דברי מלכיאל ג רנז

דהעידו תכ"ד. אלמא שיותר פשוט לומר שלא העידו תכ"ד יעו"ש. אבל עדיין יקשה על תי' השני שבתו' שם דאוקמא למיפך והזמה בתכ"ד. וקשה דהו"ל עשאאי"ל וכנ"ל. ואף דשם איירי בשעמד בדין. מ"מ הא כבר כתב הש"ך ס"ס ל"ג לדעת התו' דאף בממון בעי עשאאי"ל. וישוב הסוגיא דב"ק אליבא דסוגיא דמכות ע' בשטמ"ק שם. ואף שהם מחייבים את הרב בדמי עין שיותר על דמי שן. וביתרון זה מיקיימא בהו דין הזמה וכיון דמיקיימא במקצת קיים כל עדותן. וכ"נ סברת התו' ריש מכות שהקשו על עדות בן גרושה ובן חלוצה הא הוי עשאאי"ל ותירצו דכיון דלוקין הוי עשאי"ל. והקשו עוד מנערה המאורסה ותירצו דמלקות במקום מיתה לא חשיבא תורת הזמה משא"כ בבן גו"ח דהוי לאו ע"ש. נראה מדבריהם שצריך רק שיתקיים איזה דבר ושיהיה מעין עדותם. וא"כ ה"נ מיקיים במקצת ממון. ותירוצם השני שם יסבור כתירוצם הראשון כאן

אכן לא מוכח כן במכות ה' ע"א דאיתא התם משלשין בממון ואין משלשין במכות. ואמר רבא הטעם משום דבעי כאשר זמם וממון מצטרף ביד המקבל משא"כ במלקות ע"ש הרי שצריך צירוף דווקא. וגם אביי דיליף לה התם מג"ש דרשע רשע נראה דרק משמעות דורשין איכא בינייהו ונראה דהתו' לטעמייהו בסנהדרין ל"ג וב"ק פ"ז שכתבו דרבא דקאמר סברא דכאשר זמם היינו שא"צ לג"ש דרשע רשע. משמע מזה דאביי ס"ל שצריך הג"ש ולא ס"ל סברא דרבא וכמו בסנהדרין י' כה"ג ע"ש. וא"כ שפיר הכא אביי לטעמיה דס"ל דאף במקצת מיקיים כאשר זמם. ובזה י"ל דאביי ורבא לטעמייהו דלכאורה קשה על תירוץ הראשון שבתו' ריש מכות לרבא דאמר בסנהדרין י' מלקות במקום מיתה עומדת ע"ש בסוגיא שמבואר שצער מלקות קרוב למיתה. וא"כ הוי שפיר מלקות מעין מיתה ומיקיים כאשר זמם ונפש בנפש. אך לפמ"ש ניחא דתירוצם זה אזיל אליבא דאביי דפליג ארבא שם ויליף לה מג"ש דרשע רשע שנידון בכ"ג. אבל לרבא בלא"ה לא א"ש תירוץ זה דלדידיה לא סגי בקיום מקצת כאשר זמם, וע"כ צ"ל כתירוץ השני שבתו' שם ועל תירוץ הראשון אין להקשות מגלות. דבגלות הוא גזירת הכתוב הוא ולא זוממין. וממילא משתמע דמ"מ העדות כשירה משא"כ בבן גו"ח דממעיט מלו ולא לזרעו דלא קאי רק על בן גו"ח כמובן. והוא כעין שאמרו בגיטין מ"ד לדידיה קנסו לבריה לא קנסו ועוי"ל. ובזה יתישבו ג"כ דברי רש"י בב"ק שם דמשמע דאיירי בתכ"ד יע"ש. אכן רחוק מכמה טעמים לומר דבכה"ג מיקיים כאשר זמם וממכות דף ה' יש לחלק ולא אאריך בזה

ונראה לתרץ עפמ"ש השטמ"ק בב"ק שם דלא אמרינן הך דתכ"ד רק בתובע אחד ונתבע אחד ע"ש. וא"כ הכא בהזמתם הם מעידים על גופה של עדות ומחייבים להעדים ופוסלים אותם לעדות. ובהיפוכם מעידים בין הרב ובין העבד. וכן במכות על הרוצח. ואף כי יש נגיעה בהזמה להרוצח ובעדות שניה מצילים להמוזמים. מ"מ עיקר העדות הוא בנושא אחר ולא בטל כלל בתורת תכ"ד. אכן הבעה"מ כתב שם בסוגיא דמיפך והזמה דבטלה בתורת תכ"ד יע"ש. וע"כ לא ס"ל סברת השטמ"ק הנ"ל. או לא ס"ל סברתינו שהנגיעה לאו כלום הוא. [וסברת השטמ"ק נראה שמקורה מירושלמי בענין הכותב נכסיו לשני בנ"א אי בתרי גופי פלגינן דיבורא ועפ"ק דגיטין ואכמ"ל בזה] וא"כ הדרא קושייתינו עליו וגם דבשיטת הבעה"מ כתב הש"ך בסי' ל"ג ובסי' ל"ח דאף בדיני ממונות בעי עשאי"ל ע"ש

לזה נראה דהנה בלא סברא דתכ"ד קשה טובא לפמ"ש הלח"מ בפ"כ מה"ע לדעת הרמב"ם דבשני כיתי עדים שהעידו אחר כדי דיבור והוזמו שניהם אין נהרגת רק הראשונה דהאחרונה יכולה שתאמר דגברא קטילא בעינן למיקטל כיון שהעידו כבר הראשונים. וכן הוכיח התומים בסי' ל"ח מדברי הנ"י במכות יע"ש. ושם פשוט דאיירי שעדיין לא נגמר דינו עפ"י הראשונים בשעה שהעידו האחרונים ע"ש. וקשה דהא הכא קאמר דלא מיקרי גברא קטילא עד שיוגמר הדין. וע"כ צ"ל דהיינו רק כאן שאחר שהעידו הם באו עדים אחרים והעידו והראשונים הוזמו. צריך שיאמרו האחרונים שנגמר דינו. ואם לאו הרי בשעת עדות הראשונים לא היה עדיין חייב מיתה והם לא ידעו משום דבר ואין להם שום תירוץ. רק כשנגמר דינו איגלי מילתא דהוי גברא קטילא וכמו טריפה וכמ"ש התוס' בסנהדרין פ"א ע"א. משא"כ בהך דהלח"מ שהאחרונים ראו הראשונים. יש להם תירוץ שלא רצו לחייבו שום דבר כיון שראו שהראשונים העידו ולא ידעו שאח"כ יבואו ויזימום [ויש להקשות ע"ז מסנהדרין כ"ג ע"ב ע"ש בתו' ובב"ב ק"ע לפמ"ש הש"ך דדעת כל הפוסקים דגם בד"מ בעי עשאי"ל ודוק. אבל גברא אגברא קרמית. וכבר חלקו האחרונים על הש"ך בזה]

והנה לפז"ק דא"כ העדים האחרונים בהך דמכות וכן בהך דב"ק לדעת הש"ך כשיזימום יוכלו לומר דכיון דראינו שכבר העידו העדים הראשונים ובפרט דכאן איירי שנגמר דינו וכמש"ל. הרי באנו להעיד על גברא קטילא. ומה שהוצרכנו להפוך ולהזים היינו להרוג עדים ראשונים בבבא ראשונה ולפסלם בבבא שניה. ובב"ק שם לחייבו דמי עין לעבד וכן לחייב העדים. וקושיא זו תחול אף אם נאמר שהעידו לאחר כ"ד ההיפוך וההזמה. וא"כ קשה טובא לכ"ע דהא הו"ל עשאאי"ל. וקשה גם לרבא דס"ל מכאן ולהבא וכמובן. לזה היה נראה שאנו הורגים אותן על שלא עמדו בהזמתן שממילא לא היה נהרג הרוצח. וגרמו באמירתם האחרונה לחייבו מיתה ולא דמי לההיא דלח"מ דשם בשעה שהעידו האחרונים היה חייב מיתה מפי הראשונים. אבל כאן כשהעידו האחרונים היו הראשונים כבר מוזמים מפיהם. ולפ"ז מיושב קושייתך מתכ"יד דאם לא העידו עדותם האחרונה לא היתה מתבטלת הזמתם בתורת תכ"ד. ועכ"פ גרמו לו מיתה בעדותם זו. ואף שהוא נהרג מ"מ הא משכחת לה הוא והן נהרגין וכדמייתי הש"ס במכות ה'. ואין סברא לדמות זה להרגו אין נהרגין כי עיקר הריגתם הוא על עדות עצמם. רק שמצד ההריגה השניה אנו מבטלים התנצלותם שאנו אומרים להם שגם בזה הם גורמים וכן יש לתרץ בב"ק שם. אך ז"א דכיון שנשאר עדות הראשונים קיים כשנגמר דינו. איגלי מילתא דהוי גברא קטילא וכטריפה דמי וכמש"ל וכן בהך דב"ק י"ל כן. ואם נאמר כסברתך דביטול בתכ"ד לא הוי רק כעין הכחשה א"ש תירוצינו זה שגם לדעתך שספק הוא מ"מ כיון שאין הורגים אותו יש להרגם שעכ"פ הם גרמו בהריגתו אך יש לדמותו לספק טריפה. אבל כבר כתבתי שאינו כן. וצ"ל דכיון שהוזמו הראשונים תו לא הוי גברא קטילא וכשנתבטלה הזמתן בתורת תכ"ד לא אמרינן איגלי מילתא וצ"ע בזה

ולפ"ז היה נראה ליישב דברי בעה"מ בתירוצך שכתבת דמ"מ מיקרי עדות שאתה י"ל כשיוזמו גם הראשונים וכמ"ש התו' בסנהדרין פ"א. אכן לכאורה יש לחלק דהנה נראה נא מקור הדבר שצריך עשאי"ל מאיזה פסוק הוא והנה התו' ריש מכות כתבו שנלמד מועשיתם כאשר זמם אלמא שבהעדות יוכל להתקיים הזמה ולכאורה קשה דמ"מ מנלן דמעכב. ואפשר לומר דקאי אליבא דמ"ד בסנהדרין מ"ה ע"ב בעינן קרא כדכתיב ומעכב יעו"ש. והנה התו' הקשו ביבמות ק"ד ובחולין פ"ג לר' זירא דבעי ראוי לבילה מסנהדרין מ"ה למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב יע"ש שנדחקו בזה. אכן לפמ"ש התו' בקידושין כ"ה דלהכי בעי ראוי משום ששנה הכתוב א"ש. ומיושב בזה ג"כ מה שקשה על מ"ד בעינן קרא כדכתיב דהא צריך בכ"מ שנה הכתוב לעכב. דנראה דסברתם הוא דמ"ד לא בעינן קרא כדכתיב ס"ל דלא בעינן ראוי כלל. וכששנה הכתוב צריך ראוי. ומ"ד בעינן קרא כדכתיב ס"ל דאם לא שנה הכתוב אז אם ראוי מעיקרא מעכב אח"כ כגון עדים שהיה להם יד בשעת עדותן מעכבת אח"כ. וכן בוהן במצורע יעו"ש. אך אם לא היה להם מקודם לא שייך