דברי מלכיאל ג רמט

הבע"ד עליהם ושם כתוב בלשון חיוב או שכתוב בסוף שנעשה באופן היותר מועיל ע"פ תקחז"ל דהוי כהודאה שנעשה בחיוב עח"מ סי' ס"א. ואחרי שלא הזכיר כת"ר מזה נראה שלא עשו כן. וא"כ הוי רק קנין דברים בעלמא. ומ"ש בתשובת הרשב"א והובא בש"ע סי' י"ב סעי"ב שאם נתפשרו אודות בנין בלא קנין וכבר בנו מקצת שא"י לחזור. משמע דבקנין אף שעדיין לא בנו אינו יכול לחזור ואף בקרקע סגי בקנין לחוד. ז"א דשם כך היה מעשה שהיה בלי קנין. וזה שרצה לחזור בו טען שרוצה לחזור בשביל שלא היה קנין יעו"ש ברשב"א הובא בב"י שם. אבל באמת גם קנין לא היה מועיל דהוי קנין דברים וכדאיתא בב"ב דף ג' ובח"מ סי' קנ"ז ודווקא כשבנו א"י לחזור

והנה הש"ך סי' כ"ב סק"ד הביא בשם הראב"ן שאם קנו מידו לעשות כמו שיעיד או ידון זה הפסול מהני ולא הוי קנין דברים. הרי מבואר שאף שלא אמר בפירוש שמתחייב לעשות כן מ"מ הוי זה כלשון חיוב וכ"ה משמעות הלשון. ודוחק לומר שהוא קיצור לשון בהראב"ן וכוונתו שיאמר שמתחייב לעשות. ונראה הטעם בזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכוונתו שמחייב א"ע לעשות כן. וכעין זה קיי"ל בח"מ ס' קצ"ה ס"ה דסתם קנין הכוונה מעכשיו דלא עביד מילתא בכדי. וכה"ג קיי"ל בס' רי"ג במקנה פירות שובך וכוורת דאמרינן שמקנה שובך וכוורת לפירותיה וקנה דלא הוי דשלב"ל וכ"כ הר"ן בנדרים ט"ז ע"ב דכיון שהזכיר בדבריו ידים הוי כאומר יקדשו ידי לעושיהם. וכבר בארנו בס"ד בחיבורי ח"א סי' נ"ז דבכה"ג שאפשר לפרש כן בדבריו מודו אף רבנן דר"מ שמפרשים דבריו כן וע' חיבורי ח"ב ס' ס"ח אות ט"ז בזה. ולזה ה"ה הכא נראה דבקנה לעשות כמו שיפשרו הוי כאומר שמתחייב לעשות כן. ומה שהצריכו הפוסקים בפשרה שיקנה גוף החפץ. היינו משום דאף בחיוב אינו קונה גוף הדבר רק שמחויב לתת לו חפץ זה והוי שעבוד הגוף וכמ"ש הקצה"ח סי' של"ב בכגון זה. ולזה כתבו שצריך להקנות גוף החפץ שיהא לו קנין גמור בו. ועוי"ל דאיירי כגון מ"ש הראב"ן שהובא בש"ך סי' כ"ב סק"ד שקנה שלא יחזור דהוי קנין דברים. או אי קנה סתם הוי ג"כ קנין דברים. אבל כשאמר בפירוש בשעת קנין שקונה לעשות כאשר יפשרו הנבררים הוי זה לשון חיוב ונתחייב לקיים ככל אשר יאמרו ואף בקרקעות. ולא שייך בהא דלא קנה בק"ס באתרא דכתיבי שטרא. דהכא אין אנו דנין מצד קנין רק מצד חיוב ושעבוד הגוף שנתחייב לקיים מה שיפשרו והם אמרו בפשרתם שיכתוב לו שטר על קרקע זו. וקיי"ל בסימן מ' שיכול להתחייב אף בדבר שאינו קצוב. ואף קים לי כהרמב"ם לא מצי למימר כמבואר בפוסקים. ונראה דאף אם קנו מידם סתם אם דיברו מקודם שקיבלו על עצמם לעשות כאשר יפשרו אלו הנבחרים ועל זה קנו מידם סתם. הוי כפירש שמחייב א"ע בזה כנ"ל. וכדתנן בפ"ד דמע"ש ובקדושין דף ו' שאם דיבר עמה בעסק גיטין וקדושין ונתן לה סתם הוי קדושין אף בנתינה סתם. דמוכחא מילתא שנותן לה בתורת קדושין שמדבר עמה מזה. וה"ה הכא

אכן אם לא דיברו מזה וקנו מהם סתם או קנו שלא יחזרו בהם הוי קנין דברים. ואף מי שפרע שהעיר מעכ"ת אין שייך כאן. כי זה נאמר רק בשהקנה בפירוש הקרקע. אבל כאן לא הקנה הקרקע רק קנה שלא יחזור בו מהפשרה והוי קנין דברים כמש"ל. ורק אם קנו ממנו בפירוש שמקנה הקרקע כפי שיגידו הפשרנים בזה יש לדון אם שייך מש"פ אבל בנ"ד לא היה כן כפי המבואר במכתב כבודו. ואם קנו ממנו לעשות כפי שיפשרו הנבררים או קנו מתוך דברים הללו ודאי מחויב לקיים הפשרה ולכתוב לחבירו הפלאץ באלכסון. ומה שחזר בו הנברר אח"כ ולא רצה לחתום על הכתב. פשרה אינו כלום כיון שכבר הגידו הפשרה להבעלי דינים שוב אין כח להפשרנים לחזור בהם וכמבואר בסי' י"ב ובס' כ"ג. והכתב פשר שכותבים הוא רק לזכרון דברים שלא ישכחו הפשרה. וכ"כ בס' ברכי יוסף סי' י"ב שהעיקר תלוי באמירת הפשרה להבע"ד

סימן קעב

ע"ד שנסתפק אם שמש הוי ש"ש. יפה הביא דברי הרדב"ז ח"ד סי' ק"מ דהוי ש"ח שאינו נוטל שכר על שמירתו וע' מח"א ה' שומרים סימן ל"א בשם המהרש"ך דגם במשרת ס"ל הכי. ובקצה"ח סי' רצ"א סק"ו משמע דמשרת הוי ש"ש ונראה שבשעה שמצוה להמשרת לעסוק בשמירת איזה דבר הוי ודאי ש"ש דהא נוטל שכר על מלאכתו. וזהו מלאכתו כעת לשמור דבר זה. אבל בשעה שעושה מלאכות אחרות ודאי דלא הוי ש"ש על כלים שבבית. וזוהי דעת הקצה"ח "ח שם ובאשר אין ת"י שו"ת מהרש"ך לא אאריך בזה. ועכ"פ פשוט דשמש לא הוי ש"ש כיון שידוע שאינו יושב ומשמר רק מניח הכל בביהמ"ד וסוגר הביהמ"ד. וכיון ששמר כדרך השומרין הוי כגניבה באונס שדעת הרבה פוסקים שפטור וכתב הש"ך סי' ש"ג שכן עיקר ואף שכתב הנתיבות שם דבנם בעידנא דניימי אינשי כ"ע מודו דחייב. מ"מ הכא שידוע שאין חיוב על השמש להיות תדיר בביהמ"ד ואף ביום לשמור החפצים. ורק להשגיח לסגור הארונות ביום ודלתי ביהמ"ד בלילה. בזה ודאי שפטור. ובגוף דברי הנתיבות יש לדון ומרוב טרדותי ההכרח לקצר

וע"ד שמש שסידר קדושין בלי ידיעת הרב. והמתקדשת היתה פנויה מעוברת. שנסתפק מעכ"ת אם יש להעבירו כי לא מצינו להעביר בשביל דבר עבירה רק באו"ח סי' נ"ג גבי ש"צ ולא גבי שמש. הנה בודאי גם שמש הוי מן המינויים שצריכים להיות ישרי דרך וכמפורש בסוטה דף מ' ע"ב דחזן הכנסת הוי מינוי. והיינו שמש עי"ש בפירש"י. וכן הוא במכות כ"ג דהוי מינוי. וכן מפורש בקדושין דף ע"ו דאף שוטרי הרבים הוי מינוי ושררה שצריך שיהיו מיוחסים ומנוקים מדופי. ושמש בודאי לא גרע משוטר. ובפרט אצלינו שהוא שליח ב"ד וצריך להיות נאמן כבי תרי על כמה דברים. והרי מצינו בח"מ ס' ע"א סי"ג בנתן לו נאמנות ונמצא כפרן באיזה דבר איתרע נאמנותו. וה"ה הכא כשעבר עבירה כזו ודאי שאינו ראוי להיות נאמן כבי תרי. וכן קיי"ל בח"מ סי' תכ"א ס"ו במשרת שחושש שיגנוב יכול להוציאו בתוך הזמן. והיינו משום שאין לוקחין משרת שיגניב. כי הרבה פעמים סומכים עליו שהוא ישמור רכוש בעליו. וה"ה בנ"ד מנהג העולם לסמוך על השמש בעסקי קדושין לפי שהוא מוחזק שעושה ברשות ב"ד: וע' חות יאיר סי' קצ"ט שהביא ג"כ שהעבירו שמש מאומנתו בשביל שגנב מקופת הצדקה. ולזה ודאי מותר להעבירו. ובפרט בנ"ד שגרם מכשול לישא מעוברת חבירו. אכן בכ"ז אין למהר לירד לחייו ובפרט אם טפלי תלוי בו. והכל לפי מה שהוא אדם. ואם הוא אדם כשר ומתנהג כשורה. ורק בשעה זו יצרו אנסיה או פיתוהו בדברים וכדומה. אין ראוי להעבירו לגמרי רק לקנסו להעבירו על איזה משך כפי ראות עיני הרב וטובי העיר ויקבל עליו דברי חבירות שיזהר מעתה במעשיו וישאר על מקומו והלא שו"ב המוציא טריפה מת"י הוא דבר חמור יותר. ובכ"ז מבואר בפוסקים שבפעם ראשונה אין להעבירו לגמרי אם רואים שבעצם הוא אדם כשר. ורק מעבירים אותו על איזה משך ויקבל עליו דברי חבירות. וה"ה בנ"ד. ואין למהר לקפח חיי איש וביתו. ותיתי לי שכל ימי בע"ה התרחקתי מכגון זה וכן הש"צ שהתעסק בסידור קידושין הללו ודאי ג"כ שצריך לעשות כנ"ל להעבירו על איזה זמן. והכל לפי מה שהוא ולהעבירו לגמרי אולי אין תועלת ע' ח"ס חא"ח סי' ר"ה בכעין זה

וע"ד מ"ש הש"ך סי' י"ג סק"ד בשם הרי"ו דבזבל"א א"י לברור מאן דלא גמיר או שלא המחוהו רבים עליהם בלא רשות חבירו. והקשה מעכ"ת דהא קיי"ל בס' ג' דסגי בחד