דברי מלכיאל ג רמו

ונשים יקרות. קשה לעשות כן כי מי ישקול בין איש לאיש בזה כיון שאינו ת"ח. וע"פ רוב סוחר גדול מתנהג עסקו ע"י שכירים ושפיר יוכל לשלוח שכירו לדין כנ"ל

סימן קסח

וכעין זה אני מורה ובא באחד שעסקו מתנהג ע"י שכיר ותובע מאחד איזה תביעה ע"פ דברי שכירו ונתחייב הנתבע שבועה וידוע שמנהגינו להזהיר על השני אם הוא משביע לחבירו באמת כדקיי"ל בסי' פ"ז ס"ב. ואצלינו המנהג במקום שנזכר ח' סתם לקב"ח במפורש כמ"ש התומים סי' פ"ב סק"ל באורים. ודורש הנשבע שהבע"ד בעצמו יקבל בח' ע"ז. ולדעתי א"צ רק שמנהל העסק יקבל בח' ע"ז כי הוא יודע תוכן הענין. אבל הבע"ד בעצמו אנן סהדי שאינו יודע מאומה בזה וזה עדיף ממי שטוען על חבירו ע"פ עד אחד המוזכר בסי' ע"ה סי"ג כי שם אפשר שיודע בעצמו ג"כ. והכא ידוע שא"י. ונכון לפסוק כן. כ"א נחמיר בזה תלקה מדה"ד. כי איש נכבד לא יקב"ח אף על דבר גדול. ועי"ז ניתן יד לפושעים לעשות עול לחביריהם וסומכים ע"ז שלא יקב"ח התובע. [ובאמת יש עצה לזה שיאמר לב"ד שאינו דורש מהנתבע שישבע רק שיקבל בח'. וקודם קב"ח אין מחרימין על השני כידוע. ונראה שבכגון זה רשאי הדיין לעורר ע"ז את המשביע במקום שרואה שהמשביע לא יחפוץ לקב"ח. ועי"ז יגיע לו עול מצד הנתבע וכגון זה הוי פתח פיך לאלם. ובלבד שיכוין הדיין לשם שמים ולא יהי כעורכי הדיינין. אכן לפעמים הנתבע איש קל הדעת ויירא מפני שבועה ולא מפני קב"ח. והכל לפי מה שהוא אדם] וע' נתיבות סי' ע"א סקי"ג ואקצר

וכן נלע"ד שרשאי הדיין להקל לפעמים על המשביע שיגיד רק בח' סתם שמשביעו באמת. והיינו במקום שניכר הדבר שאינו משביעו להקניטו וע"י שנצריך לקב"ח במפורש אפשר שחלקה מדה"ד. דהא זה שנותנים קב"ח במפורש אינו רק מנהג בלי שום יסוד ולא נודע מאיזה טעם נהגו כן הדיינים לזה יש להקל במקום שרואה הדיין צורך לזה. וכן אני נוהג בכ"מ שנראה שאחד מעליל על חבירו עלילה בעלמא אני מצריכו ח' סתם ולא קכ"ח מפורש כי הלה מעליל כדי להוציא ממון מחבירו עי"ז שלא יחפוץ לקב"ח אף על האמת. וחלילה לגרום שדין תוה"ק יהא כחרב ביד רשעים לגזול את הצדיק ממנו. ועמ"ש בחיבורי ח"ב סי' קל"ג

ואשר נסתפק אם יכולים בעלי הפריפינאציע לעכב לבלי לתת רשיון על לקיחת פאטענט בעד זה שמגיע להם חוב ממנו ואף שיודע שאין לו לשלם כעת כי אולי הוא בכלל כי נפש הוא חובל. הנה ע"פ עיקר הדין יוכל לעכבו. דנפש הוא חובל שייך רק אם הדבר ביד הנתבע אסור להתובע למשכן דבר שהוא חיי נפש. אבל הכא הזכות הוא שלהם. שלא לתת רשיון לשום אדם. וכבר בארתי בתשובה באריכות שהפרי"פ אינו כמוכס שאין לו קצבה כיון שכן חק המלכות שאין למכור משקאות על קרקע זו בלי רשיון בעל הפרי"פ. ולזה מי יוכל לכופם לתת לו רשיון. ולבד זה יש לחלק בין זה להא דנפש הוא חובל אך א"צ לזה כנ"ל. אכן ישראל רחמנים הם ואין זה ממדת ישראל לעכב דבר שחיי חבירו ונפשות ביתו תלוי בזה במקום שיודע שאין לו לשלם ולא יהי' לו תועלת מזה. ואף לעבור לפני בע"ח אסור משום לא תהיה לו כנושה. ומכ"ש באופן כזה. וכבר החמיר הזוהר פ' במדבר שלא לעכב פקדון בשביל חוב כמו שהקב"ה אינו מעכב נשמת האדם בשביל עונותיו והובא בקצה"ח סי' ד'. ומכ"ש בנ"ד שחייו תלוים בו. ואחרי אשר הקב"ה הצליח לו שיהי לו עסק שחיי אחרים תלוים בזה ראוי לו להתנהג במדת הרחמים שלא לדחוק אותם. ויתחייב הנתבע לשלם החוב לשיעורין כפי שישעחו ב"ד או סוחרים לפי כחו ופרנסתו. ובזכות זה יצליחו בעסקיהם. וע' מדרש עי פל"א עד כמה החמירו שלא לבייש ולדחוק את הנתבע בעד חובו

סימן קסט

ע"ד מ"ש בחיבורי ח"א סי' צ"ט שנכרי אינו מוריש רק לבנו ולא לשאר יורשים אם אין לו בנים. הנה ברמב"ם פ"ו מה' נחלות ה"ט כתב להדיא כמ"ש. וכתב שבשאר ירושות מניחים אותם על מנהגם. אכן בש"ע סי' רפ"ג השמיט זה ולפלא שלא הרגישו המפרשים בזה. והנה בקדושין דף י"ח פליגי רבא ורחב"י אר"י דרבא יליף שנכרי יורש אביו מקרא דוחשב עם קונהו ולא יורשי קונהו, ור"י יליף מקרא דלבני לוט נתתי את ער ירושה. והנה לכאורה נראה דמאן דיליף מוחשב עם קונהו ס"ל שיש לנכרי דין ירושה ככל סדר נחלות כישראל דהא לא כתיב הכא בן או אב. ודנקיט רבא שיורש את אביו הוא לאו דווקא וה"ה לכל דיני ירושה. ונקיט רבותא דאף שאין לנכרי משפחת אב. מ"מ לענין ירושה יורש אביו. וכן איתא בנזיר דף ס"א ע"ש. אבל לר"י דיליף מקרא דלבני לוט לא נילף מהכא רק שיורש את אביו דהא כתיב הכא רק בני לוט שירשו מלוט. אכן ראיתי במקנה שם שכתב להיפוך דמ"ד מוחשב ס"ל דרק אביו הוא יורש. דקרא דוחשב לא איצטריך רק לבן. דשאר יורשים אין יורשים עבד עברי גם בנמכר לישראל כדדרשינן ועבדך ולא ליורש. וממילא לא ידעינן מזה רק שיורש אביו. אבל לר"י דיליף מקראי דעשו ולוט ס"ל דכל דיני ירושה ישנם בנכרי. דירושת עשו ולוט הוא מאברהם. ולפלא שלא הביא דברי הרמב"ם שכתב להדיא דליכא בנכרי דין ירושה בשאר יורשים. וגוף דבריו צ"ע דהא הש"ס מסיק דילפינן מקרא דלוט ושם כתיב בני לוט שהם ירשו מלוט. ואיך שייך לומר שירש לוט מאברהם כיון שהיו לאברהם בנים. וגם הא עמון ומואב נולדו בחיי אברהם. ואף דרש"י פירש בחומש ששעיר עמון ומואב הם מאברהם. מ"מ נראה שכוונתו שהובטחו לאברהם ליתנם לזרעו לעתיד לבוא. אבל לעשו ולוט אינה ירושה מאברהם והראיה דהא ירושה קיי"ל שאין לה הפסק. והכא יש לה הפסק שלע"ל הובטחו לישראל וכפירש"י בחומש דברים ב' וע' ב"ב נ"ו ורשב"ם שם. אבל הכוונה כמש"ל שהירושה היא לבניהם וכ"כ הרא"ש בקדושין סימן כ"ב להדיא שעשו הוריש לבניו ע"ש ובק"נ שם וע"ש בחידושי מהרי"ט בזה. וכ"כ המרדכי שם בשם מר רב צדק גאון והר"ח וראבי"ה

והנה בקדושין ט"ו ע"א איתא פלוגתא אי דרשינן ג"ש דשכיר שכיר. וכתבו התו' בדף י"ד ע"ב ד"ה מוכר וכ"ה בסוגיא ט"ו ע"ב דמאן דיליף ג"ש דשכיר שכיר ס"ל ג"כ דילפינן נמכר לנכרי מנמכר לישראל בג"ש דשכיר שכיר וע' בפנ"י שם ואכמ"ל בזה והנה למ"ד דילפינן שכיר שכיר צ"ל דקרא דוחשב ממעט רק בן דשאר יורשים בלא"ה ל"צ קרא דילפינן לה מנמכר לישראל וכמש"ל בשם המקנה. אבל למאן דלא ס"ל ג"ש דשכיר שכיר י"ל דבלא קרא דוחשב הו"א שיעבוד גם שאר יורשים דהא מנמכר לישראל לא ילפינן ליה. וממילא נשמע שיש דין ירושה בנכרי בכל היורשים דמנ"ל לחלק בין בן לשאר יורשים והמקנה הקשה מהא דאיתא בדף י"ח לר"י מי כתיב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו דאטו ר"י לא ס"ל דנמכר לנכרי אינו עובד את הבן. ומזה הוכיח דס"ל לר"י שדין שאר יורשים ישנם בנכרי. ולדעתי כוונת הש"ס דאי לא הוי קרא אחרינא להורות שיש בנכרי דין ירושה. לא הוי דרשינן כלל למעט יורשים. רק הוי דרשינן למילתא אחרינא. ואפשר לדרוש למעט בעל חוב. דהא קיי"ל בח"מ סימן פ"ו דאף בנכרי יש דינא דר"נ. וקמ"ל דמזה אינו גובה וכעין דממעטינן בדף ט"ו גבי הענקה לו ולא