דברי מלכיאל ג רמה

משונה. ואין כוונתה להזיק. רק שממילא נתזו צרורות מחמת ביעוטה ושברו כלים. אבל הכא איירי בשור בכוונה כדאיתא בתו' דף ו' ע"א ד"ה לאתויי וכן בכ"מ שנזכר צרורות בשינוי צ"ל דאיירי שלא בכוונה דהיכא שכוונתו להזיק לא שייך לחלק בין כחו לגופו כיון דמ"מ כיון להזיק ואין לך בו אלא חידושו

ועדיין קשה לפי פירש"י בב"ק מ"ד דלהכי ליכא כופר בצרורות משום דלא ידענו כופר רק בגופו ממש ולא בכחו ע"ש. וא"כ אף אי נימא דבכוונה אף בכחו חייב נ"ש. מ"מ הא לא הוי רק כחו ופטור מכופר. ובאמת צ"ע לכאורה דמנ"ל כופר ברגל דה"נ נימא דלא אשכחן כופר רק בקרן דכוונתו להזיק. וראיתי בשטמ"ק דף כ"ו שהרגיש בזה וביאר דלא שייך לחלק בכופר שהוא מצד בעל השור. דבכל שדרכו בכך דיבר הכתוב כמו שור המועד ע"ש. וא"כ בכחו נמי י"ל דכיון שכוונתו להזיק חייב אף בכחו כיון שדרכו בכך שהועד לזה אך בגוף קושייתו י"ל דאיירי דאזיל מיניה וכגון שכשדחפו נפל תיכף ראשו למטה לתוך הבור ונהרג. ועוד דבאמת כשזורק הכלי על אבן לשברו הוי מזיק ממש וכמ"ש התו' בב"ק כ"ח ע"ב ד"ה ונישוף דכיון שיש על הבור שם תקלה חייב בשור שדחף לבור לפי שתיכף כשדוחפו הוי כמזיקו בדבר המזיק משא"כ בדרס על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם. דאף שנתגלגל מכחו מ"מ המקום שנפל עליו הכלי אין עליו שם דבר המזיק. רק מצד מרחק המקום וכח הדחיפה וההתזה נשבר הכלי ולזה הוי צרורות דהוי כחו. אכן בדוחף לבור אף שלא דחפו בכח. מ"מ ממילא נופל לבור ונהרג שם כיון שהבור עמוק ולזה תיכף כשדחפו לאויר הבור הוי כהורגו וכמ"ש התו' שבור שם תקלה עליו. אבל בזורק כלי מראש הגג אי נימא דאזלינן בתר בסוף. י"ל דכיון שאין על הקרקע שם תקלה. רק דהכא ישבר הכלי מצד שזורקו מלמעלה למטה. לזה לא מקרי שמזיק תיכף רק כשנופל לארץ. ועוי"ל שלזה לא מיקרי מזיק תיכף לפי שאפשר לקולטו או להניח כרים וכסתות וכדומה. אבל בבור אף שאפשר ג"כ בזה. מ"מ הרי שם תקלה עליו. ומה שאפשר להסיר התקלה אינו פטור בזה כל זמן שלא הסירה. אבל הכא אין שם תקלה עליו כלל. וכעין זה כתבו התו' בגיטין ל"ג דהיכא שאפשר לתקן העבירה ע"י מעשה לא מיקרי התראת ספק לפי שמחוסר מעשה וכעת עובר עבירה גמורה. ויש להאריך בזה ובמה שק"ל על הרמב"ם שלא הביא דין דצרורות פטורים מכופר וכבר הרגיש בזה הלח"מ בפ"י מה' נ"מ ה"י ומטרדותי ההכרח לקצר

סימן קסז

ע"ד אחד שעשה עסק עם שותפים בפריפינאציע שבעירו ושני שותפים מהם דרים בעירו ואחד דר בעיר אחרת וחתנו מנהל העסק עם השותף שדר בעיר שהעסק שם. והלז עשה העסק עם השותפים בעירו. ובכל שנה מתאספים כל השותפים בעיר שהעסק שם איזה פעמים לפקח על העסק ולגמור הסכסוכים שיש ביניהם ובין השענקארעס. ועתה יש להלז תביעה על עסק המשותף הנ"ל מהעסק וההלואה שעשה עמהם וטוען השותף השלישי שיבוא למקומו לדון עמו. וגם כי שני השותפים שבעיר ההיא הם קרובי התובע. והתובע רוצה שידונו עמו בעירו

לדעתי נראה ברור שצריך לדון במקום התובע שהעסק הוא שם ושם נעשה העסק שנצמחה ממנו תביעתו דהא איתא בב"ק ק"ח ע"ב שהשומר אף לאחר שנשבע ונפטר מיקרי בעל דינו של הגנב לענין שיפטר בהודאתו ע"ש. ובודאי אם יש לאחד תביעה על עסק זה ידון עם השומר במקומו ואם רצו הבעלים לדון יבואו לשם. וה"ה בנ"ד. ואף דשם איירי שלא ביטלו הבעלים את שמירת השומר וכפירש"י שם דניחא להו ע"ש. והכא צווח השלישי שאינו רוצה לסמוך עליהם ובפרט שהם קרובים. מ"מ הרי כבר כתב הרשד"ם חח"מ סי' ק"ג שאם אחר שעשה העסק עמו יצא הנתבע לעיר אחרת מחויב לבוא למקומו הראשון לדון. ואף דבתשובת הרשב"א שהובא בב"י סי' י"ד לא משמע כן. מ"מ כבר יישב זה הרשד"ם שם. וא"כ גם בנ"ד ודאי לא עשה העסק על דעת שיצטרך לילך לדון למקום שותף השלישי כי הלא עשאו פה עם מנהלי העסק ושומריו

ועוד דהא הנכסים והעסק הם שם. וכתב הרשב"א בתשובה והובא בב"י וברמ"א סי' י"ד שיכולים ב"ד לעכב הנכסים ומחויב לדון במקום שהנכסים שם. ואף אם הוא ציית דין מ"מ כתבו הפוסקים ובש"ע סי' ע"ג ס"י שנהגו הדיינים לעכב נכסי הנתבע אף בטעם כל דהו. ובנ"ד די זה הטעם לבדו כדי שיבואו פה לדין. דכיון שהדין הוא מגוף העסק שהוא פה נראה שיכולים לעכב. וזה יש לדחות

ועוד נראה דהא פשוט שהשותפים יכולים לכוף זא"ז שיהיו כולם בעת הדין כדי שיעזור כל אחד לטעון עם התובע וטובים השנים או השלשה. וממילא ודאי שמחויב האחד ליסע למקום השנים ולא שהשנים יסעו למקום האחד. ואף שבארתי בחיבורי ח"א סי' ל"ו שבשותפים לא אזלינן בתר רובא. מ"מ ודאי בנ"ד אין יכול האחד לכוף להשנים. ובפרט דהא השנים מחוייבים לדון עם התובע בעירם. וממילא יכולים השנים לכוף את השלישי שיבוא לעזור אותם לטעון. כי השותפים משועבדים זל"ז לעסוק לטובת העסק המשותף ובפרט דהא מעיקר הדין קיי"ל דעבד לוה לאיש מלוה בס"פ ז"ב והנתבע הולך אחר התובע רק שתקנת חכמים הוא ע"ש ברא"ש ובפ' הגוזל בתרא וכמ"ש הרשד"ם סי' ז' ומהריב"ל ס"ג סי' צ"ז. ולזה בנ"ד אוקמא אדינא ולזה נלע"ד עיקר שמחויבים לדון עם התובע בעירו. ואם לא יחפוץ השלישי לבוא אחר שיתרו בו. יוכלו השנים שבעירו עם חתנו לדון עמו. ואם גם חתנו יסרב. ידונו הם עמו רק יתרו בו בפירוש שבאם לא יבוא ידונו בלעדיו. ויהא דינו כהא דכתובות דף צ"ד דאם ידע ששותפו הולך לדין ולא בא עמו אינו יכול לסתור דינו. ואף שכתבו המרדכי וש"פ שם דהיינו רק אם השותף הוא התובע והובא בש"ע סי' קע"ו סכ"ה. מ"מ בנ"ד שמחויב ע"פ דין לבוא לדון שם שוב אין חילוק בין תובע לנתבע. וגם בגוף חילוק זה עדיין יש לפקפק וע' ש"ע ואחרונים בסי' קכ"ב וסי' ע"ב בזה

ובענין זה נלע"ד לדון בהא דק י"ל בח"מ סי' קכ"ד שהנתבע אינו רשאי לעשות שליח לדון עם התובע. שזה רק בשליח בעלמא. אבל אם יש להנתבע איש שעוסק בעסקיו יכול לשלחו דהוי כבע"ד וכהא דשומר שהזכרנו מהא דב"ק דף ק"ח דמיקרי בע"ד. וכן מצינו בב"מ דף ע"א ע"ב ע"ש בתו' מ"ש מהתוספתא גבי ריבית דאף שאין שליחות לעובד כוכבים מ"מ בסנטרו הוי כהוא בעצמו ע"ש. והיינו משום שהוא העוסק בעסק זה והוי כהבע"ד בעצמו. ועוד דהא הטעם שאין הנתבע עושה מורשה הוא כמ"ש בטור שם וש"פ שלא יטעון המורשה שקר בשביל שהוא לא עשה גוף העסק עם התובע. ולפ"ז בנ"ד שהאיש הזה עסק בגוף העסק ויודע כל פרטי הדברים שיש בזה עם התובע. בודאי שמותר לו לדון עם התובע. ואדרבא יש מקום לומר שדווקא הוא ידון. ורק דא"כ מה יעשה אם האיש הלז לא ישמע לו לדון עם התובע. אבל ודאי שמותר לו לדון ואין יכול התובע לדחותו. ופעמים יש לאחד עסק קטן עם סוחר גדול וחפצו לבזותו ותובעו לד"ת. ואם יכריחו להנתבע ללכת בעצמו טוב לו יותר לשלם התביעה הקטנה ולא ללכת לד"ת. ולשלוח אליו שליח ב"ד כדקיי"ל בסי' קכ"ד גבי ת"ח