דברי מלכיאל ג רמד

שפיר נוטל פי שנים בנכסי אמו כיון שהוא לה פטר רחם וגם אפשר שלענין נכסיה נאמנת גם האם שבעצמה יודעת בוודאי. ולזה ממעט מימצא לו. ואי מימצא לו לחוד הו"א להיפוך דימצא לו איירי באלמנה וכדאמרינן בב"ב שם

סימן קסו

אשר כתבת להקשות בב"ק ג' ע"ב גבי כיחו וניעו בתר דנייח דפריך לרב היינו בור ופירש"י דהויא תקלה דאפקרה. והקשית דהא רבא ס"ל להבלו ולא לחבטו. כבר הקשה כן בשטמ"ק ע"ש. והנראה כעת בחפזי בזה דבאמת עיקר סברת רב נראה דיש שני מיני נזקין. נזקי הגוף או גרם הגוף וגירי דיליה ונזקי ממון. והנה בבור בר"ה שגוף הדבר אינו שלו. וגם גיריה דיליה לא שייך למימר שהרי כבר נסתלק כוחו ומעשיו ואין ממשות במה שחידש כי הקרקע היתה גם מקודם. ולא חידש רק מה שנעשה חלל באמצע. וזה הוי אויר בעלמא ואין בו ממש. ולזה בבור ברשותו דחבטה דידיה הוא מודה רב לקמן נ' ע"א וכן באבנו וסכינו ומשאו כתבו התו' לקמן נ' ע"ב דחבטה דידיה הוא ע"ש. ורק בבור בר"ה ע"כ צ"ל דהחיוב משום הבלא שזהו שחידש בכרייתו וגרם ההיזק ויש ממש במעשיו שעדיין קיים ההבל שעשה. ואפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי. מ"מ אם עומד בפ"ע מה שחידש. וודאי שלו הוא ושמו נקרא עליו. ואף שמפקירו אח"כ הו"ל תקלה דאפקרה. ודייק לה רב מכי יפול בדרך נפילה והיינו כדי שיהיה סיבת הנזק ההבל. וכן בכחו וניעו י"ל כיון שגוף התקלה שלו. שפיר היינו בור שיש ממשות במעשיו שהוא עשה אותה

ואפשר לומר דפליגי רב ושמואל אי אומן קונה בשבח כלי דשמואל ס"ל דקונה ולזה חופר הבור יש לו קנין בגוף בחפירתו ואח"כ הפקירו לרבים. וא"ל דבעי דעת מקנה. דנראה דהכא גלי קרא שהקנתה לו התורה כדי לחייבו וכמו באומן ברשות. וכמו גבי גנב דאקני ליה רחמנא במשיכתו כי היכי דליחייב בגיטין נ"ה ע"ב ע"ש. וא"כ הוי חבטה דידיה אבל רב ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה"נ לא הוי חבטא דידיה. וחיובא ע"כ משום הבלא לחוד. ובזה מבואר הא דפרכינן לקמן צ"ט ע"א לימא שמואל דלא כרב אסי ע"ש. ולכאורה קשה מאי איכפת ליה. ולפמש"ל א"ש דקשה דהכא משמע דס"ל דאומן קונה בשבח כלי כרב אסי ויש להאריך בזה ואכ"מ

וכקושייתו קשה על התו' נ' ע"ב שהקשו בגובה דע"כ איירי בנתקל בגובה דאי נחבט מודה רב ע"ש. והקשו דא"כ לשמואל פטור דקרקע עולם הזיקתו כדלקמן נ"ג גבי נפל לאחורי הבור ותרצו דאיירי שעשה בור ה' טפחים וגובה ה' טפחים ע"ש. וא"כ לדבריהם תיקשי גם לשמואל אמאי חייב בכה"ג משום בור גבי כיחו וניעו דהא קרקע עולם הזיקתו. אבל לפמ"ש א"ש דכיון דכיחו וניעו הוי ממשות שלו שעשה התקלה לזה חייב. אלא דתיקשי לפ"ז אמאי פטור בגובה לרב דהא גובה נעשה ע"י מעשיו. וצריך לדחוק שכיון שגוף העפר לא היה שלו א"כ לא חידש כלום במעשיו רק מה שנשאר התל. ועכ"פ לפירש"י י"ל כן. ויש לפרש כדאיתא בשטמ"ק שם דהכוונה שחפר סביב בר"ה עד שהשוה הקרקע ובאמצע נשאר תל ממילא ע"ש וא"ש. ובאמת לפירש"י שם שעלה שור ונפל י"ל בפשוטו שאין זה נתקל רק שהלך זה שנפל באויר והאויר היה מקודם וכמש"ל ולהתו' שהקשינו צ"ל כמ"ש התו' כ"ח ע"ב ד"ה ונישוף דאיירי שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה ע"ש. אבל לרב לא שייך זה ע"ש

ולכאורה תיקשי ע"ז מהא דדף כ"ח דאמרינן בהוחלק במים לרב דקרקע עולם הזיקתו. והיה נראה :. לחלק לפמ"ש בשטמ"ק שם דמים לא עשה הגרם שנחלק לפי שזה גורם העפר שמתערב עם המים ע"ש. וא"כ א"ש דבכיחו וניעו שהם מחליקים בעצמותם שפיר בעצמם גורמים. ומיושב בזה מה שפירש"י כיחו רוק הפה וניעו מי האף ואח"כ כ' בשם ס"א דרוק הוא מה שיוצא בכח ע"ש. ואין לזה מובן. והתו' נתקשו שם דבנדה נ"ה חשיב מי האף לחוד ופי' כיחו מה שיוצא מהגרון בכח וניעו מה שיוצא רוק ע"י נענוע ע"ש. ולפמ"ש א"ש דאי ניעו הוי מה שיוצא ע"י נענוע. א"כ הוי רק כמים בעלמא שאינם מחליקים בעצמותם רק עם התערבות עפר. ולזה הוצרך רש"י לפרש ניעו מי האף וכיחו רוק ומפרשי בס"א דהיינו מה שיוצא בכח שמחליקים בעצמותם כידוע. דאלת"ה הו"ל לרש"י לפרושי כהתו' דלא תקשה מנדה נ"ה כקושיית התו'. וגם דאכתי תקשה קושיא הנ"ל כיון שאינו מחליק בעצמותו. ולזה פירש דהכוונה מה שיוצא בכח מן הגרון והפה וכנ"ל וזה דחוק קצת

שוב מצאתי בשטמ"ק בב"ק נ' ס"ב שכתב בשם המאירי שאע"פ שאבנו וסכינו ומשאו אין בהם הבל רק חבט. מ"מ שאני התם דהוא נתקל באבנו שהוא מעשי ידיו ממש משא"כ בבור. ובשם הר"ר יהונתן כ' דעבד גובה היינו שחפר סביבו. ובשם י"מ כ' דאיירי בגבשושית שהיתה משופעת. אבל בעשה גובה חייב. והיינו כמ"ש בס"ד. ובשטמ"ק כ"ח ע"ב ד"ה אבל כ' בשם יש מתרצים דדווקא בנחלק במים שאין בהם ממשות משא"כ באבן וסכין שיש בהם ממשות ע"ש. ואף שזה סותר למש"ל מ"מ הא חזינן דביש ממשות חייב לרב ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו. וגם די"ל כמש"ל לפירש"י דכיחו וניעו מיקרי ממשות שהוא דבר עב. משא"כ מים. עכ"פ מצינו כסברתינו וב"ה שכוונתי לדעת הראשונים. אבל הרבה ראשונים ס"ל בשטמ"ק שם דבעי שיתקל באבן ויחבט באבן דבכה"ג חבטה דידיה הוא וכן דעת התו' כ"ח ע"ב ונ' ע"ב ע"ש. וא"כ אכתי תקשה כנ"ל

ונראה לדעת התו' לחלק בין רוק למים ואבן עפ"י סברת התו' כ"ח ע"ב שכ' דבהפקיר רשותו ובורו פטור דאמאי ליחייב. דבשעה שכרה הבור עשה ברשות. ובשעת ההפקר לאו מידי עביד ע"ש וא"כ ה"נ באבנו ומימיו שמקודם היו שלו והיה להם דין שור ואח"כ הפקירו. בדברים בעלמא לא נעשה מהם בור רק אם נחבט בהם דחבטה דידיה הוא ע"י גרם מעשיו. אבל בנתקל קרקע עולם הזיקתו. משא"כ בכיחו וניעו שהוא בעצמו עושה הדבר ומעיקרא תיכף כשנעשה הוא הפקר וא"כ הוא עושה בור בידים. ושפיר חייב אף בתקלה לחוד. ובגובה אף שהוא עשהו מ"מ אינו שלו משא"כ ברוק וכנ"ל. ובפשוטו י"ל דאיירי שניזק בגוף הרוק וכמ"ש התוס' לקמן כ"ח ע"ב וביאר בשטמ"ק כגון שנכנסו המים בעיניו ע"ש ורק שכתבו שלשון הוחלק לא משמע הכי. ומ"מ ברש"י יש לפרש כן. ועכ"פ על התו' לק"מ. ומקוצר הפנאי קצרתי

ואשר הקשה בב"ק ז' ע"ב גבי דאי בעי בינונית או זיבורית דלימא אי אפשי בתקנת חכמים. כבר הקשה כן בפנ"י שם. ובמחכ"ת לא ראה שכבר הקשה כן במרדכי בכתובות פ' שני דייני סי' רע"ז ותירץ ע"ש. ובתירוצו שם יש להאריך אך אין העת מסכים לזה וג"ז כתבתי רק למען לעורר לבו לאהבת התוה"ק

וע"ד מה שהקשה בב"ק י"ז דבעי רבא אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר לבסוף. והקשה דתפשוט מדנפשיה לקמן נ"ג ע"ב דקאמר שור ואדם שדחפו לבור דחייב שור בכופר ושלשים של עבד. ואי בתר בסוף הו"ל צרורות כהא דדרסה על כלי וכו' ובצרורות לא מחייב כופר כדאיתא בדף מ"ד ע"ב עכ"ד. לכאורה נראה בזה דלא שייך דין צרורות רק היכא שאין כוונתו להזיק, אבל אם כוונתו להזיק לא שייך זה דאין למדין מהלכה. וההל"מ לא נאמרה רק באין כוונתו להזיק. ואף בבעטה והתיזה בדף י"ט ע"א אין כוונתה רק לבעט ולזה הוי