דברי מלכיאל ג רמג

מכירה ובשו"ע סי' רל"ב ס"ז דאף אם התנה ע"מ שאין לו עליו טענה במומים ונמצא בו מום יכול לחזור בו משום דלא ידע מאי קמחיל. וא"כ ה"ה הכא לא עדיף מה שיכול להבחינו מהיכא שהתנה בפירוש שלא יהא עליו טענה ממומין. ותירץ כבודו דאיירי שלא נפחת החפץ משויו ע"י המום. רק דאיכא דלא ניחא ליה במום זה. והוא דוחק גדול דכיון שרוב בנ"א מקפידים ע"ז דבכה"ג מיקרי מום כדקיי"ל בס' רל"ב ס"ו. בודאי נפחת משויו עי"ז כיון שאינו ראוי לרוב בנ"א. וגם דכל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרושי. והנה מהרמב"ם אין קושיא דהא כבר כתב המל"מ שם שהרמב"ם בלא"ה חולק על דין דיכול להבחינו. אכן קשה לדידן שאנו פוסקים הא דיכול להבחינו וכן הא דע"מ שאין לו טענה במומים. וקצת נראה להביא ראיה דגם הרמב"ם ס"ל הכי ממ"ש בפ"ד מה' זכיה גבי מתנה שא"י לומר שמצא מום. והקשה הכ"מ למה לא יוכל לטעון. ותירץ דאיירי שהמום גלוי לכל. והוא דוחק דכל כה"ג הו"ל לפרושי אבל לפמש"ל י"ל דאיירי במום שאפשר להבחינו. אך באמת ג"ז דחוק מכמה טעמים. ונראה דס"ל להרמב"ם דאין שייך לבטל מתנה בשביל מום. דכיון שנתרצה לקבל מתנה אין שייך לומר שבשביל מום לא היה מקבל אותה ואקצר. ולדעתי לק"מ דהא איירינן במום מיוחד שידוע שאפשר להבחינו וכיון שלא הבחינו הוי כאלו אמר בפירוש שמתרצה אף אם יש בו מום זה ושפיר ידע מה דקמחיל וכמפורש בב"מ דף פ' ובסי' רל"ב ס"ז וס"ח שוב ראיתי במכתבו שמשכיל אחד הרגיש בסברא זו. וכבודו דחה דא"א שיעלה על דעתו כל מומים שאפשר שיהיו בו. וז"א דהא עיקר הסברא בזה הוא שמי שקונה איזה דבר דרכו לבקרו ולהבחינו בכל דבר שאפשר שיהי בו מום. ומי שלא הבחין בזה מוכח שלא הקפיד ע"ז. וא"כ בע"כ אמרינן שדרך בנ"א להעלות על דעתם כל מום שאפשר להבחינו. דאי נימא שאינו עולה על דעתו. א"כ נימא דלהכי לא הבחין מפני שלא עלה ע"ד. אבל במתנה סתם ע"מ שלא יחזור עליו בטענת מומים. בודאי א"א שיעלה על דעתו כל מומים האפשרים להיות בחפץ זה כיון שלא פירש לו

סימן קסה בע"ה טבת תרל"ו

בבכורות דף נ"א ע"ב פירש"י אהא דאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם דהיינו בנכסי מלוג. והעירני אחד דמאי שנא נכסי מלוג וכבר התעורר בזה בהג"ה הרש"ש דע"כ איירי באלמנה או גרושה דאם יש לה בעל א"כ הבעל יורשה. וא"כ מ"ש נכסי מלוג דהא גם הכתובה בידה ונשאר בקושיא. ויותר יש לתמוה דבאלמנה וגרושה לא שייך לקרתם נכסי מלוג דהא משכחת לה שהרויחה אח"כ וכדומה. וא"כ גוף הדבר שיירשו הבנים מאמם נכסים בעוד שם נכסי מלוג עליהם לא משכחת לה כלל. ונראה דמשכחת לה כדאמרינן שב"ב קנ"ח ע"א בנפל הבית עליו ועל אשתו דנכסי מלוג הוי בחזקת יורשי האשה ע"ש. וי"ל דהכא מיירי בנפל הבית עליו ועל אשתו שיורשים הבנים נ"מ שלה מכח אמם ולא מכח אביהם ודווקא נכסי מלוג כדאיתא התם דבנצ"ב איכא פלוגתא ע"ש ואף שכ' התו' שם ד"ה וב"ה דזה רק למ"ד ירושת הבעל דרבנן. ומתניתין דבכורות ס"ל דהוי דאורייתא כדאמרינן בדף נ"ב ע"ב מ"מ הא אח"כ כתבו התו' דא"ש אף למ"ד דאורייתא ע"ש]. אבל עדיין קשה מי הכריח לרש"י לפרש בכה"ג ולא כפשוטו שאשה אלמנה או גרושה הרויחה או ירשה והורישה לבניה

והנראה בזה דבב"ב ע"ב ממעט אביי בכורה באם מימצא לו ולא לה ופריך אימא דווקא בבחור שנשא אלמנה ומשני רנב"י אונו ולא אונה. ופריך ואימא אלמן שנשא בתולה אבל בחור שנשא בחולה לא. ופירשב"ם דהא דלא שקיל פי' שנים בנכסי אם היינו כשאינו בכור מאב אבל כשהוא בכור מאב שקיל גם באם מיגו דשקיל בשל אב. ומשני רבא א"ק לו משפט הבכורה לו ולא לה. והקשו בתו' דהא ידעינן זה מימצא לו דאף בחור שהוא בכור לה מ"מ אינו ניטל פי שנים בנכסיה ותירצו דהו"א דמיעט בחור שנשא אלמנה שאינו בכור לה וקמ"ל דלא נימא מיגו דשקיל דידה שקיל דידיה. אבל כשהוא בכור לשניהם שפיר שקיל לזה צריך קרא. ולכאורה קשה הסברא שע"י מה שלוקח כשמת אביו פי שנים יקח פי שנים בשל אמו ומה מיגו הוא זה. ונראה דלא אצטריך רק בכה"ג שנפל הבית על שניהם ויורשים שניהם כאחד בזה שייך לומר מיגו דשקיל בדידיה שקיל בדידה. וכעין דאמרינן בסוכה ז' ע"א מיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה. ואמרינן שם דלא הוי דופן רק בשבת ולא בחול דאז ליכא מיגו ע"ש. הרי דבעי בבת אחת המיגו וע' שבת צ"א ובחיבורי ח"א סי' ל"א. ועפ"ז מיושב פירש"י דכיון דהא דממעט בכור ברשות האם עיקר רבותא אשמועינן בכה"ג שנפל הבית על שניהם. ושם היא מורישה נכסי מלוג כנ"ל. ולזה פירש"י בכה"ג דאיירי קרא ועפ"ז יש ליישב קושיות התוס' בב"ב שם ג"כ דאצטריך קרא בכה"ג ואקצר. ועוד משכחת לה ירושת נ"מ בחיי הבעל במתנה שלא יירשנה וכדתנן ר"פ הכותב אך בזה יש לדון וגם תלי במתנה עמ"ש בתורה ע' כתובות דף פ"ד בזה

ולכאורה קשה האיך נלמד מיעוטא דנכסי אם מקרא דלו משפט הבכורה דקאי על הבכור השנואה בפשוטו של מקרא. והרשב"ם כתב דדריש האי לו גבי אב. והדבר צ"ע האיך נהפך פשטות הכתוב. ונראה דהנה רישא דקרא הוא כי את הבכור בן השנואה יכיר וגו' ודרשינן בקדושין ע"ד מזה יכירנו לאחרים שנאמן לומר בני זה בכור הוא ואף בקטן בין הגדולים כמ"ש הת' שם. ואמרינן שם דאמו אינה נאמנת רק כל שבעה וג"ז רק מדרבנן ע"ש בר"ן ובפנ"י ובמק"א הארכתי בזה. עכ"פ דרשינן שרק הוא נאמן ולא היא ומפרש טעמא משום דלו משפט הבכורה. פי' דרק בנכסיו יש דין בכורה ולא בנכסיה. ולזה נתנה תורה הנאמנות בזה לו ולא לה. ומדוקדק לשון משפט. דבלא"ה אין לו ביאור אבל לפמ"ש א"ש דלהאב רשות לדון ביניהם ולגזור מי הבכור. וא"ש שתי הדרשות ומבוארים בזה דברי הרשב"ם בב"ב קי"א שכ' דהשתא ל"צ תו לאינך קראי דכיון דממעט מהאי קרא שלזה אין לה נאמנות לפי שאין לה שייכות בדין זה. א"כ ממועט בכל גוונא. והיינו דקאמר אלא אמר רבא וכמ"ש בשטמ"ק שם

אלא שקשה לפ"ז לרבא ל"ל ראשית אונו. לכתוב ראשית און וכדקדוק רנב"י שם. וכן ימצא לו נראה דדייק מיתורא דלו. ונראה דג"ז הוא נתינת טעם על נאמנות האב ולא האם לפי שבאשה אפשר לידע שלא ילדה מקודם וזה לה פטר רחם. אבל באיש א"א לידע כי אולי בא כבר על אשה אחת והולידה ממנו בן. ורק הוא יודע בעצמו. והיינו דקאמר קרא לפי שתלוי בראשית אונו ולא אונה ולזה לו משפט הבכורה. והשתא מיושב שפיר דאיצטריך גם קרא דימצא לו. דאי לא כתיב לו ה"א דע"כ לא שקיל פי שנים בנכסי אם רק בחור שנשא אלמנה אבל בנשא בתולה שפיר שקול במיגו כנ"ל וגם דהוא בכור לאמו. וקרא דלו משפט לא ממעט רק בבחור שנשא אלמנה שבזה אין תלוי רק בראשית אונו ובזה יודע הוא. אבל כדכתיב ימצא לו ע"כ איצטריך קרא לבחור שנשא בתולה

ויותר נראה להיפוך דאי מלו משפט הבכורה ה"א דדווקא בבחור שנשא אלמנה שאין תלוי רק אם הוא ראשית אונו וזה אין יכול לידע רק הוא. לזה ניתן לו הנאמנות. ולזה אז אינו נוטל פי שנים בנכסי אמו. משא"כ בנשא בתולה