דברי מלכיאל ג רמ

יוסי בפ"ט דשביעית בפירות שביעית לאחר הביעור אי הוי רק לעניים או לא. דהנה הסמ"ע כתב בסי' רע"ג סקי"ד שהפקר לזמן נלמד משמיטה דהוי רק לשנה. וא"כ כיון דאחר שמיטה מותר רק לעניים הרי מוכח דהוי הפקר בכה"ג. ולר' יוסי דס"ל שם לא לעניים ולא לעשירים וכגירסת הרמב"ם שם והכי קיי"ל. מוכח דלא הוי הפקר בכה"ג. אכן לפ"ז תקשה לגירסתינו שם דמותר בין לעניים בין לעשירים. היכי ילפינן הפקר לזמן משמיטה דהא הוי הפקר לעולם ולא לזמן. וי"ל דילפינן מהפקר השדה דמבואר בנדרים מ"ב שבשביעית גם השדה הפקר. וזה הוי רק לזמן. ולפ"ז שוב יש להוכיח דבכה"ג הוי הפקר. דהא תנן בשביעית פ"ט מ"ז דבמוצאי שביעית עניים הולכים ללקט בשדות עד רביעה שניה ע"ש ברמב"ם ור"ש. וא"כ מבואר דאחר השנה הוי הפקר רק לעניים וא"ל דאתיא כר' יהודה דס"ל דאחר הביעור מותר רק לעניים דהא הרמב"ם הביאה להלכה בפ"ט מה' שמיטה אף שפוסק כר' יוסי, אבל נראה עיקר כמ"ש התפארת ישראל שם דעניים לאו דווקא ואורחא דמילתא נקיט ע"ש. ובמשנה שם נראה דנקיט עניים משום דאיירי שם גם לענין לקט שכחה ופיאה ע"ש במפרשים ולהכי כללינהו בחד לישנא. והרמב"ם העתיק לשון המשנה. אכן בלא"ה נראה שבשעת הביעור הוא מפקיר בפירוש לעניים או לעניים ולעשירים לכל חד כדאית ליה וכמשמעות לשון התוספתא פ"ח דשביעית הובאה בר"ש פ"ט דשביעית מ"ח שמניח לפני פתח ביתו ואומר כל מי שרוצה ליטול יטול ע"ש. וכ"כ קצת פוסקים דבשביעית גופה צריך הפקר בפירוש ע' מהרי"ט ח"א סי' מ"ב ומנחת חינוך מצוה פ"ד ולכאורה יש להביא ראיה מב"מ ל' ע"ב דר' ישמעאל בר' יוסי כשהפקיר וראה שרוצה הלה לזכות אמר שלדידיה לא אפקר ומקשה הש"ס דהא בכה"ג לא הוי הפקר דבעינן הפקר לעניים ולעשירים ומשני במילתא בעלמא אוקמיה. וקשה דהא הפקר תוך ג' ימים יכול לחזור בו כדאיתא בנדרים מ"ד וא"כ נימא שחזר בו מהפקירו לגמרי רק אמר שהפקירו רק על רגע שעברה לכל העולם ומעכשיו לכל העולם לבד מזה האיש וע"כ מוכח דבכה"ג לא הפקר. אבל ז"א דחזרה לחצאין לא מהני. ואף דמצינו בקדושין נ"ט לענין מקדש לאחר ל' יום דחזרה הוי היינו שחזר בגוף הקדושין מעיקרם ושלא יחולו רק עד כלות ל' יום או שמטיל תנאי בגוף הקדושין. אבל בכה"ג שרוצה שיהא הפקר ברגע ראשונה ואחר הרגע יהא הפקר לכ"ע ולא לאיש זה. חזרה כזו אינה בידו כיון שכבר חל שם הפקר לגמרי ע"ז וגם לכתחילה לא היה יכול ריב"י להפקיר על רגע לגמרי ואחר הרגע לבד מאותו האיש. דא"כ יזכה האיש ברגע ראשונה

ומסברא נראה דלא הוי הפקר בכה"ג כיון דאחר השנה חוזר לרשותו לא שייך לומר שיחזור לרשותו רק לגבי עשירים. וכ"נ לפמ"ש הר"ן והרא"ש בנדרים מ"ד מ"ה דלהכי במפקיר לזמן יכול לחזור בו משום שלא הפקירו לגמרי לא הוציאו מרשותו עד דאתי לרשות זוכה ע"ש וא"כ כיון שעבר הזמן ועדיין לא זכה בו שום אדם. הרי לא יצא עדיין מרשותו כלל. ואינימא דליהוי הפקר רק לעניים. הוי כמפקיר לכתחילה לעניים ואינו הפקר. ובאמת לפמ"ש הסמ"ע דהפקר לזמן נלמד משמיטה יש להקשות ע"ז מסוגיא דנדרים מ"ב דמשמע שם דתיכף כשנכנס שמיטה יוצאים הקרקע והפירות מרשותו. והיכי אמרינן במפקיר לזמן שאינו מוציא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה. ויש ליישב זה בכמה פנים. ובאשר אינו נוגע למעשה ומרוב טרדותי אקצר

סימן קסג

ע"ד ראובן שרצה להבריח נכסיו מבעלי חובותיו וכתב חוב בעש"ג על שם שמעון וחוב על שם לוי קרוביו, ואח"כ היה ירא שמעון מחובותיו וכתב חוב הנ"ל על שם לוי בלי ידיעת ראובן וכשנודע זה לראובן שתק. ואח"כ מת לוי ודורשים מהממשלה יר"ה לשלם מס מעזבון לוי כפי ערך רכושו ודורשים גם מחוב הנ"ל. ונסתפק כת"ר אם יכולים יורשי לוי לגבות זה מנכסי ראובן ע"י החוב שנכתב על שם אביהם והאריך בדברים נכונים וביקש לדעת דעתי בזה. ובאשר ביקש להשיבו על אתר ואנכי טרוד מאוד לזאת ארשום בקוצר

והנה נראה מדבריו שגבו כל המס מנכסי היתומים. ולפ"ז לכאורה אין מקום לחייב את ראובן. כי אף למאי דאיתא בב"ק קי"ז ע"ב ובטוש"ע סי' רצ"ב ס"ח שאם באו אנסים בשביל הפקדון ונתן להם הפקדון הוא פטור. היינו רק כשנתן להם גוף הפקדון. אבל אם נתן להם משלו אפשר שאינו יכול לגבות מהפקדון. ואף אינימא דשם יכול לגבות מבעל הפקדון. היינו משום דהא שומר יכול לקדם ברועים ובמקלות בשכר עד כדי דמיהם כדקיי"ל בב"מ צ"ג ע"ב ואף בש"ח כמ"ש התו' בב"ק נ"ח וש"פ והובאו בש"ך סי' ש"ג סק"ח ושפיר יכול לגבות מבעל הפקדון. אבל הכא לא באו בשביל הפקדון רק לפי שהמושלים חושבים שהחוב הוא של לוי לזה חייבום לשלם בעדו המס מזה. וכ"כ הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק ק"ב שאם לקחו של ראובן בשביל שהיו סבורים שהוא של שמעון אינו יכול לגבות מפקדון של שמעון שהוא ת"י ראובן. ומכ"ש הכא שהיו סבורים שהוא של הנפקד וכוונו לקחת משל הנפקד ודאי לא שייך זה. ויש להאריך בהך דס"ס קכ"ו מהא דיכול לקדם ואכ"מ

ונהי דאי הוי פקדון גמור י"ל דבנ"ד הוי חייב לשלם לפי שהפקדון גרם לו שאמדוהו לעשיר וכהא דב"ק קי"ז ובח"מ סי' רצ"ב שהזכרנו וכ"כ בתשובת מיימוני לספר נזיקין סי' מ"ג. מ"מ הכא החוב הוא שטר אמנה והוי חספא בעלמא ולא מיקרי פקדון. וכדקיי"ל בב"ב ל"ב ובח"מ סי' פ"ג דבשטר שלא ניתן לכתוב אף כשיש לו מיגו הוי מיגו להוציא ולא מיקרי מוחזק כלל. ואף שכתבו התו' בב"ב קנ"א ד"ה גליא דבמבריח נכסיו אמרינן שהנכסים בחזקת המקבל מתנה. וכבר דברו בזה הפוסקים בס"ס צ"ט אי איירי שהחזיק בנכסים ואם הפירות שייכים להמקבל מתנה ע"ש. כל זה שייך בנותן מתנה גמורה ורק דאמדינן דעתו שכוונתו היתה להבריח. ומ"מ המתנה נעשתה כדין וע"ש בתומים ס"ק י'. אבל הכא נעשה בפירוש לשטר אמנה והמקבל מודה על זה וכידוע דרך מבריחי נכסים בעתים הללו. וזה ודאי לאו כלום הוא ולא מיקרי מוחזק וע' תומים סי' מ"ו ס"ק מ"ז

אכן אם היו היורשים רוצים לברר שהחוב אינו שלהם היו נפטרים מלשלם. ורק נמנעו מלברר כדי שלא יוגרם היזק לראובן עי"ז. אז הוי זה כקדם ברועים ומקלות להציל הפקדון דודאי חייב לשלם. ועל דעת כן האמינו על חוב זה שיעשה כל מה שיוכל להעמיד החוב בחזקתו. וכעין זה כתבו הפוסקים גבי שומר שנתן שלו להציל הפקדון דאמרינן שע"ד כן קיבל השמירה עליו שיהא לו רשות לגבות מה שיוציא משלו בשבילו ועש"ך ס"ס קכ"ו ובתומים שם. ואין לחלק בינו ליורשיו

ולענין החוב שכתב שמעון על שם לוי הנה מצד שראינו שהאמין ראובן ללוי אין לפטרו. דאדרבא הרי ראינו שלא האמינו רק על מקצת ולא על הכל מדלא כתב שני החובות על שם לוי. ומה ששתק ראובן אחר שנודע לו מזה י"ל דלא איכפת ליה לפי שידע שאם יגרום לו היזק יוכל לתבוע משמעון על שמסר חובו ללוי שלא ברשות. והלא אף אם קרע