דברי מלכיאל ג רלט

קביעות הלחם הוא בשעת זריקה וכדאיתא בפסחים י"ג ע"ב וזה תלוי במתכפר שלשמו נשחט הקרבן ונזרק. ובזה מבוארת הסוגיא דלכאורה כיון שאסור לשחוט הקרבן בלא לחם וכדאיתא במנחות פ"א ע"ב שאף אם אמר שיביא תודה בלא לחם. מ"מ מחויב להביא לחם. א"כ הו"א שהלחם הוי כשבח הקרבן. ולר"ע דס"ל שקונה את גוף המזיק תיכף שייך השבח ג"כ לניזק כדאיתא בב"ק ל"ג. וע' ח"מ סי' ת"ז ס"ב ובאחרונים שם לענין אם נשתמש בו לרדיא. והו"א שזה דומה לשבח ושמין הקרבן תודה כמה ששוה עם הזכות שיהי לו לחם בעת שיקריבוהו. ואף שלא הופרש עדיין הלחם בעת שהזיק. מ"מ הרי א"א שיקריבוהו בלא לחם. וה"ז דומה למעוברת ששמין עם הולד כדאיתא בב"ק מ"ז ע"א וע"ש בתוס'. ולזה כדפריך הש"ס לחם פשיטא וכפירש"י דלחם לא אזיק. משני דסיפא איצטריך ליה שמתכפר מביא לחם. והטעם דכיון דהלחם נמשך מצד השחיטה וזריקה והם נעשים לשם כפרה להבעלים הראשונים. גם חיוב הלחם מוטל על הבעלים שלשמם נשחט ונזרק. דהא אם שחט שלא לשמו לא קדש הלחם כדאיתא בפסחים י"ג. וממילא מוכח שאין הלחם שבח הבהמה בעצמה רק שבח עיקר הקרבן שיתכפר בו והיינו הדם ולזה נקבע הלחם בזריקה. וכיון שהדם של בעלים והשחיטה לשם בעלים ממילא גם החיוב של לחם הוא על הבעלים מצד הכפרה בעצמה. וכיון שהדם הוי קדשי קדשים ופטור מנזק. ה"ה הלחם שנמשך ממנו ג"כ פטור מנזק. ומבאר בזה שחיוב הלחם אין נמשך מן הבשר שחייב בנזק רק מן עיקר המכפר שהוא הדם והוא פטור מן הנזק. ולזה קאמר דאינו גובה מלחמה. פירוש הנמשך בהכרח עמה בהקרבתה. מפני שאף שניזק אוכל בשר. מ"מ מתכפר מביא לחם שהלחם נמשך מהכפרה הוא הדם שהוא קדשי קדשים כנ"ל. ולזה קרי ליה מתכפר ולא מזיק. לפי שבשביל שהוא מתכפר לזה הוא מביא הלחם כנ"ל. ולכן אינו גובה ממנו ומיושבים כל הקושיות בס"ד ושפיר מייתי לה בב"ק לפי שמבאר בזה הא דאינו גובה מלחמה וזהו שכתב הרמב"ם שהלחם אינו בכלל בשר. הכוונה שאין חיובו נמשך מן הבשר רק מן הדם

והא דאמרינן בפסחים צ' דהא דמוכר שלמיו לא עשה כלום לא אתיא כריה"ג. היינו משום דקאי שם לאביי דבעי למימר שם שיכול להקנות קדשים קלים לאחרים ע"ש לענין אתנן. ולא נחית לסברא דדם ואימורים שהם קדשי קדשים אינו יכול למכור. וס"ל שהם נעשים קדשי קדשים בעת השחיטה או הזריקה דהא חזינן שהאימורים אין מועלים בהם עד אחר זריקה כדאיתא במעילה ו' ע"ב. וכן קיי"ל בזבחים פ"ט ע"ב שהאימורים אין נפסלים ביוצא קודם זריקה וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' פסוה"מ הל"ג וע"ש בלח"מ בזה וע' תו' זבחים כ"ו ע"א ד"ה דילמא ואכמ"ל בזה. עכ"פ י"ל כן בסברת אביי. וכן בדם ס"ל שאין נעשה קדשי קדשים עד שעת זריקה. וכן מסתבר דהא קודם זריקה אין מבורר איזה דם יהי למזבח וגם דהא מתערב בו דם איברים וכמש"ל מהא דזבחים כ"ו. וע' זבחים ע"ט לענין נתערב דם התמצית בדם הנפש ואקצר. אבל למאי דמסיק שם דר' אושעיא מוקי הא דאתנן בממנה זונה על פסחו וכרבי. מבואר דס"ל דלריה"ג אינו יכול להקנות לה קרבנו. וע"כ הטעם משום דס"ל שהדם והאימורים הוי קדשי קדשים משעת הקדש. והא דמוכר שלמיו אתי גם לריה"ג דלהתכפר לא עשה כלום

ולכאורה קשה על מ"ש למעלה דבזבחים קי"ד איתא דלריה"ג משכחת לה מוקצה ונעבד בקדשים קלים. אלמא שאוסר כל הבהמה ואף הדם. ואי"ל דכיון דחל איסור נעבד על הבשר. אסור להקריבה. דא"כ גם באתנן י"ל כן דחל אתנן לריה"ג על הבשר. וצ"ל דכיון שכוונתו לעבוד את כולו ממילא אם אין נאסר כולו אף מקצתו אינו נאסר. וסוגיא דזבחים קי"ד אתיא כאביי בפסחים דף צ'. ולר' אושעיא שם י"ל דנעבד ומוקצה איירי בולדות קדשים וכדמוקי בזבחים שם הא דאתנן ומחיר ע"ש. אבל בפסח ליכא לאוקמי. דלא מצינו רק שיכול למוכרו לצורך פסח. אבל לא למסרו לע"ז ועפ"ז יש ליישב מה שלא הביא הרמב"ם בפ"ד מהא"מ הא דזבחים קי"ד דמוקצה אוסר בקדשים קלים כיון שפוסק כריה"ג. וכן הקשה המל"מ בפ"ד מה' מעילה. ויש לדון בזה בדברי הרמב"ם פ"ד מהא"מ ה"ו. וגם י"ל דאיירי בעשה בו מעשה. וע' לח"מ שם הל"ה ואכמ"ל

שוב מצאתי בקצה"ח סי' ת"ו שהקשה ג"כ למה לא יתכפר הניזק בגוף הקרבן והביא קושית המל"מ על הרמב"ם ותירץ דריה"ג מודה שאינו יכול למכור להתכפר ולא כתב ע"ז שום טעם וסברא. ובסוגיא דפסחים צ' נדחק לומר שמביא ראיה ממוכר שלמיו שאין המעות חולין. והוא דוחק גדול וכמעט אין לו ביאור יעו"ש. ולפמ"ש הכל מבואר בע"ה ביסודות נכונות ומבואר שפיר במה נחלקו אביי ור' אושעיא ולמה באמת אינו יכול למכור

וראיתי שם בקצה"ח שהקשה דבקדושין נ"ב משמע דלריה"ג המקדש בקדשים קלים מחיים מקודשת והא איתא בפסחים כ"ז ע"ב דשלמים אסורים בהנאה מחיים ואיך אפשר לקדש באה"נ. ואי משום שאחר שחיטה יוכל לאכול הבשר. הא גם ערלה אפרה מותר ומ"מ לא הוי קדושין משום שאינו ראוי לקנין כמ"ש התו' בע"ז דף ס"ב ע"ב. וכן הקשה למה ניזק גובה מבשר דהא הוי ממון שאסור בהנאה ואיך יתחייבו הבעלים ע"ז ונשאר בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דהא איתא בבכורות ט' ע"ב שיכול לקדש אשה בפטר חמור במה שתוכל לפדותו וליהנות ממנו אף שכעת אסור בהנאה והיינו לפי שעומד לכך ומצותו בכך. משא"כ במקדש באה"נ שאינו עומד ליהנות ממנו שלא כדה"נ. והכא הקרבן עומד להקריבו ולאכלו ומצותו בכך. וכן מעשר שני למ"ד ממון הדיוט דמקדש אשה במה שתוכל להעלותו לירושלים ולאכלו או לפדותו ע' קדושין נ"ג ובכורות ט' וע"ל סי' ק"ו. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ה מה"א ה"א שכתב ג"כ לחלק בין פטר חמור לשאר אה"נ דפטר חמור יכול למכרו לצורך פדיון כדקיי"ל בסי' שי"א משא"כ אה"נ אסור למכרן לצורך הנאה שלא כדה"נ או לצורך האפר. וממילא דה"ה הכא יכול למכרו לריה"ג ליהנות בבשרו לאחר שחיטה ורק להתכפר א"י למכרו כמש"ל ויש להאריך בזה בדעת רש"י בקדושין נ"ב דגם בעלים לאחר שחיטה משולחן גבוה קזכו ובדברי התו' בב"ק י"ב ע"ב והרמב"ם בפ"ה מה"א דאיירי רק בחזה ושוק ושהחזה ושוק הוי משלחן גבוה גם מחיים ע"ש בתו' ושל בעלים הוי ממון הדיוט אף לאחר שחיטה. וכן יש להעיר בהא דקאמר בב"ק י"ג שאינו גובה נגד אימורין דהול"ל נמי נגד חזה ושוק כיון דלא הוי ממון הדיוט וההכרח לקצר. ועכ"פ קושיית הקצה"ח לק"מ. והעיקר שהאיסור על קרבן שלמים אינו רק שאסור ליהנות מגוף הבהמה כל שלא הוקרב. אבל הנאה חיצונית כגון למוכרו לאחר שיאכל הבשר לאחר הקרבה וודאי הוי שלו והוי ממש ברשותו. משא"כ בשאר אה"נ. וכן מצינו בערכין כ"ח ע"ב שיכול ליהנות בטובת הנאה למסרו לאיזה כהן שירצה. הרי שמותר בהנאה בכה"ג ועפמש"ל קשה על פירש"י בב"ק ע"ו ע"א שכתב דלריה"ג יש לחייבו על טביחה. וקשה דהא מפורש הכא דאימורין אינו יכול למכור דהוי ממון גבוה. וא"כ לא הוי טביחה כולו באיסור ועפמש"ל דלאביי בפסחים ס"ל דמחיים הוי גם האימורים ממון הדיוט יש לישב קצת דבעי לפרש גם אליבא דאביי ואקצר

סימן קסב

ע"ד מ"ש כבודו להסתפק אם הפקיר לשנה לעניים ולעשירים ולאחר השנה יהא הפקר לעניים ולא לעשירים אי הוי הפקר. הנה בתוך השנה פשוט דהוי הפקר כדאיתא בנדרים מ"ד. ולאחר השנה לכאורה י"ל דתלוי בפלוגתא דר' יהודה ור'