דברי מלכיאל ג רלח

אכן נראה דמ"מ בנ"ד יש לחייב הקונה בספק מש"פ דהכא המשלח אינו יודע מאומה לא מהקנין ולא מהחזרה. רק השליח בעצמו חזר בו. והשליח הוא שליח בדרך כלל לקנות תבואה כפי הצורך ולא בדרך פרט. ועושה בכל העסק כאדם העושה בתוך שלו. א"כ בזה נראה שיש מש"פ על השליח דהא עיקר הטעם שאין על השליח מש"פ הוא מפני שתלוי בדעת המשלח והוא אנוס בדבר כיון שהמשלח חוזר בו. אבל הכא שהמשלח סומך עליו ואינו יודע כלל מזה. שפיר יש מש"פ על השליח. וממילא מה שאינו מחזיק עסק הקבלנות אינה טענה. כי הלא הבטיח לו לקבל התבואה אף אחר שנודע שאין לו עסק הנ"ל וכבר התחיל לקבל. ומוכח שלא קנה התבואה בשביל זה העסק. רק שנצרך לו גם לעסקים אחרים. ולזה הקונה יש עליו עונש מש"פ אם האמת כדברי המוכר שנתן לו תבואה טובה המדובר ביניהם

סימן קסא

איתא בב"ק י"ג ע"ב אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינה גובה מלחמה. לחמה פשיטא סיפא איצטריכא ליה ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם הא נמי פשיטא מהו דתימא כיון דלחם הכשירא דזבח הוא לימא ליה אנת אכלת בשר ואנא אייתי לחם קמ"ל דלחם חיובא דבעלים הוא. ויש בזה הרבה דקדוקים. א'. מאי קאמר סיפא איצטריכא ליה דהא אף אי לא אמר הא דאינו גובה מלחמה הוי מצי ג"כ למימר הך סיפא. עו"ק מה שייכות הך מימרא הכא כיון שאין בה חידוש לדיני נזקין. והו"ל לאתויי במנחות לענין דיני תודה מי יביא הלחם בכה"ג. עו"ק למה קראו מתכפר ולא מזיק כדאמר ברישא ניזק דכנגדו נקרא הלה מזיק. עו"ק למה באמת הניזק אינו מתכפר ונעשה בעלים על גוף הקרבן. דהא כתבו התוס' שם דאיירי לריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים. ואיתא בפסחים צ' ע"א דלריה"ג יכול אדם למכור שלמיו ומשמע אף להתכפר בהם דומיא דמוכר עולתו וכפירש"י שם פ"ט ע"ב ע"ש. וכבר נתקשה המל"מ בפ"ד מה' מעילה על הרמב"ם שפוסק שם דמוכר שלמיו לא עשה כלום ובפ"ה מה' נ"מ פוסק כריה"ג דקק"ל ממון בעלים. והרמב"ם בפ"ח מהנ"מ כתב שאינו גובה מלחמה שהלחם אינו בכלל בשר. ולשונו תמוה דמה שייך לומר שאינו בכלל בשר והול"ל בפשוטו כפירש"י בב"ק שם לחם פשיטא דהא לחם לא אזיק. ועו"ק דקאמר אינו גובה מלחמה דמשמע לחמה המיוחד לה. ובאמת הלחם אין נקבע לה רק בשעת שחיטה דהא היו עושין לחם למכור בשוק לצורך לחמי תודה כדאיתא בפסחים ל"ח וכן איתא בפסחים י"ג ע"ב שנקבע בשחיטה וזריקה. וא"כ כשהזיק קודם שחיטה אין שייך לומר לחמה המיוחד לה דהא עדיין אינו מיוחד לה. ששת הערות אלה אנו צריכין לישבם

והנראה דהנה בב"ק י"ג ע"א אמרינן א"ר אבא (הרבה ראשונים גורסים רבא) שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. ופריך עלה פשיטא אימורין לגבוה סלקי. הכוונה נראה דהא עיקר הטעם שגובה מבשרן משום דקק"ל ממון בעלים. וזה שייך בבשר. אבל אימורי קק"ל הוי קדשי קדשים כדתנן בזבחים פ"ט ע"א ולאו ממון בעלים הוא. לזה אינו חייב בנזקין. ולפ"ז נראה דה"ה דם קק"ל דהוי ג"כ קק"ד כדאיתא במשנה דזבחים שם. ג"כ אינו חייב על נזקן ולא הוי ממון בעלים אף לריה"ג. והא דלא נקט דם ג"כ בב"ק י"ג. י"ל משום דקדשי קדשים לא הוי רק דם הנפש העומד לזריקה ולא דם התמצית ודם האיברים. וזה הוי דבר מועט בערך כל השור. ואפשר דאף דם הנפש לא הוי קדק"ד רק מה שזורק על המזבח ובשעת זריקה הוברר הדבר למפרע שלא היה קק"ד רק הדם הנזרק. וע' זבחים כ"ו ע"א דמשמע להדיא שדם האברים מתערב . ג"כ בדם הזריקה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ואף דקיי"ל בזבחים מ"ו וחולין קי"ז שאין מעילה בדם. מ"מ הוי קדשי קדשים ואינו במכירה. וכמו אימורים שאינם במעילה עד אחר זריקה כדאיתא במעילה ו'. ומ"מ אינם ממון בעלים כדאיתא בב"ק י"ג. ואף דילפינן בחולין קי"ז מלכם שלכם יהא ע"ש. מ"מ צ"ל דלאו דווקא שלכם ממש שיהא מותר בהנאה לכתחילה דא"כ הו"ל לאתויי זה הש"ס בפסחים כ"ב להוכיח שדם מותר בהנאה. ומצאתי שכ"כ הצל"ח להדיא בברכות ל"א ע"א שדם קודם זריקה אסור בהנאה מדאורייתא ויש להאריך ואכ"מ דלנ"ד נראה כיון דתנן בזבחים פ"ט דדם הוי קדשי קדשים פשיטא שדינו כאימירים דלא הוי ממון בעלים. והרי בדם חטאת ועולה שהם כולם קד"ק ג"כ אין מועלים. וכי נימא שנקרא הדם ממון בעלים ולכאורה י"ל עפמ"ש התו' ביומא נ"ט ב' וחולין קי"ז דמחיים מועלין בדם וכדאיתא במעילה י"ב. וע' ברבינו יונה בברכות ל"א שהוכיח ג"כ שמועלין מדאורייתא. אך לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' מעילה הטעם מפני שהדם כגופה וכ"כ בתו' רי"ח בברכות שם. א"כ אין זה ראיה לנ"ד שזה רק בקד"ק שמועלים בגופה אבל בקק"ל הוי ממון בעלים כמו גופה. וע' ראש יוסף בחולין קי"ז]

ולפז"נ דאף דלריה"ג הוי קק"ל ממון בעלים ויכול לקדש בו אשה כמ"ש התו' בב"ק י"ב ע"ב ד"ה ומחיים וניזק גובה מבשרו. מ"מ אין יכול למכור שלמיו להתכפר בהם דהא עיקר הכפרה הוא הדם הנזרק כידוע שאין כפרה אלא בדם. והדם אינו יכול למכור דהוי קדשי קדשים כדתנן בזבחים פ"ט וכמש"ל. וגם האימורים אינו יכול למכור וכדאמרינן שאינו גובה מאימוריו. ואף דאימורים אין מעכבים ואם נטמאו או אבדו עולה לו הקרבן כדאיתא בפסחים נ"ט. מ"מ הכא דאיתנהו והם קרבים לשם איש אחר היינו הבעלים שהקדישו הקרבן. נהי שכתבו התוס' ריש זבחים דשינוי בעלים ליתא בהקטרה משום שהקטר אימורים אינו מעכב. מ"מ לכתחילה ודאי אסור להקריב באופן כזה. ועוד דהוי כמקריב בהמה בלא אימורים דהא לא מצינו קרבן משותף לשנים באופן כזה שיהא בשר לאחד ואימורים לאחר. ורק כששניהם משותפים מביאין. ונראה דלהכי קיי"ל במנחות ק"ד ע"ב שקרבנות בע"ח באים בשותפות ולא מנחה והיינו משום דמנחה אפשר לחלק את הסולת והשמן לכ"א לפי חלקו. וא"כ כ"א יביא פחות מכשיעור. משא"כ בבהמה כל איבריה כלולים יחד וקשורים בנפשה ודמה ואין שייך חלוקה בזה ויש לכ"א מהם שם קרבן מחיות הבהמה ומכל אבריה. ואף דיליף לה מקרא דנפש מ"מ הא דריש שם דרשא אחרינא מנפש וגם התוס' הקשו מתו"כ דדריש לה לציבור. וקרא דקרבנו קשה שהביאו התו' שם דגם בבהמה כתיב קרבנו ודרשינן לה במנחות צ"ב ע"ב וצ"ג ע"א אבל לפמ"ש א"ש דבאמת עיקר הטעם הוא מסברא כמש"ל. ואוקמי חז"ל דרשות הפסוקים כפי המסתבר. וכידוע בכמה דוכתי בכה"ג. וע' תו"כ פ"ז בויקרא ובפרק י' שם בדיבורא נדבה. ובזה מבואר הא דאיתא בתו"כ שם שאין מביאין בשותפות יין ולבונה ועצים. וקשה מנ"ל ללמוד זה ממנחה ולא מקרבן. והתוה"מ שם נדחק ועשה מחלוקת בזה. וגם ע' בתו"כ שם פ"ח דדריש גבי עוף קרבנו למילתא אחריתא ומרבה שותפים מיקריב שהוא דרש רחוק וע"ש בהתוה"מ מ"ש בזה. ולפמש"ל א"ש בס"ד לפי שעוף הוא בע"ח ואינו מתחלק לשיעורים בעוד חיותו בו. אבל יין ולבונה ועצים מתחלקים וכמש"ל. ויש להאריך ואכ"מ] ואף דבתמורה דף י"א אמרינן דבאומר הרי עלי עולה בחייה שפיר דמי אף להביא עולה שרגלה שייך לאחר ע"ש. מ"מ הרי נתבאר שם שזה דווקא באבר שאין הנשמה תלויה בו. ועוד דהאימורים שהם עיקר הקרבן שאני

ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם מקושיית המל"מ דאף דס"ל כריה"ג מ"מ אינו יכול למכור שלמיו להתכפר בהם דהא א"י למכור דמו ואימוריו כנ"ל שהם קדק"ד ועיקר הכפרה ולזה גם בתודה קאמר שהמתכפר מביא לחם לפי שעיקר גמר