דברי מלכיאל ג רלו

בלבדו כי מה אשמים השני שותפים האחרים מה שאין השותף הד' מאמין לו על שבועתו לשלם לו. ואף ערבים אינם עבורו וגם דכיון שאין יכול לתבוע מהלוה גם מהערב א"י לתבוע כדקיי"ל בבכורות מ"ט עכת"ד

והנה עצם סברת מעכ"ת שאם השותף פטור מצד שאינו מחויב לשלם מביתו ע"פ שבועת השני. אזי יסבול רק השותף ולא האחרים היא נכונה לכאורה. דכיון שבאמת מוטל החיוב לסבול ההפסד גם על השותף הרביעי. רק שאינו משלם לו מפני שטוען שאינו מאמין לו שהיה הפסד כ"כ. וא"כ אין שייך לחייב את השותפים האחרים לסבול זה. ואף שדעת הרמ"ה והובאה בש"ע סי' קע"ו ס"ו ששותף פטור לשלם מביתו אף אם מבורר שהיה הפסד. היינו רק כשנשתתפו סתם זה הטיל מנה וזה מאתים ולא התנו כלל איך תהי החלוקה ביניהם בריוח והפסד. לזה אמרינן אף. דקיי"ל כשמואל בכתובות צ"ג שהשכר וההפסד לאמצע. מ"מ רק בכסף השותפות אמרינן שכסף של זה סייע בעסק כמו זה כמ"ש הפוסקים הטעם בזה. אבל לשלם מביתו לזה לא נשתעבד. אבל כשהתנו בשעת השותפות בפירוש שיהי ריוח והפסד לאמצע מודה הרמ"ה שאם מודה על ההפסד או שמברר בעדים צריך לשלם מביתו. וכ"כ כל האחרונים שהרמ"ה איירי רק בכה"ג וכ"ה בטוש"ע יעו"ש. ועפ"ז יש ליישב קושית האחרונים על השו"ע שהביא בסי' צ"ג סי"ג דעת הרמב"ם ובסי' קע"ו דעת הרמ"ה ולפ"ז י"ל דלא פליגי. ורק בסי' צ"ג דאיירי בדיני שבועה מייתי דין הרמב"ם דאיירי לענין שאינו נשבע ונוטל. ובסי' קע"ו דאיירי לענין שותפות מייתי דברי הרמ"ה דבכה"ג שעשו שותפותם סתם אינו משלם מביתו ובחיבורי ח"א כתבתי בסי' ל"ו אות י"ג לישב קושיא זו דבסי' צ"ג איירי שהתנו מתחילה לתת ממון בשותפות שוה בשוה ע"ש וכעת הדרנא בי כי יותר נכון כמש"ל ולהלן יבואר עוד בע"ה וממילא בנ"ד שכתב מעכ"ת שנשתתפו שיהא להם חלק שוה בשוה ושיטילו ממון שוה בשוה. וודאי שהחיוב על השותף הרביעי לסבול חלק הפסד אף לשלם מביתו רק שאין אנו מחייבים אותו בשביל שטוען שאינו מאמין שהיה הפסד. א"כ אין שייך לחייב בשביל זה את יתר השותפים. ולא מיבעיא אם גם השותפים הללו אין מאמינים אותו בהפסד רק שהוא מוחזק משלהם דוודאי אין לחייבם על חלק השותף הד'. אלא אף אם השותפים הללו מאמינים לו או שיודעים בעצמם שהיה הפסד. בכ"ז אין לחייבם בשביל חלק הלה שאין מאמין לו. ורק אם יודעים והם כשרים לעדות יוכל להוציא מהשותף הלז ע"פ עדותם כיון שאין נוגעים בדבר כנ"ל

אכן למעשה נראה שצריכים השותפים לסבול ההיזק. דהנה הקשה השב יעקב הובא בתומים ושאר אחרונים (כי אינו ת"י) למה לא ישבע השותף ויטול הא שותף הוי כיורד ברשות והמוציא הוצאות ברשות נשבע ונוטל. ותירץ התומים דעל הפסד לא אסיק דעתו כלל ולא מיקרי ההפסד מוציא ברשות. והשב יעקב תירץ דלא אסיק אדעתיה שיהא הפסד ויצטרך להאמין לו ע"ז רק על כספו שהניח בשותפות נתרצה. אבל על יותר מזה לא אסיק אדעתי' והדרינן לדינא דהממע"ה. והתומים חלק עליו דמהיכי תיתי להגביל שסך זה אסיק אדעתו ולא יותר ע"ש. עכ"פ עיקר הטעם שא"נ בשבועה לפי שלא חשב שיוציא השותף משלו ויפסיד ולא יהיו עדים ויצטרך להאמין לו בשבועה. משא"כ במוציא ברשות שיודע הלה שיוציא עליו הוצאות ויצטרך להאמין לו בשבועה

ולפז"נ דזה שייך רק כשמוציא ממון עצמו דאמרינן שהיה לו לו לשאול מהשותף אם ישלם לו אם יהי הפסד בלא עדים. וכיון שהוציא סתם אמרינן שנתרצה להוציא ובעצמו לא עלה על דעתו שיהא הפסד. אכן כשנותן השותף את כסף שלו לשותפו לעסוק בו אמרינן דהו"ל לאתנויי שיוציא רק בעדים שיוכלו להעיד אם יהי הפסד. דבכ"מ אמרינן שעל העושה מעשה שייך לומר הו"ל לאתנויי וע' ב"ב ע"א ע"א בזה. וע"כ מוכח שנתרצה שיוציא בלי עדים ובפרט כשראו שהוא מנהל העסק ואין אתו יודע עד מה. הרי נתרצו שיוציא מעותיהם באופן כזה. וא"כ עתה שיש הפסד ונפחתו המעות שהוציא ונשאר פחות. וודאי אין לחייב את השותף שנו"נ שישלם להם מכיסו מה שחסר על חלק השותף הד' כי הלא לא פשע מאומה ורק אם לא ידעו השותפים שהלה לא הניח בעסק רק מעט י"ל דהוי פשיעה מצד הנו"נ שלא הודיעם כי אולי היו תובעים אותו שיניח כסף בשותפות כמדובר ולא היו מתרצים שיסבלו היזק עבורו. וזה ברור דכיון שהפחת הוא ממעות השותפות אין שייך לחייב את הנו"נ להשלים להשותפים האחרים משלו כיון שידעו שהלה לא נתן לעסק רק מעט ונתרצו שיוציא משלהם אף על חלקו. ואף אי נימא שלא עלה ע"ד שיהא הפסד בכ"ז כיון שנתרצו שיוציא כספם לעסק ועתה נפחת. מהיכי תיתי לחייב את הנו"נ לסבול חלק הפסד שעל השותף הד' ולשלם מביתו ליתר השותפים כיון שלא פשע בזה. ולכאורה י"ל שאם השלשה שותפים לא הניחו כסף בעסק בשוה אזי יסבלו ההפסד שעל חלק הרביעי לפי ערך המעות ולא חלק כחלק וכדין מעות שנתערבו ונאבד מקצת שחושבין לפי ערך המעות וכדקיי"ל בסי' רצ"ב ס"ו. אבל ז"א דזה רק כשנאבדו גוף המעות. אבל לא כהא דנ"ד שקנו בכספם סחורה ובמכירת הסחורה היה הפסד. והיינו נ"מ דשור לחרישה או לטביחה דבש"ס כתובות צ"ג ובפוסקים סי' קע"ו ס"ה. ומפורש שם בש"ע החילוק הנ"ל וע"ש ס"ז ובאחרונים ובנתיבות בזה. ולזה ההפסד לכולן בשוה. וכדקיי"ל בשנשתתפו סתם שההפסד לאמצע אף שאחד הניח פחות ואחד יותר

ולכאורה י"ל שחייב השותף הרביעי לשלם מביתו דהרי כתבו הקצה"ח סי' קע"ו והנתיבות סי' צ"ג דהיכי ששותף אחד נתן כל המעות וכן היה המדובר ביניהם מתחילה חייב לשלם מביתו דאז נתן הלה בתורת הלוואה ובתורת עיסקא והספק בהפסד הוי כאומר א"י אם פרעתיך. וא"כ הכא נמי מה שנתנו השותפים יותר ממנו. ה"ז כאלו הלוו לו מה שנצרך על חלקו. והו"ל כא"י אם פרעתיך. ואף שכתב הקצה"ח שם דהיכי שזה נתן פחות וזה יותר לא אמרינן הכי. היינו רק היכי שנשתתפו מתחילה סתם ונתנו כן בתוך העסק דבהכי איירי דין הש"ס דבכתובות צ"ג ובש"ע שם. וא"כ לא נתן בתורת הלוואה עבורו והא דקיי"ל דהריוח והפסד למחצה. הוא מטעם שכתבו הפוסקים דהו"ל כאלו התנו אהדדי כן. או מטעם שריוח והפסד נמשך מכל המעות וכ"כ הקצה"ח שם. וא"כ בנ"ד שמתחילה הותנה שכ"א יניח מעות על חלקו ושיהי הריוח וההפסד לאמצע. א"כ כאשר באמצע זמן שותפות נתן אחד רק מעט יש לדון שהאחרים נתנו עבור חלקו בתורת הלוואה. וא"כ יתחייב לשלם מביתו דהו"ל כא"י אם פרעתיך וכמש"ל. וכ"כ הנתיבות בסי' צ"ג שאם הטיל יותר לתוך השותפות הוי כא"י אם פרעתיך וע"כ היינו בגוונא שבארנו. וא"כ בנ"ד השותפים יסבלו ההפסד שעל חלק שותף הרביעי. והם ישובו ויגבו ממנו את ההפסד שעל חלקו

אבל באמת ז"א דלא שייך לקרוא בתורת הלואה רק אם דברו כן בפירוש אז שזה יתן פחות והם יתנו יותר גם עבור חלקו. אכן בנ"ד שנראה מדברי כבודו שנזדמן כן מעצמו שזה נתן פחות ואלו נתנו יותר ולא דרשו ממנו שישלים כפי חלקו. וא"כ ה"ז כפורע חובו של חבירו. ביאור הדברים דבשעה שנשתתפו נתחייבו השותפים בשלשה דברים. א' להטיל מעות לעסק כ"א כפי חלקו. ב' לעסוק בעסק כפי המדובר ביניהם ג' לסבול הפסד כפי חלקו. והנה אח"כ כששינה אחד ולא נתן כפי חלקו היה הרשות בידם להתרות בו שאם לא יתן יסלקוהו מהשותפות וע' נתיבות סי' קע"ו סקל"ג בזה. ורק הם לא תבעוהו בזה ופרעו בעצמם חובו זה והטילו מעות עבורו. וא"כ לא מיקרי זה הלוואה רק שפטרוהו מחיובו. ועתה כשאירע הפסד בעסק השותפות חל על השותפים לקיים החיוב שנתחייבו מתחילה לסבול ההפסד כפי חלקם. ולזה אם ידוע ההפסד חייב לשלם מביתו. ואם אין ידוע הו"ל כא"י אם נתחייבתי וכ"כ