דברי מלכיאל ג רלה

חבירו. ודאי שרשות ביד חבירו לפרסם שאינו שלו ולעשות כל טצדקי לברר הדבר שהאמת אתו. וק"ו הדברים מהא דקיי"ל שאם מזכה דבר לחבירו יכול הלה שלא לזכות משום שונא מתנות יחיה וכ"ש היכא שהדבר באמת אינו שלו. וכעין זה כתב המהרי"ק שורש קצ"א והובא. בח"מ סי' קנ"ו שאם אחד רצה להלוות בריבית בעיר אחרת ויש לחוש לריבוי עין השר עליהם יכולים בני העיר לסגור הדלת עליו ע"י השר. אף שע"י ב"ד אין יכולים לעכב עליו לסחור בעירם. והא דאיתא בב"ק ק"ב ע"ב דפריך הש"ס אהא דס"ד לומר שאם קנה שדה בשם ריש גלותא שכופין את הר"ג לכתוב לו שטר מכר. ופריך לימא להו ר"ג לא יקרייכו ולא זילותייכו בעינא. נראה מזה דרק לענין שלא יצטרך לכתוב שטר מכירה מצי למימר הכי. אבל על גוף השטר שכתבו על שמו אינו יכול למחות ז"א. דה"ק הש"ס דאף שנתרצה הר"ג מתחילה שיכתבו על שמו. בכ"ז לא יוכל לכופו לכתוב שטר מכירה שיכול לומר ע"ד כן לא נתרציתי שיכתבו על שמי דלא יקרייכו ולא זילותייכו בעינא. וכ"ה בשטמ"ק דעת רוב הראשונים דלא מהני מה שנתרצה. ואם התנה עם ר"ג שיכתוב לו אח"כ שטר מכירה נחלקו בזה הראשונים אם יכול לכופו כיון שלא עשה שום קנין עם הר"ג שיתחייב בזה ועפ"ת ח"מ ס"ס ס' בשם הדגמ"ר בזה. אבל אם הר"ג אומר שאינו חפץ שיהי על שמו. פשוט שיכול לכופו שלא לכתוב על שמו ולא גרע זה מהא דערכין ט"ו באומר נורא בי פלניא שאסור משום לה"ר. ופירש"י שאומר אצל מי מצוי אש אם לא אצל פלוני שמבשלים אצלו תדיר. וכמו הא דמברך רעהו בקול גדול וגו'. ומכ"ש בכה"ג שקורא שם חבירו על נכסים שאינם שלו בוודאי אסור ומוטל על ב"ד להגיד לו שאסור. והלה יכול לעכב עליו בדיניהם מפני שאפשר שיוגרם לו הפסד וכמש"ל

ואף שמצד פיסוק חיותא וודאי שא"י לעכב עליו כיון שהוא מוכר סחורתו בריחוק מקום. ומצד שהוא השיג הרשיון מהממשלה לעשות סחורה הנ"ל אין שייך שיוכל למחות על חבירו כמו בחזקת ישוב בס"ס קנ"ו דהיכא שראובן השיג לבדו רשות יכול למחות על שמעון. דהתם איירי שהשיג בפירוש הרשיון שהוא לבדו ידור שם ולא זולתו לטובתו כדי שיסחור שם לבדו. אבל הכא אין זה לטובתו רק מצד שבחנו סחורתו ומצאוה יפה. ואם ישתדלו אחרים וימצאו סחורתם יפה יתנו גם להם רשות. וחילוק זה מבואר להדיא במהרי"ק שורש קע"ב שאין יכול לעכב רק כשהרשיון הוא בפירוש לטובתו שהוא לבדו יעסוק בזה ע"ש בכ"ז יכול לעכב בנ"ד מטעם שבארנו [וראיתי בשו"ת שם אריה סי' כ' נידון הדפסת ספרי הירושלמי שלקחו מדפיסי ווילנא הסכמות שלא ידפיסום זולתם איזה משך וכתב שם שמדפיסי זיטאמיר שיש להם רשיון מהממשלה להדפיס ספרי ישראל ומשלמים מס עבור זה. אין יכולים למחות עליהם מלהדפיס שום ספר כי דינא דמלכותא דינא. ואין הרבנים יכולים לבטלו בתקנתם וגזירתם ומדמה לה להא דהמהרי"ק שהשר נתן רשות לאחד לדור בעירו ולא לזולתו. ונהי שלא ימחו במדפיסי ווילנא אבל גם בהם לא יוכלו למחות ע"ש באורך. ודבריו תמוהים דאטו הרשיון מהממשלה היה שרק הם ידפיסו ולא אחרים וגם אטו מדפיסי ווילנא הדפיסו נגד רשיון הממשלה. ובכה"ג וודאי לא היו נותנים הרבנים הסכמתם לעבור דד"מ. ודבר כזה לא נעשה במסתרים. אבל מדפיסי ווילנא עשו ברשות הממשלה וגם מדפיסי זיטאמיר. אך לפי הנראה בפלך ההוא היה החק שישלמו איזה מס מהדפסת ספרי ישראל. ויותר נראה שגם מדפיסי ווילנא שלמו המס אז. כי הלא שניהם היו במדינתינו וחוק אחד לכולם. והרשיון היה שיוכלו להדפיס ספרי ישראל אבל לא לאסור על זולתם. ורק החוק מצד דד"מ היה על מי שלא שילם המס ולא השיג הרשיון שלא ידפיס. ואטו בשביל זה היו יכולים להדפיס ספרים שאסור מדיני ישראל להדפיסם. והוא כתב שם שאין בכח תקנת הרבנים לבטל דד"מ. ודבריו תמוהים דאטו הרבנים רצו לתקן נגד דד"מ. רק הממשלה נתנה רשיון להדפיס ספרי ישראל. ומ"מ ספרים שאסור להדפיס ע"פ דיננו אסור גם להם ואקצר]

והנה המהרי"ק שורש קצ"א כתב דאף בהנהו שהדין דלא מצי מעכב וכמו בר מתא אבר מתא או אמאן דשייך בכרגא. היינו דב"ד אין יכולים לעכב על ידו בדין אבל אם יש בכחו של זה לעכב ע"י השר הרשות בידו. והביא ראיה מהא דנפל על המציאה או פירס טליתו עליה שיכול אחר להעבירו ולזכות בה. ובכ"ז אם הראשון יתגבר על השני ולא יניחו לזכות ויזכה בעצמו וודאי שהרשות בידו ומכ"ש הכא שהראשון יכול לעכב על השני. והב"י בבד"ה סי' קנ"ו והמבי"ט ח"ג סי' ל"א תמהו עליו דאיך אפשר שיוכל לעכב ע"י השר אף שע"פ דין אינו יכול לעכב. וכתבו דהכא כיון שיש לו רשות לבוא שם ע"פ דין הו"ל כמו שכבר זכה. ול"ד למציאה שלא זכה עדיין. והב"ח כתב בס"ס קנ"ו דהמהרי"ק מיירי רק בחזקת ישוב במקומות שנהגו בכך וצריך לילך לפי מנהג המקומות ודבריו צ"ע דהא המהרי"ק שם דינא קאמר ומפרש הכי סוגיא דב"ב כ"א דרק בדין לא מצי מעכב אבל ע"י השר מצי מעכב ע"ש. ואיך אפשר לומר שתלוי במנהג המקום. ונראה דעת מהרי"ק בזה דהוי כדין כל דאלים גבר וכמו בכל מציאות ודבר הפקר שכל הקודם זכה. ואף דכתבו הפוסקים שאף היכא דכל דאלים גבר מ"מ אסור להתגבר ע"י נכרי ומקורם מהך דב"ק קי"ז גבי ההוא שותא וכ"כ המהרי"ק בעצמו בשורש קנ"ד ועח"מ שפ"ח ס"ה בזה. מ"מ ס"ל דהיינו רק היכא שמוסר איזה חפץ ביד נכרי וכמבואר במרדכי שם או שמוסר לנכרי בקום ועשה שיעשה איזה דבר להישראל וכדומה דזה הוי בכלל מוסר. אבל היכא שהעובד כוכבים אינו עושה כלום רק מעכב בפקודתו את הישראל מלדור שם או מלעשות שם איזה עסק. לא מיקרי מוסר בשעה שאין כוונתו להרע לו רק כדי שעי"ז יזכה הוא בעסק הלז כי כל העסקים הם כהפקר וכל הקודם זכה כן נראה לדחוק בדעת מהרי"ק בזה. וכעין זה כתב המהרי"ק בשורש קס"א לחלק בין היכא שמוסרו ביד עובד כוכבים להיכא שהעובד כוכבים אין עושה מאומה רק תופס שלו. אבל למעשה העיקר כמ"ש הבד"ה והמבי"ט. כי עי"ז יהיו מסירות בכל יום ויאמר כי הוא עושה לטובת עצמו. וע' רשד"ם חח"מ סי' ת"ד שכתב שאין לדחות לגמרי דברי מהרי"ק הללו. ובכ"ז כתב להתיר זה רק במקום שמגיע להם קצת נזק יעו"ש

סימן קנח

ע"ד אשר דרש להודיעו דעתי בארבעה שנשתתפו למכור סחורה לאנשי צבא וכ"א היה נותן סחורה ולוקח דמים והריוח יחלוקו וכן בעת הלאגער יתנו סחורה ויהי הריוח לשותפות ובעת הלאגער נסעו שנים מהם. ואחד מהם היה הנו"נ שהוא קבל משני שותפים שמונה מאות רו"כ והיה מוציא ומביא כל החשבונות והשני שהיה בלאנער היה מוסר כל חשבונות מכירתו וקנייתו להנו"נ הנ"ל והנו"נ היה מקבל הכסף מן האפיצערין והיה נותן לשני על הוצאות הדרושים לו. והשותף הרביעי לא נתן לעסק היינו ליד הנו"נ הנ"ל רק סחורה בעד שנים עשר רו"כ ותנאי השותפות היה בתחילה שכ"א יכניס מעות וכן היה. רק בימי הלאגער לא היה להשותף הרביעי בהעסק רק מעט. ועתה מראה הנו"נ הנ"ל חשבון שהיה הפסד גדול בעסק. וכתב מעכ"ת לדון שהשותף הרביעי א"צ לסבול ההפסד כיון שאינו יודע שהיה הפסד רק ע"פ דברי השותף הנו"נ בעסק. וקיי"ל בס' צ"ג סי"ג שאין השותף יכול להוציא בשבועתו משותפו שישלם מביתו. וכמ"ש הקצה"ח סי' שאם אחד הכניס לשותפות מעט והשני יותר שאין להיתרון דין פלגא מלוה על השותף השני ורק המעט שהניח בעסק יפסיד וההפסד של השותף הרביעי דעת מעכ"ת שיסבול השותף הנו"נ