דברי מלכיאל ג רלד

על זה נהנה וזה ל"ח. ולזה לא סגי בלשון מה עשה לו לחוד דהוי מפרשים דקאי על חסרון או היזק גמור

וממילא מוכח דבנ"ד שגורם לו היזק מצד שאינו יכול למכור סחורתו בריבוי כ"כ. וגם לפעמים יעשה הלה הסחורה שלא כהוגן ויתלו החסרון בסחורתו. מגלגלין עליו הכל. ואף שאינו מזיק ממש שיתחייב לשלם עבורו הא בארנו דסגי בגרם היזק לחוד

וכעין זה כתב הנו"ב במ"ת חח"מ סי' כ"ד באחד ששילם בעד סידור אותיות להדפיס ספר. ואח"כ הדפיס המדפיס באותן אותיות המסודרים עוד ספרים. שצריך לשלם שגורם לו היזק שע"י שמדפיס עוד ספרים ממין זה יזולו הספרים של הראשון. אלמא דאף שאינו מזיק גמור. ואף גרמי אין כאן בכ"ז כיון שיש לו איזה חסרון חייב לשלם מה שנהנה על ידו וה"ה בנ"ד. וכן מצאתי בשו"ת עמודי אש להגאון הרא"ש זצ"ל דף ס"ז שכתב שאם העתיק ספר של חבירו שהיה כתוב שם אופני מלאכת הצביעה שחייב לשלם מה שנהנה לפי שגרם לו חסרון שעי"ז שיוכל הוא ג"כ מלאכת הצביעה יקפח את פרנסתו ולא ירויח כ"כ הרבה. ודקדק שם ג"כ מלשון מה עשה לו ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו הק'

ולכאורה קשה טובא ע"ז דהא כתב הרשב"א בחידושיו בב"ק צ"ד דבמטלטלין לא אמרינן סברא זו דהיכא דחסר קצת ישלם מה שנהנה משום דהוי גזלן ואף דלא נחית אדעתא דגזלנותא משלם רק מה שחסר על ידו יעו"ש וא"כ הכא א"צ לשלם מה שנהנה. ואף מה שחסר לא ישלם כיון שהפחת אינו היזק גמור רק גרם היזק מצד אחר. אך באמת בנ"ד וכן בהא דהנו"ב שהזכרנו אין שייך זה. דהרשב"א כתב זה רק היכא שנוטל מטלטלין של חבירו ומשתמש בהם בעל כרחו וכמו בתוקף ספינה דאיירי שם והוי גזלן ע"ז. אבל בנ"ד ובהא דהנו"ב שאינו נוטל של חבירו כלום לא שייך זה ושפיר משלם מה שנהנה. ועוד דהרשב"א כתב שם זה היכא דלא נחית אדעתא דאגרא והיינו שבפירוש נחית על דעת שלא לשלם לו מאומה בעד שנהנה. ואף שלא רצה לגזלה לגמרי. בכ"ז רצה לגזול ההנאה. אבל היכא שהלה בא לדין ואומר שלא רצה לעשות לו עול. וחפצו לשלם כל מה שיוכל לזכות בדין. בוודאי חייב לשלם כל מה שנהנה אם חיסרו במקצת דהוי כמו נחית לאגרא שכתב הרשב"א שם שמשלם. דהא אין רצונו שיפטרוהו בשביל זה שרוצה לגזול מחבירו ההנאה של חפץ שלו. ויש להאריך בדברי האחרונים וע' שעה"מ פ"ג מה' גזילה ומקוצר הפנאי אקצר

והנה כ"ז לענין שיתן לו חלק בהוצאה. אבל לענין אם מותר לכתחילה לעשות כן כשחבירו אינו נותן רשות. הנה בדר בחצר חבירו כתבו התו' בב"ק כ' ע"ב שיכול לעכב עליו אף שאינו חסר. ואף למ"ד כופין על מדת סדום מ"מ בזה יכול לעכב. וכ"כ הנ"י שם בשם הרא"ה והריטב"א שכל דבר שהוא שלו אין שייך לכופו לתתו לחבירו להשתמש בו מצד שאינו חסר בזה. ובאמת הסברא ברורה דהא יכול לומר שהלה יכול לקלקל את הדבר וכגון בבית יכול לקלקל הבנין או לגרום שריפה וכדומה. וגם אפשר שכשיצטרך להבית לא יחפוץ לצאת תיכף ויצטרך לירד עמו בדינא ודיינא וכדחזינן בב"ב ז' דבאמתלא מועטת דלא בעינא למיטרח יכול לבטל סברא דכופין על מדת סדום. והרמ"א בסי' שס"ג ס"ו כתב הטעם שיכול לעכב עליו מפני שיכול להשכירו אם ירצה. וזה צ"ע טובא דמשמע שאם אין יכול להשכיר אינו יכול לעכב. וזה נגד דברי התו' והנ"י הנ"ל ונגד הסברא. ומקור הדברים רשום מהמרדכי ונ"י פ' כיצד הרגל וכ"ה בד"מ שם. ובאמת ליתא רק במרדכי אבל בנ"י מפורש שבדבר שהוא שלו אין שייך כופין על מדת סדום. ובדעת הראבי"ה שבמרדכי שם נלע"ד דבאמת לענין דר בחצר חבירו לא הוצרך לטעם זה. רק כתב טעם זה כדי לבאר דאף היכא דלא חסר וגם א"צ לתת לו חפץ שלו להשתמש בו. מ"מ היכא שיכול להשתכר בו וודאי שאין שייך בזה כופין על מדת סדום. ויותר נראה דהיינו סברא דמעלינן לי' כנכסי דבר מריון דבב"ב י"ב ע"ב וס"ל דלא אמרינן כלל כופין על מדת סדום אף בגורל השדות בהא דב"ב שם מפני שאם יזכה בשדה שסמוכה לחבירו יוכל ליקח בעדה דמים יקרים מחבירו וכשיטת הרא"ש שם. וכ"כ המרדכי שם בשם רבינו אליעזר והיינו הראבי"ה שהוא היה כפי הנראה חבירו של רבינו ברוך בר' שמואל שמבואר שם שדנו יחד את זה הדין. וכן מוכח למי שבקי בסדרי הדורות ולא אאריך בזה. והנו"ב מ"ת חח"מ סכ"ד כתב דהמרדכי כתב זה לדעת הרמב"ם דס"ל דכופין על מדת סדום ולא מעלינא ליה כנכסי דבר מריון ע"ש. ולענ"ד העיקר כמ"ש. ונראה שהנוב"י שם לא ראה דברי הנ"י הנ"ל יעו"ש בדבריו

והרשד"ם חח"מ סי' ת"ט כתב להוכיח דהרמב"ם לא ס"ל סברת הנ"י וס"ל דאף להשתמש בשלו ג"כ כופין על מדת סדום. דכתב הרמב"ם בפ"ח מה' שכנים שלהעמיד סולם קטן בחצירו אינו יכול למחות בידו לפי שאין לו חזקה. וביאר המ"מ הטעם משום כופין עמ"ס. ולפ"ז מוכח דהכי קיי"ל דהא כן פסק בש"ע ח"מ סי' קנ"ג סי"ג ולא הביאו דעת הטור שחולק שם על הרמב"ם בזה. אבל נלע"ד שאין ראיה מזה דשם כשירצה בעל החצר להוציאו משם א"צ לרשות בעל הסולם. ובעצמו יכול ליטול הסולם משם ולהניחו בחצר של בעל הסולם או אף להוציאו לרה"ר וכדאיתא בב"מ ק"א ע"ב ובח"מ סי' שי"ט היכא שהכניס דבר לבית חבירו שלא מדעתו. ואף לדעת הפוסקים שם שצריך מקודם להודיעו. היינו דווקא היכא שהכניס שלא מדעתו. אבל הכא שמוחה בו כעת והוא מעמידו בע"כ מצד שאנו כופים אותו עמ"ס ה"ז כאלו התנה בפירוש שיהי לו רשות להוציא בעצמו לרה"ר כדי שלא יצטרך לטרוח בזה. דהיכא דאיכא טירחא אין כופין אותו וכדאיתא בב"ב ז' ע"ב דהיכא דבעי למיטרח אינו יכול לכופו. ומדוקדק בזה לשון הרמב"ם והמחבר שם אינו יכול למנעו שהרי אומרים לו אין לך הפסד בזה כל זמן שתרצה תטלנו. דקדקו בלשונם שהוא בעצמו יטלנו ולא יצטרך להמתין עד שיטלנו בעל הסולם. אבל בבית לדור בו ההכרח עליו להמתין עד שיצא מביתו וגם כי יש לחוש לקלקול וכמש"ל בודאי יכול למחות בידו וכ"ע מודו בזה

אכן בנ"ד י"ל דכיון שאינו משתמש בשלו יכול לעשות זה לכתחילה. ואף להנו"ב שם סי' כ"ד שכתב שלכתחילה היה יכול למחות שלא ידפיס באותיות ששילם הוא בעד סידורם י"ל דשם אף שהאותיות הם של המדפיס. מ"מ הסידור הוא שלו ויש לו קצת קנין בזה אי נימא אומן קונה בשבח כלי. אבל בנ"ד אינו משתמש בשלו מאומה. והנו"ב צ"ע בזה דאיזה קנין יש לו בהאותיות אחר ההדפסה שנאמר שיכול למחות לכתחילה אם לא דנימא דהוי אומדנא דמוכח דאי הוי מסיק אדעתא שיעשה המדפיס כן להדפיס פעם אחרת היה מתנה עמו שיסתור את האותיות מסידורם ואכמ"ל בזה

והנלע"ד בזה דנהי שאינו גורם לו היזק ברור בכ"ז גרם היזק יש בזה שמגדיל את מסחרו בעיני העולם וידוע שאין אדם עשוי להשביע א"ע. ופשוט שאם אחד יאמר על נכסיו שהם של חבירו. יוכל הלה למחות בידו כדי שלא יאמרו עליו שיש לו מה שאין לו. וגם דבנ"ד יכול לומר שאינו מאמינו שימכור סחורה טובה. ואולי יקלקל הסחורה ויתלו הקלקול בו. ולזה על כרחינו לתת לו רשות לפרסם שהסחורה של הלה אינו שלו. וממילא לא יוכל לעשות כן כי ימחו בידו מהממשלה ועוד ענוש יענש ע"ז. ויוכל להתרות בו שאם לא יחדל מעשות זאת ימחה בידו ע"י הממשלה. ואנו מצוים לו שיחדל מלעשות כן כדי שלא יצטרך ללכת בדיניהם ויוגרם לשניהם הוצאות והיזיקות. וכמו מי שאומר על שלו שהוא של