דברי מלכיאל ג רלב

וא"ל זיל זבין לנפשך דלא בעינא לה יעו"ש. אבל הכא שלא דבר עמו הלוקח לא שייך זה. ולזה באמת חולק רבינו שמחה על דין זה במרדכי משום שאין להמוכר שייכות בעסק מצרנות רק שהב"י הכריע דלא כהר"ש משום דדמי לציירו ושרו ע"ש ומ"ש דכיון שהמוכר חוזר מצד ועשית הישר אין עליו מש"פ. הוא ג"כ תמוה דהא על המוכר אין חל חיוב דועשית הישר כמש"ל ולא שייך לומר שחוזר בשביל זה. ואם מצד הלוקח הלא נראה מדברי מהרש"ק עצמו דלא ס"ל כהחמד"ש שהזכרנו. דאי ס"ל כהחמד"ש א"כ אם המשכיר מסכים ע"ז וכדאיירי המהרש"ק שם יכול לסלק את השוכר אף כשקנה קנין גמור. וע"כ צ"ל דס"ל כמש"ל וכמ"ש העמודי אש שהבאנו. וא"כ אינו יכול לסלק הלוקח או השוכר. ולא נשאר לנו לומר רק דכל זמן שלא עשה קנין גמור יכול המצרן לחזור מהסתלקותו ולסלק הלוקח וכבר בארנו שז"א שזה רעה להמוכר. ודמי לציירו ושרו דמשמע ג"כ דאיירי בתחילת הקנין וכמש"ל. ועכ"פ כיון שבקנין הסיטומתא או הכסף לא היה הלוקח שלוחו של המצרן כי לא היה בו דדב"מ. ממילא יכול לכוף את המוכר לגמור הקנין או שיקבל על עצמו מש"פ כי על המוכר אין חל דין מצרנות כנ"ל

ונתברר לנו דבכל גוונא דליכא דדב"מ ואף באמר המצרן למוכר לא בעינא לה זבין לעלמא אם עשה לוקח קנין שאינו רק במש"פ אין יכול המצרן לסלקו. וכ"נ פשטות הש"ס ופוסקים שאם אמר המצרן אטרח ואייתי זוזי או הני ציירו והני שרו שהלוקח קודם. ואף שאחר מתן מעות קודם שנגמר כתיבת השטר הביא המצרן הכסף והם ממש ככסף של הלוקח. בכ"ז א"י לסלקו. ונראה שגם המהרש"ק זצ"ל לא הורה כן רק בשביל שהיו לו שם עוד טעמים שסילוק המצרן לא היה כראוי. וגם צידד שהקנין אינו כלום אף למש"פ מצד שהיה תוך הזמן יעו"ש. וז"ב בע"ה

והנה בחיבורי ח"א סי' צ"ב אות י"ג כתבתי שבק"ס בלא שטר שקצת פוסקים ס"ל דהוי קנין למי שפרע וקצתם ס"ל שקונה קנין גמור. הוי הלוקח מוחזק נגד המצרן ויכול לומר קים לי דהוי קנין גמור. ונראה מדברי אלה אשר לשיטת הפוסקים דקנה רק למש"פ יכול המצרן לסלקו. אבל ז"א וכמש"ל. ושם אני מדבר כעין הא דמוכר לגאול ביפה ולכרגא דהרבה פוסקים ס"ל דאף לכתחילה אין המצרן קודם. ומכ"ש בספק אי הוי קנין גמור דהוי ס"ס לטובת הלוקח דוודאי כ"ע מודו שאינו מסלקו. ורק כתבתי זה לומר שאף להרוצה לחלוק על דין זה ולומר דבמש"פ יכול לסלקו או דבק"ס ליכא אף מש"פ. בכ"ז א"י לסלק הלוקח משום שהוא כמוחזק נגדו. ואף שהוא ספק בגוף החזקה. כיון שהספק הוא אי הוי קנין גמור. בכ"ז כבר כתבו הפוסקים שעיקר הסברא דקיי"ל שהלוקח מוחזק הוא מטעם שהמצרן אינו בא מדינא רק מתקנה דועשית הישר והטוב. ואף דמי שפרע הוא ג"כ תקנת חכמים. בכ"ז הא קנין כסף הוי מדאורייתא וכן קנין סודר. ורק משום דלא סמכא דעתו אמרינן שלא קנה עד שיכתוב השטר. וכבר כתב הר"ן בפ"ק דקדושין דהיכא שכותבין שטר ראיה קונה הקרקע למפרע משעה שנתן הכסף יעו"ש. ושטרי דידן ג"כ שטרי ראיה נינהו לדעת הקצה"ח ר"ס קצ"א. ובפרט אצלינו שעושים שטרות בדיניהם נלע"ד וודאי דהוי רק לראיה ולבטחון ולא לקנין ואכמ"ל בזה

שוב ראיתי בשו"ת רשמי שאלה סי' נ"ה שכתב ג"כ שאף שקנה רק למש"פ. מ"מ אין קדימה למצרן במקום שא"י לסלק הלוקח אף שלכתחילה המצרן קודם ע"ש והובא בפ"ת ס' קע"ה ס"ק כ"א. והראו לי אחר כותבי בספר מלבושי חח"מ סי' ב' שכתב שתלוי אם הלוקח ידע בעת שקנה שהמוכר מוכרה לגאול ביפה או בקרוב או ששאל להמצרן ואמר זיל זבין ע"ש. והנה ת"ל בחיבורי ח"א סי' צ"ב הרגשתי בזה והוכחתי שז"א. ע"ש באות ט' י'. ושם רצה לישב דברי הנתיבות שהזכרנו. והרואה יראה שאינו מספיק כלל ואקצר

סימן קנז

ע"ד אשר חפץ לדעת דעתי בדבר אשר אחד המציא לעשות מים מתוקים ומריחים והשיג רשיון ע"ז מבית מועצות הרפואה בווארשא ומובן כי דרוש לזה עמל והוצאה לא מעט. והדפיס ניירות שקורין עטיקעטין להדביק על הכלים של מים הנ"ל ובניירות הנ"ל מפורש שמו והרשיון מהממשלה ע"ז. ועתה קם אחד הדר במרחק ט"ז פרסה ממנו והדפיס עטיקעטין כמתכונת של איש הנ"ל ועושה ג"כ מים הנ"ל ומדביק עליהם עטיקעטין שכתוב בהם שם האיש הנ"ל. וטוען הראשון שאינו רוצה שהלה יהנה מזכותו שהשיג רשיון מה שעלה לו בטורח והוצאה. וגם כי עי"ז תתמעט פרנסתו. כי אם לא ימכור הלה אזי ימכור הוא למקומות ההם. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים. והנה טרדותי כעת עצומות וגם רעיוני טרודים מסיבות שונות ומעכ"ת נטל עלי להשיבו בהקדם האפשר. לזאת אשיב בקוצר

הנה בב"ק כ' ע"ב איתא דהמקיף חבירו מג' רוחות ועמד ניקף וגדר רביעית מגלגלין עליו הכל דגלי דעתו דניחא ליה בהוצאה וכמ"ש התו' שם ד"ה טעמא וכ"כ טוש"ע ח"מ סי' שס"ג ס"ח דכל שגילה בדעתו שניחא לו באיזה הוצאה משלם הכל. וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד דכיון שמדפיס העטיקעטין כמו של פלוני הרי חזינן דניחא לו בהוצאה וממילא יתחייב לשלם חלק בהוצאות הראשון על הרשיון. ולכאורה יש לחלק דשם נהנה מגוף ממונו שנהנה מגדר שלו ממש. אבל בנ"ד אינו נראה משלו מאומה. דהא גוף הנייר ששלחה הממשלה להודיע שנותנים רשיון לפלוני מונח במקומו. רק יש מזה גרם הנאה להשני שע"י שמדפיס הניירות על שם הראשון אין מוחים בידו לעשות סחורה זו. וכן מצד שכבר נתפרסם טיב סחורתו של ראשון. אבל ז"א דאטו שם נהנה מגוף הגדר. והלא התו' פירשו בב"ק שם שהגדר הוא סביב שדות המקיף ומבואר בח"מ סי' קנ"ח דבכה"ג אין חלק להניקף בגוף הגדר ורק נותן למקיף דבר מועט כפי שנהנה ע"ש. וא"כ הוי הגדר רק כמבריח ארי שמונע ממנו היזק ראיית בני רה"ר והיזק כניסת בהמות וגנבים וע"ש בנתיבות סק"ד. ובכ"ז מחייבינן ע"י גילוי דעת

ובאמת סברא דגילוי דעת צריכה ביאור דמה מהני גילוי דעתו לחייבו בשביל זה. וכבר נתקשה היש"ש בפ"ב דב"ק סי' ט"ז וחלק על דין זה ע"ש. ועו"ק מהא דקיי"ל בב"ק כ"א ע"א שאם שכר הבית מראובן ונמצא של שמעון אם לא קיימא לאגרא פטור מלשלם וכן קיי"ל בח"מ סי' שס"ג ס"ט וקשה דהא גילה דעתו דניחא לו בהוצאה. והנ"י בשם הרמ"ה הרגיש בזה ותירץ שלא גילה דעתו לתת רק לראובן ולא לשמעון והוא קשה דהא גם בעמד ניקף גילה דעתו רק לעשות הוצאה על הכותל ולא לתת להמקיף. וכן בתו' בב"ב ה' ע"א ד"ה אע"פ כתבו דלהכי בסמך לו כותל מגלגלין עליו את הכל משום דגלי דעתא דניחא לו בהוצאה ומייתי ראיה שם מהך דעמד ניקף. והרי הכא לא גילה דעתו רק לעשות הוצאה על כותל בשלו ולא לתת להלה שעשה כבר כותל. ושם איירי אף אם הגביה הכותל רק על חלקו דהא י"א שמעכב עליו שלא יגביה רק על חלקו וכדאיתא בח"מ סי' קנ"ז ס"ט. וכמ"ש הראב"ד בפ"ג מה' שכנים והרמב"ן בחידושיו דאיירי בהקיף המקיף על קרקע שלו וכ"ה דעת התו' בב"ק שם כ' ע"ב שפרשו שהקיף מבחוץ בינו לרה"ר. ואף הרמב"ם שם מודה שנותן דבר מועט לפי מה שנהנה וכמבואר בח"מ ס' קנ"ח ס"ו וקשה כנ"ל [והקצה"ח בסי' קנ"ח ס"ו כתב דלהרמב"ם