דברי מלכיאל ג רלא

ובנ"י פ' המקבל כתב בשם הר"ן דאף שהמצרן חפץ לקנות כל השדות אין שומעין לו דלפעמים לא ימצא למי למכור כולם אם לא ימכור לזה. וכיון דאפשר דמטי מינה פסידא לא תקנו דינא דב"מ עכ"ל. נראה מזה שהטעם דלא פלוג בזה כדי שבשום פעם לא יבוא הפסד למוכר מזה וכ"כ בחיבורי ח"א סי' צ"ב אות כי אם לפעמים יהא דין מצרנות יירא הלוקח לקנות כי הוא א"י פרטי הדינים בזה. וממילא דבנ"ד אם יוכל המצרן לסלק הלוקח אחר שעשה התחלת קנין יהא פסידא להמוכר. כי הלוקח לא יחפוץ לקנות שמא יסלקו המצרן כי הרבה פעמים מעמיד הקונה על התחלת קנין באשר המוכר לא יחזור בו ולא יקבל ע"ע מש"פ

ועוד דהא איתא בהג"א פ' המקבל והובא בש"ע סי' קע"ה סמ"ג דבכל הנהו (דליכא בהו דדב"מ אף לכתחילה אין המצרן קודם. ואף שדקדק שם מפירש"י שלכתחילה המצרן קודם והובא דיעה זו ג"כ בש"ע שם. מ"מ בספק פלוגתא וודאי שאין המצרן מוחזק למנוע הלוקח כי הוא בא בספק תקנה דהוי לקולא כמבואר בפוסקים. ואף שכתב הב"י ס"ס קע"ה והובא ברמ"א סמ"ה דלכתחילה המצרן קודם בספק. היינו היכא שהספק הוא אף לענין דיעבד. כי שם יש כמו ס"ס. די"ל דאף אם בדיעבד אין כאן דדב"מ מ"מ לכתחילה המצרן קודם. אבל בנ"ד שהספק הוא רק על לכתחילה וודאי שאין מוחין ביד הלוקח. ובאמת צ"ע מש"ש הב"י בספק שאומרים להמוכר שימכור למצרן דהא על המוכר אין מוטל כלל דין מצרנות כמש"ל. וצ"ל שאין זה בתורת דין רק כמ"ש קצת פוסקים גבי שכן וקרוב דהוי רק מדרך מוסר למוכר עב"י סע"ד בזה ומכ"ש בנ"ד שכבר קנה הלוקח לענין מש"פ נראה ברור דגם רש"י מודה שאין כאן דדב"מ דשם עיקר הטעם שכיון שבאים שניהם יחד וא"צ להמתין על המצרן. שוב ליכא פסידא למוכר ע"ש בהג"א שדקדק זה מלשון רש"י שכתב שאם ימתינו עד שיודיעו המוכר יחזור בו הלוקח. וא"כ גם בנ"ד כיון שלא בא בשעה אחת עם הלוקח. שוב ליכא דדב"מ דיש לחוש לפסידא דמוכר שהלוקח לא יחפוץ להתחיל בקנין. כי יפחד שמא עד שיכתוב השטר ויגמור הקנין יבוא המצרן. וא"ל שיוכל לעשות תיכף קנין גמור כגון כסף בשכירות. ואף במכירה יתנה שיוגמר הקנין בכסף לבדו וכמ"ש הפוסקים דמהני במתנה. ז"א דאפשר שאין לו כסף בעת מעשה או שאינו חפץ שיוגמר בלא שטר דלא סמכא דעתו. ודברי ההג"א צל"ע דלענ"ד אין ראיה מפירש"י וגם רש"י ס"ל שבשביל שאין פנאי להודיע להמצרן סילקו לגמרי דין מצרנות. והרי הרמב"ם כתב ג"כ הטעם בפ"ב מה' שכנים שלא יקנה לפי שיירא שיוציא מידו המצרן. בכ"ז כתב הב"י ס' קע"ה דס"ל דאף לכתחילה ליכא דדב"מ. והיינו כמ"ש שמשום טעם זה סילקו מכאן לגמרי דדב"מ. וכן כתבתי בחיבורי ח"א ס' צ"ב אות ז' שרש"י אינו חולק על הרמב"ם. וכן בדין דמה שייך לומר שרש"י כיון שלא יצטרכו להמתין עד שיודיע למצרן כיון שע"פ דין אין זה מוטל על המוכר. ורק הכוונה כמש"ל וצ"ל לדעת רש"י דאף דבמוכר רעה לגאול ביפה וכן לכרגא ומזוני ס"ל שאין כאן דדב"מ. מ"מ במוכר כל שדותיו ס"ל שאין לחוש שלא ימצא קונה. ואם המצרן חפץ ג"כ לקנות כל שדותיו מסלק הלוקח. וש"פ ס"ל שאין מצוי לוקח ויש למהר זה כמו במכר לגאול ביפה ואינך

ובנמלך המוכר במצר וא"ל זיל זבין לעלמא דקיי"ל שאינו יכול לסלק אח"כ הלוקח וכמבואר בש"ע סעיף ל"א. נראה שאם תיכף חזר בו ואומר שרוצה לקנות קודם שעשה הלוקח שום קנין. וודאי יכול לחזור בו דהא עיקר הטעם מבואר במרדכי ובהג"א דלא גרע מהני ציירי והני שרו או איזיל ואטרח שאין בו דדב"מ. וה"נ יש פסידא למוכר שעתה אינו רוצה לקנות ואח"כ יחזור בו ומי ימתין על חזרתו. ועפמש"ל הדבר מבואר ביותר דהא בארנו שהוא תקנה למוכר שיודיע למצרן כדי שיהא הלוקח בטוח שלא יוציא המצרן ממנו ולא יירא לקנות. ולזה אמרינן שאינו יכול לסלק הלוקח. וא"כ קודם שקנה אין שייך שיירא הלוקח וכמבואר בפוסקים. ורק בדבר שנעשה במהירות כמו לכרגא ולמזוני ולגאול ביפה או במוכר כל נכסיו חששו בכל גוונא וכמש"ל. ולזה אם בא המצרן ונותן כסף כמו הלוקח ואין להמוכר שום ריעותא נראה שהמצרן קודם

אכן אם כבר עשה קנין סיטומתא או כסף בלא שטר שיש דין מי שפרע אף בקרקע לדעת רוב הפוסקים. היה נראה שאז הלוקח קודם דבזה יש ג"כ פסידא למוכר דלא גרע מציירי ושרי דשם הטרחא מועטת יותר לקשור הכסף לפירוש הרא"ש שם דניחא למוכר בקשורים ע"ש מאשר פה שכבר נעשה קנין ביניהם. וכ"נ לשון הש"ס הני ציירי והני שרו דאיירי שעשה רק קנין כסף דלא קנה עד שיכתוב השטר. וכ"נ ברא"ש שם דאיירי הסוגיא בכה"ג שכתב שם שהעדים כותבים את השטר על שם המצרן מהמוכר כי הלוקח שלוחו של המצרן ע"ש והובא בש"ע ס"ו משמע דאיירי שעדיין לא נכתב השטר. וא"כ כשמדמין הפוסקים הא דלא בעינא לה להא דציירי איירי ג"כ בכה"ג. ובכ"ז פסקו שאין כאן דדב"מ

ואם המוכר מתרצה למכרה להמצרן אחר שכבר קנה הלוקח כתב החמד"ש סי' ח' שיש בזה דין מצרנות. והביא ראיה מדמדמו לה הפוסקים לציירו ושרו ושם יכול המוכר לומר שמתרצה אף לאחר מכירה. ודבריו צ"ע דהא לאחר מכירה להמוכר שייכות בזה כיון שכבר קיבל מעותיו מהלוקח וכבר נחלקו הרמ"ה והטור בזה ע' טור סל"ח ל"ט דהרמ"ה סובר שאחר שקנה הלוקח יכול הלוקח ג"כ להקפיד על ציירו ושרו והטור חולק ועסמ"ע ס"ק ל"ח ובט"ז שם שהסכימו לדעת הטור וכ"כ שם בנתיבות. והחמד"ש כתב שם דבהני ציירי והני שרי נתחדש הדבר אחר הקנין. וז"א דהכא איירי בשעת מתן מעות כנ"ל. ואולי פירש הוא דאיירי שנעשה קנין בסודר ושטר ואח"כ נותן המעות. אבל ז"א כי מפשטות לשונות רש"י והפוסקים שם מבואר דאיירי בתחילה כשבא לקנות. וגם דהא בשעת מתן מעות נגמר עיקר הקנין וכדאיתא בקדושין כ"ו ובח"מ סי' קצ"א אם לא במוכרה מפני רעתה ע"ש. ואדרבא בשעת תחילת הקנין הוי רבותא טפי דמ"מ נדחה המצרן בשביל דבר קטן. ויותר מזה כתב הרשב"א בתשובה ח"ב סי' פ"ה דבהני ציירו והני שרי אף אם מתרצה המוכר אין מועיל כיון שדרך בנ"א להקפיד נסתלק מכאן דדב"מ. אך ש"פ חולקים ע"ז. ובב"י וש"ע לא הביא דעתו כלל וכן גבי מוכר בהקפה כתב שם הרשב"א שא"י המוכר לומר שמתרצה. ובש"ע פסקינן בס"ח דמהני ולא הביא דעת הרשב"א כלל. שוב מצאתי בשו"ת עמודי אש שחלק ג"כ על החמד"ש מהטעמים שבארנו. ורק בהא שהקשינו עליו על מ"ש דבציירו ושרו לא נתחדש אחר הקנין לא הרגיש שם. והרגיש ג"כ מה שהקשינו על הנתיבות בדין מוכר כל נכסיו. עכ"פ אם עשה הלוקח קנין למי שפרע א"י המוכר לחזור בו דדב"מ אין שייך במוכר וכמש"ל

הארכתי בזה לפי שראיתי בש"ע ח"מ החדשים ס' קע"ה נדפס בשם הגאון מהר"ש קלוגר זצ"ל דבאמר המצרן למוכר לא בעינא ועשה הלוקח סיטומתא ובא המצרן לקנות יכול המוכר לחזור בו ואין עליו מש"פ. דעיקר טעם באמר למוכר לא בעינא שאין בו דדב"מ הוא מפני שבע"כ אין נעשה הלוקח שלוחו של המצרן. והיכא שלא עשה עדיין קנין גמור יכול המצרן לחזור בו והלוקח נעשה שלוחו על גמר הקנין וממילא אין על המוכר מש"פ כיון שאין חוזר בו מרצונו רק מצד דינא דועשית הישר והטוב ולזה המצרן קודם עכת"ד, והנה מ"ש שהטעם הוא מפני שאינו נעשה בע"כ שלוחו. הוא תמוה דהא מפורש הטעם בהג"א וש"פ משום דהוי טובת המוכר ודמי לאטרח ואייתי זוזי או ציירי ושרי וכמש"ל. והא דאין נעשה בע"כ שליח כתבו המרדכי וש"פ אהא דאם נמלך הלוקח במצרן