דברי מלכיאל ג רכד

אכ"מ דעכ"פ כבר בארנו דבנ"ד ברור שיכול לסלקו בכל שבוע או בכל חודש כפי שהיה אופן שכרו לפי שכיון שנכנס יום אחד בשבוע או בחודש השני י"ל שנתרצה להחזיקו עוד שבוע או חודש. וכן מוכח בסי' שי"ב גבי שכירות שאם שכר בכך וכך לשנה אמרינן שאם נכנס איזה זמן בשנה יושב כל השנה וכ"כ בקצה"ח סי' שי"ז סק"ב. וא"ל דאיירי שם במקום שיש זמן קבוע לשכירות בתים כהא דסי' שי"ב סי"ד. דז"א יעו"ש. וראיתי בשו"ת מים חיים חח"מ סי' ו' שכתב דשו"ב שקבלוהו סתם תלוי בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש שהזכרנו ולענ"ד העיקר כמש"ל. ואף לדבריו הרי כתב שם דהוי המע"ה ע"ש

סימן קנב

וע"ד שנסתפק אם להוציאו באמצע הזמן צריך בירור לפני ב"ד שיש מקום לחשוד אותו. הנה פשטות לשון המרדכי פ' המניח והרמ"א בסי' תכ"א ס"ו משמע דסגי רק אם הוא חושש לגניבה וא"צ בירור ע"ז. ולפ"ז אם יטעון המשרת שמוציאו בשביל טעם אחר אפשר להטיל עליו שיקבל בח' שמוציאו מפני חשש גניבה. אבל נראה שאין לו רשות לחשדו רק כשראה ממנו דברים שאפשר לחשדו בשביל זה דכן משמע לשון הש"ס בב"ק כ"ח דקאמר שם בעבדא גנבא. משמע שידוע שגנב ולזה נראה שצריך לברר לפני ב"ד מאיזה צד בא בלבו החשד עליו ויוכלו להטיל עליו קב"ח אם האמת כדבריו וכנ"ל. ואם נודע בעיר שיש לחשדו אזי א"צ לקב"ח. ולא שייך בזה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כיון שטוען ברי וכדקיי"ל בח"מ ס' צ'. וכן קיי"ל בסי' תכ"א ס"א שאף שאין יכול לברר מ"מ כיון שאומר שיודע שגנב אין לקנסו עבור מה שקראו גנב ע"ש. ועכ"פ צריך לברר לפני ב"ד מאיזה סיבה בא החשד בלבו דהא בכל טענה קיי"ל בח"מ ר"ס ע"ה שאומרים לו ברר דבריך ומכ"ש בכה"ג שאפשר כשנשמע הסיבה נוכל להוציא החשד מלבו ע"י איזה אמתלא

ואם יצא עליו קול בעיר שחשוד על הגניבה ודאי שיוכל לשלחו בתוך זמנו. ואף שמ"ש כתר"ה ראיה ממהרי"ט חיו"ד ס' מ"ט שכתב במי ששידך אשה ואח"כ נתגלה שיצא עליה קול זנות ופריצות שיוכל לבטל השידוך ופטור מהשבועה שנשבע ומבושת. יש לדחות דשאני התם שאין כאן קנין רק מצד איסור השבועה. ולגבי שבועה סגי באומדנא קצת לפטרו מהשבועה דהא חלה בנו פוטרו ג"כ מנדר ושבועה כדתנן בנדרים כ"ג. אף דלגבי תביעת ממון ודאי לא מהני בכה"ג ויש להאריך בזה וגם לענין בושת אין לחייבו דהא אינו מתכוין לביישה ואינו חוזר בו רק מצד השם רע שיצא עליה. ובושת אינו חייב עד שיתכוין לבייש כדאיתא בב"ק ספ"ב. אבל מ"מ לדינא ודאי שיכול להוציאו. ואין אומדנא דמוכח גדולה מזו כי ודאי לא ישכור שום סוחר איש לעסקו ולהאמינו את אשר לו אם יצא עליו קול שהוא חשוד בגניבה. ורק אם יצא עליו הקול קודם ששכרו. לא יוכל לחזור כי הלא ידע מזה. וגם בזה יש לצדד שיוכל להוציאו אך אין נ"מ לנ"ד. וכבר כתב השבו"י ח"א סי' קע"ד שחשד גניבה מיקרי מום במשרת ומשרתת וחילק שם בין עבד כנעני למשרת לתרץ מה שקשה ע"ז מהא דנמצא גנב ואקצר

סימן קנג שנסתפק אם יכולים לכופו לחתום על כתב איסור על ומה להבא. הנה כבר נשאל בכגון זה בחוט השני סי' ס"א אם יכולים להשביע את האורח הבא לעירם שלא יעסוק שם בסחורה. וכתב שאין לכוף את חבירו החשוד בעיניו לקבל עליו אף חרם על להבא וכ"ש שבועה. ויוכל לומר לו אם אתה חושש לגניבה. שמור את שלך. ואם נדון לחייבו שבועה בכה"ג לא שבקת חיי לכל בריה שכ"א ישביע חבירו שלא יזיקנו ושלא יגנוב וכדומה. והביא ראיה מהא דסי' תכ"א שיכול להוציא המשרת בשביל חשש גניבה ולא נתבאר שיכול להשביעו ושאם ירצה המשרת לשבע לא יוכל להוציאו וכן ממ"ש הרמ"א בסי' קנ"ו שיכולים בני העיר למחות בבני עיר אחרת שלא יעסקו בעירם. ולא כתב שישביעו אותם עכ"ד. והנה ראיותיו אינן מכריעות דמהא דסי' תכ"א אין שום ראיה, דהא אפשר שאין המשרת רוצה לישבע וכמש"ש בעצמו. ואם המשרת רוצה לישבע. עדיין בעליו יכול לומר שאין מאמינו אף בשבועה. וכדאמרינן בכה"ג בב"מ ג' ע"א דמצי למימר אע"ג דקא משתבע לא מהימן לי בשבועה ופירש"י שם שא"צ להאמין אדם בשבועה על כרחו אא"כ האמינו מתחילה להפקיד אצלו או להתנות עמו עכ"ד. ואף דבגוף הדבר לא דמי לנ"ד דשם טוען החנוני ברי שהשכיר נשבע לשקר. משא"כ בנ"ד. מ"מ שמענו מלשון הש"ס ופירש"י שאין כופין לאדם להאמין חבירו בשבועה לכתחילה [ובאמת צריך להבין למה להש"ס שם סברא זו. דהול"ל בפשיטות שהחנוני תובע מבעה"ב שלא א"ל הב ליה בסהדי כדמסיק שם. ונראה שזהו כוונת הש"ס דמזה מוכח שהבעה"ב האמינו בשבועה. אבל לשון לא מהימן לי בשבועה נראה כמיותר וביותר יקשה על לשון רש"י. וע' בשטמ"ק שם שדקדק למה אמר הש"ס סברא זו בחנוני ולא בשכיר. ותירץ משום דגבי חנוני קשה קושית התו' דלתקוני שדריה וגם דהוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ע"ש. ועדיין אין מיושב דקדוקינו הנ"ל ואכמ"ל בזה] וכה"ג איתא בב"ק י"א ע"ב בשומר שמסר לשומר שיכול לומר האי לא מהימן לי בשבועה וע"ש בתו' ובלא"ה הא הרבה פוסקים ס"ל דשבועה דלהבא קילא משבועה דלעבר משום דיצרו אנסו. והובא דעתם בח"מ סי' ל"ד ס"ה וסי' צ"ב ס"ב לענין לפסלו לעדות ולשבועה, וא"כ יכול לומר דאף דקיי"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. זה רק בשבועה על העבר. אבל בשבועה על להבא חושדו שיתקפנו יצרו לעבור על השבועה כמו שעובר על לאו דגניבה. וכן ראייתו מהא דסי' קנ"ו ס"ז ג"כ אינה ראיה לע"ד דהרמ"א לא נחית שם רק לדין אם יכולים למחות בידם לעסוק בעירם. אבל באיזה אופן תהא המחאה לא איירי כלל, וגם דהא הרמ"א העתיק זה משו"ת הרשב"א סי' תרס"ד ושם לא נשאל הרשב"א ע"ז. ומ"מ כתב שם שאם לא ישמעו ויתעסקו יכולים להחרים עליהם שאם יתעסקו יפרעו מס ע"ש. הרי מבואר שאפשר להחרים על להבא. אכן אף שאין ראיותיו מכריעות. אבל סברתו נכונה דלא שבקת חיי. ותהי פה. כל אדם מלא אלה ושבועה על כל דבר על להבא. ומ"ש הרשב"א להחרים על להבא שיפרע מס י"ל דשאני רבים שיכולים להחרים על צרכיהם שכן המנהג. ומזה קשה על החוט השני הנ"ל דשם איירי ג"כ ברבים. אך י"ל דס"ל דרק כשראו שנתעסקו באיסור ועברו על ההתראה כתב הרשב"א שיחרימו עליהם אבל לא היכא שעדיין לא פסקו אחר ההתראה ע"ש. ותמהני על החוה"ש שלא הביא דברי הרשב"א הללו

והנלע"ד בזה דהנה מצינו בח"מ סי' צ"ט וברמב"ם פ"ב מה' מלוה ה"ב שמי שטוען שאין לו לשלם חובו משביעין אותו שאין לו וכן משביעין אותו שלהבא יתן מה שישתכר לבעל חובו. וקשה טובא דהא קיי"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. והיכן מצינו בדאורייתא שבועה על להבא וכעין זה הקשו התו' במגילה כ"ח ע"ב ד"ה שאפילו ע"ש. והנראה שמקור סברא זו הוא מה דאיתא בסוטה דף י"ח דר"מ ס"ל שמשביעין את הסוטה שלא נטמאה ושלא תטמא. אלמא דהיכא שמשביעין אותה מספק בשביל שיש רגלים לדבר שיש לחשדה שזינתה. משביעין אותה גם על להבא. וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה' סוטה הי"ז כר"מ. ובקדושין דף כ"ז ע"ב ילפינן דיני