דברי מלכיאל ג רכג

ראיתי שכ"כ המ"מ פ"א מה' שו"פ ה"ז וע"ש בלח"מ ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מוכח מהתו' וכל הראשונים ובטוש"ע ס' שע"א ס"ז שאין במשמעות לשון זה על כל צרכו

ועדיין יש להביא ראיה מהא דאיתא במ"ק כ"ו וביו"ד סי' ש"מ סל"ד שאם שאל חלוק ללכת לבקר את אביו ומצאו שמת קורע ומשלם דמי הקרע. הרי מבואר שמסתמא השאיל לו על כל מה שימשך מביקור זה וכן קיי"ל שם סעיף ל"ה והוא ברייתא במסכת שמחות בשואל חלוק לבית האבל משתמש בה כל שבעה וכן קיי"ל בתוספתא פ"ח דב"מ ובח"מ סי' שמ"א ס"ה וברמב"ם ספ"א מה' שו"פ שאם אמר למשתה שלו משתמש ז"י ולנישואין שלשים יום וכן קיי"ל בסי' שי"ב ס"ד לענין שוכר בית לנישואין. הרי אף שלא פירש ששואל לכל הנישואין או האבל. מ"מ אמרינן דמסתמא שאל לכל הזמן הדרוש לזה. ובהולך לבית האבל יש בזה סתירה בשו"ע מח"מ ליו"ד שם וכבר הרגיש בזה ברמ"א ובסמ"ע שם ע"ש. ובאמת הסתירה היא מתוספתא דב"מ למס' שמחות ואכמ"ל בזה ועכ"פ שמענו שכיון שבעת השאלה הזכיר לאיזה דבר הוא שואל אמרינן ששאל על כל הזמן הדרוש לדבר הזה. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שבשעה ששכרו אמר לו ששוכרו לעסוק בעסק פריפינאציא הוי כשוכרו לכל הזמן שיש לו עסק זה

באמת לא דמי לנ"ד דשם גבי בית האבל ומשתה ונישואין ידוע לכל שזה נמשך שבעה ימים וזה שלשים יום. והדבר שוה לכל נפש. וממילא כשאומר לנישואין מובן שכוונתו כדי שידע לאיזה זמן הוא שואלו דבלא"ה למאי נ"מ א"ל לאיזה דבר ואף שהרמב"ן הובא בריטב"א במכות דף ג' הוכיח מזה דסתם שאלה לא הוי לשלשים יום. ולפמ"ש דהוי כקובע זמן אין ראיה מזה. הנה ראייתו שם הוי מלשון התוספתא דב"מ אין פחות משבעה ימים. דמשמע דבלא"ה הו"א שיהא פחות מזה. אלמא דסתם שאלה לא הוי שלשים יום. וכן באבל רבתי דמייתי הרמב"ן שם הלשון אין יכול ליטלו עד שיעברו ימי האבל ע"ש וע' לח"מ פ"א מה' שאלה. אבל ודאי הוי כקובע זמן דאלת"ה איזה זמן נקבע לו כיון שלא הזכיר שום זמן. אבל מי שיש לו איזה עסק ושוכר פועל לעסוק בו אין שייך לומר ששכרו לכל זמן שיש לו עסק זה. כיון שהשוה עמו במקח קצוב לכל שבוע או חודש. דהא עסק זה אין לו זמן קצוב בהכרח. דכמה פעמים שוכרים על משך קצר ויכול למוכרו לאחר בתוך הזמן וכל יומא ויומא זימניה הוא. והעיקר נראה דשם נישואין או ימי משתה מורה על כל הזמן הקצוב ונהוג לזה. אבל כשאומר לחבירו עשה אצלי בעסק הפריפינאציא או בעסק אחר בכך וכך לשבוע. אין נכלל בלשונו כל הזמן שיש לו עסק זה. ובכל כה"ג אזלינן בתר מנהג בנ"א ולשונם כדאיתא בח"מ סי' מ"ג סכ"ז. וע' ש"ך ח"מ סי' של"ג בשם התה"ד ואינו שייך לנ"ד כמובן

ובנדרים בירושלמי פ"ח והובא בר"ן שם ס"א ע"ב איבעיא ליה בקבע זמן למשתה בנו ואסר עליו יין עד שיהא משתה בנו אי מיקרי דבר שקבוע זמן ואסור עד שיצא או לא מיקרי דבר שקבוע זמן לפי שיכול לדחותו ע"ש וביו"ד סי' ר"כ סט"ו. הרי מבואר דכיון שיכול לשנות הזמן לא מיקרי זמנו קבוע בלשון בנ"א דהולכין בנדרים אחר לשון בנ"א. וכן לענין קנינים דינם כנדרים כדקיי"ל בח"מ ס"ס ס"א וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ג ס"ק מ"ה. ורק משך ימי המשתה מיקרי זמן קבוע ז"י כמש"ש התפל"מ ולפלא שלא הביא מתוספתא ואבל רבתי וירושלמי דב"מ דימי המשתה הם ז"י. וממילא בנ"ד שזמן העסק יש בידו לשנותו כגון שימסרנו לאחר או להשיבו לבעליו וכדומה או שאפשר שיקבל שינוי מצד אחר. ודאי דלא מיקרי זמן קבוע. ודמי לקציר ובציר דמפורש בנדרים ס"א ע"ב אינו קבוע כמה יומשך הקציר והבציר ע"ש. ואין שייך כלל לומר שיוכלל בלשונו במה שא"ל שיתעסק בעסק זה שיהא כוונתו על כל הזמן שיש לו עסק זה. ואף אינימא דהוי ספק כמו בהא דמשתה בנו שהזכרנו. הרי בעל העסק הוא מוחזק ויש להאריך בזה בשיטת אי מעייל אינש נפשיה לספיקא וע' בנתיבות סי' ס' סק"ח בזה לענין ממון. אבל אכ"מ כי העיקר דכיון שהושווה עמו כך וכך לשבוע לא אמרינן ששכרו על כל הזמן שיש לו עסק זה. ורק כל שבוע או חודש זמנו הוא ומה שפירש לו באיזה עסק יעסוק. היינו כדי שלא יאמר שבעסק כזה אינו רוצה וכדומה. ומהא דאיתא בסי' שמ"א ס"ה שאין המשאיל יכול לחזור בו עד שיעשה בהכלי המלאכה שא"ל השואל אין ראיה לנ"ד דשם איירי במלאכה פרטית ולא בעסק נמשך כהא דנ"ד ע"ש

ולכאורה י"ל דתלי במחלוקת הרשב"א והרא"ש הובאו בח"מ סי' ס' ס"ג במתחייב לזון חבירו אי צריך לזונו לעולם או סגי בשעה אחת כמ"ש הסמ"ע שם בס"ק ט"ז לדעת הרא"ש ע"ש. וכן פליגי הפוסקים בסי' רי"ב גבי האומר ידור פלוני בבית זה ע"ש בב"י ואחרונים. אבל באמת לא מיבעיא לשיטת התומים בס' ס' שם והחזיק אחריו הח"ס חח"מ סי' ס' שמה שהחמיר הרשב"א לחייבו לזונו לעולם הוא רק מצד ספק יעו"ש. ולזה פסק הרא"ש בנידון דידיה דסגי בפחות שבלשונות דהוי מוחזק. א"כ ה"ה בנ"ד הוי בעל העסק מוחזק. וכן לדעת הלבוש הובא בסמ"ע שם שטעם הרא"ש שכתב דסגי בשנה הוא מפני שהתנה שיתן ק' זהובים לשנה א"כ גם בנ"ד הרי הושוה בעד כל חודש או שבוע. אלא אף לשאר אחרונים שהחליטו דהרשב"א והרא"ש פליגי. מ"מ נראה פשוט דרק שם ס"ל להרשב"א שיזונו לעולם כיון שהתחייב זה סתם ואין לנו שום קצב וגבול שנאמר שכיון לזמן זה. ולשעה אחת ודאי לא מסתבר שאין נופל ע"ז כלל לשון שיזון אותו לזה על כרחינו נאמר שכוונתו על כל ימי חייו. אבל בנ"ד מבואר כוונתו ששוכר אותו לשלם בכל שבוע שיעסוק בעסק זה. ובכל שבוע זמנו הוא לשניהם לחזור בהם. וע' בנתיבות סי' ס' סק"ח שכתב ג"כ דבמחייב א"ע לחבירו לכ"ע אמרינן המע"ה ואזלינן בתר חיוב הפחות. ובנ"ד נראה שאינו ספק רק ודאי וכנ"ל. וע' בס"ס קס"ג גבי מי שפטרוהו ממס ובאחרונים שם. ואף דגבי ע"מ שתניקי את בני י"ל שתניק פעם אחת. מ"מ אין סתירה לדברינו דכבר כתב הרשב"א בחי' בגיטין ע"ד שהטעם שם הוא משום ספק ע"ש

ועוד נראה ראיה ממ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י או"ח סי' נ"ג ובש"ע שם סכ"ה שאין מסלקין ש"צ מאומנתו משום חשדא ע"ש. ונראה פשוט דאיירי שקיבלו אותו מתחילה סתם. וקצבו לו שכרו לכל חודש או לכל שנה. כי אם קבלוהו לזמן. ודאי דלא שייך חשדא. וכ"כ בסוף הכל בו והובא בב"י שם דבמקום שמקבלים לזמן ליכא חשדא שידוע שבכלות הזמן יכולים לקחת אחר ודוחק לומר דאיירי במקום שהמנהג שלא לקחת אחר אף כשקבלוהו לזמן קצוב. ואף דמשמע בכלבו שם שאם אין מנהגם ליקח אחר אין מסלקין אף בשקבלוהו לזמן דגם בזה איכא חשדא. מ"מ א"ל דאיירי בש"ע בקבלו לזמן דכל כה"ג הו"ל לפרושי. וגם דהא בסעיף כ"ו שם איירי בקבלו לזמן. ומוכח דבסכ"ה איירי בקבלוהו סתם וא"כ קשה למה לי טעמא דחשדא הא בלא"ה לא יוכלו לסלקו כיון שקיבלוהו סתם הוי כמו שקיבלוהו לכל זמן שיצטרכו לש"צ ובפרט דהא הרשב"א ס"ל דהמקבל סתם לזון חבירו כוונתו לכל ימי חייו. וקשה מדידיה אדידיה. וע"כ צ"ל כמש"ל דאף שקיבלוהו סתם מ"מ יכולים לסלקו בכל עת. ולזה הוצרך הרשב"א לטעמא דחשדא. ויש להעיר בזה אם שייך חשדא במקום שמקבל שכר ע"ז וע' מג"א סי' שס"ו סק"ח שכתב דלא שייך חשדא. וכ"נ פשטות דברי הריב"ש סי' תע"ה הובאו להלכה בח"מ סי' של"ג ס"ז. דאי אין מסלקין אותו א"כ ודאי שעומד על תנאי הראשון. דאי נימא שיכולים לפחות לו. אין לך סילוק גדול מזה שיפחתו לו כ"כ עד שלא יהא לו פרנסתו ויהא מוכרח להסתלק. ונקטיה בכובסא וכו' אבל