דברי מלכיאל ג רכא

עכ"פ שמעינן שלשון בינוני משמעותו על ישיבה במקרה וא"כ א"צ שיהיו כל תשמישם מהמעינות. וצ"ל דנהי שא"צ שרוב צרכיהם ישתמשו שם. אבל עכ"פ צריך שבמקרה ישתמשו שם מכל מיני תשמישים הצריכים להם. דבלא"ה לא מיקרי כלל דיתבא. וכן קיי"ל שם שצריך שהטהור ינשא רובו, על המושב דבלא"ה לא מיקרי ישיבה על המושב אף שא"צ שיהא מיוחד לישיבה בעת ישיבת הטהור וכמש"ל. ורק נקרא יושב על המושב ועל הדבר השני שיושב עליו ביחד עם המושב וכמש"ל ממשנה דזבים. דאם מקצתו על המושב ורוב גופו באויר הרי נשען כל גופו על המושב וטמא כדתנן בפ"ד דזבים ובתו"כ שם דאף נשען או נתלה טמא

ולכאורה יש להקשות על זה מהא דאיתא בסנהדרין קי"ב ובב"ב דף ח' שיושבי העיר מיקרו כשישבו בעיר שלשים יום והנודר מיושבי העיר אסור ליהנות ממי שנשתהא שם שלשים יום. ומוכח מזה דיושב מיקרי ג"כ בקביעות. ולפ"ז לא נכתוב בעיר חדשה בגט דיתבא על נהר עד שיעברו ל' יום וזה קשה ג"כ על התו"כ והש"ס שבארנו דס"ל דיושב משמעותו במקרה ג"כ. והנראה דהנה במגילה דף י"ט יליף הש"ס דפרוז בן יומו קרוי פרוז מקרא על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות דכיון דכתיב הפרזים ל"ל למכתב היושבים בערי הפרזות ע"כ לאשמועינן דבן יומו קרוי פרוז. וקשה טובא דהא אדרבא משמעות היושבים הוא שישבו שם ל' יום וכדאיתא בב"ב ובסנהדרין שם. וא"ל דיליף מיתורא דקרא. דמ"מ איך אפשר שנלמוד מקרא דבר שהוא היפוך משמעותו. שוב מצאתי בטו"א שהקשה זה ונשאר בקושיא. והנ"ל בזה דרק יושבי העיר לא מיקרו עד אחר ל' יום. אבל היושבים בעיר שפיר מיקרי מי שיושב כעת אף שבא היום לעיר. ולא עדיף מנודר ממי שדר שם שכתב הרשב"א בתשובה והובא להלכה בסי' רי"ז סל"ב דסגי בדר יום אחד ע"ש. ובתשובות המיוחסות סי' רס"ז מבואר דבנודר שלא ידור בעיר אזלינן בתר לשון בנ"א כמה נקרא דירה ע"ש. וכ"ז משום לשון דירה. אבל לשון ישיבה אף ביום אחד מיקרי יושב בעיר. ורק יושב העיר לא מיקרי עד ל' יום. ולזה שפיר יליף במגילה מהיושבים בערי הפרזות לרבות פרוז בן יומו. ומהיהודים הפרזים נראה דאצטריך דלא נימא דדווקא הבאים במקרה לערי הפרזות יקראו בי"ד דהם נקראים היושבים בערי הפרזות. אבל הדרים שם בקביעות יקראו ביום אחר. לזה כתב מקודם הפרזים שהיינו הקבועים שם כמובן ואח"כ כתב היושבים בערי לרבות פרוז בן יומו. ולפ"ז מ"ש בתורה היושב על הכלי שפיר יש לפרש אף שאינו יושב בקביעות. וכן שפיר כותבים קודם ל' יום דיתבא על נהר ואכמ"ל דבנ"ד הדבר פשוט דמיקרי דיתבא על מי מעינות כשמסתפקים כל תשמישיהם משני המעינות ביחד

ולכאורה יש לדון דבנ"ד יקדימו בארות למעינות כיון שרוב תשמישם היא מבארות. וי"ל דתלי בפלוגתא דבברכות ל"ט ע"ב אם חשוב עדיף או חביב עדיף ע"ש ובדף מ"א שם. אכן פשטות דברי הפוסקים נראה דבכל גוונא מקדימין מעינות לבארות ולזה אקצר

סימן קנ

וע"ד שהמגרש נקרא בפי כל עליא ונקרא לס"ת אליהו ולחתום אינו יכול. נראה שצריך לכתוב אליהו דמתקרי אליה. כי אף שקורים בסגול. מ"מ אין לכתוב בעין כי הוא שם אליה והוא קיצור מאליהו וכ"כ בשו"ת מים חיים סי' ס"ב ס"ג לכתוב כן וכ"כ הט"ג בלקו"ש בשם הגאבד"ק פפד"מ. וגם דהא מה שהחמירו לתת שני גיטין כתבו האחרונים משום שיש ספק שמא עיקר שמו מעריסה אליה ואין סומכין על קריאת החזן לס"ת. ואצלינו המנהג לקרוא בשעת המילה אליהו ואין מצוי כלל לקרות אליה. ולזה יש לסמוך בזה על קריאתו לס"ת

ומעכ"ת הביא בשם ספר אהלי שם שדעתו לכתוב עליא בעין בתחילה ואלף בסוף. והנה ס' הלז אינו ת"י ולדעתי אין לעשות כן דהרי הכל יודעים שהוא שם אליה וקוראים האלף בסגול ואפשר מפני שסגול הוא תולדת הצירה שתחת האלף. ומה שיש בפוסקים שכל סגול מושך עמו עין היינו בלשון לעז כותבים עין לסימן על סגול אבל לא בשם שהוא משם הקודש וידוע שהוא אלף. ומ"ש הפוסקים לכתוב אברהם המכונה עבריל או עברמן. הרי אף שנמשך מאברהם מ"מ כותבין בעין. אין הטעם בשביל שנקרא בסגול רק מצד שאפשר נקרא על שם עבר שהעין בצירה ותולדתו סגול כמש"ל וכן הביא בפ"ת בקונטרס השמות דשם עבר ועברמן הוא משם עבר. ובכ"ז הוי כינוי לאברהם משום שאברהם נקרא העברי לפי שישב בעבר הנהר כדכתיב ביהושע כ"ד. וברמ"א סי' קכ"ט סט"ו נראה שעברמן ועברלן כתבו קצתם באלף וקצתם בעין שהרי ברמ"א שם נזכר באלף ובד"מ בסה"ג כתוב בעין. וכ"כ בט"ז שם בשם הרמ"א דא"צ לכתוב אברהם המכונה עברלין. וקשה דהא ברמ"א כתוב אברלן באלף. וי"ל דהיינו כשנקרא בפתח או בקמץ כמ"ש בב"ש ובסה"ג של מהר"מ ר"י אבל כשנקרא בסגול שכותבין בעין שפיר יש לכתוב. ועכצ"ל דלא שנא ואף בסגול יש כותבין באלף. ובג"פ סקע"ג העתיק דברי רמ"א עברלן בעין. ונראה דאין קפידא בזה וכמש"ל ומה שיש בשמות נשים שקורים עטא או עטקא וכותבים בעין ושם הקודש שלה אסתר. הרי אף שבשה"ק נכתב באלף מ"מ בהכינוי כותבים עין לפי שהוא בסגול. הטעם שם כמ"ש הע"נ ובט"ג דשם עטא הוא שם ערבי תרגומו מתנה ע"ש. ולזה נכתב בעין לפי שהוא שם בפ"ע ואינו נמשך מאסתר. רק דרך העולם לקרוא לאסתר עטא. וכבר האריכו האחרונים באותיות המתחלפים אם יש קפידא בזה וע' ט"ג שא"ג ס"ק כ"ח. ועכ"פ בנ"ד נראה ברור שאין לכתוב עליא בעין ואלף רק אליה. וכן מוכח משו"ת מים חיים סי' ס"ב ס"ג ועוד כמה אחרונים ממדינתינו שכתבו שאם נקרא בפי כל אליה ולס"ת נקרא אליהו שיש לכתוב אליהו דמתקרי אליה. וידוע שבמדינתינו הדרך לקרוא האלף בסגול. ועכצ"ל כמש"ל. ובאמת הברת עין היא משונה מאלף כי עין מושך עמו כמו נון כידוע וכמו בשם יעקב שההברה עם נון. וגם מ"ש בשם האה"ש לכתוב אלף בסוף. ז"א דהא כינוי היוצא משם הקודש שבסופו הא כתבו האחרונים לכתוב גם בהכינוי הא בסופו. וע' במ"ח שם שהביא מהלק"ט שכתב אליא באלף לבסוף. וכתב המ"ח דאיירי שחתם כן. שוב ראיתי בט"ג שא"נ סק"ה שכתב בפירוש שאף שאצלינו קוראים עליא בסגול בכ"ז כותבים אליה באלף והא ע"ש וז"ב

ואף שכתב הט"ג שא"א ס"ק ל"ב ל"ג דלא סגי לכתוב אליהו דמתקרי אליה רק צריך שני גיטין. היינו מטעם שכתב שם שהיו קוראים אליה בהברת מלאפום על היוד וי"ל שהיא אליהו בדילוג הרגש ההא. וגם דיש ספק שמא עיקר שמו הוא אליה ובטעות קראוהו לס"ת אליהו יעו"ש ובשאר אחרונים בזה אבל אצלינו ידוע שאין מצוי כלל שיקראו בשעת המילה אליה רק קורים אליהו. ובפי כל נקרא אליה בסגול תחת האלף ותחת היוד: נראה דכ"ע מודו דסגי כשיכתבו אליהו דמתקרי אליה וכמש"ל. ואם יודע לחתום וחותם ברשימה אחר היוד כבר הביא בע"ג שם להסתפק אם הרשימה מורה על חסרון אות אחת או שתי אותיות. וכשכותבים אליהו דמתקרי אליה כשר הגט בכל גוונא כנלע"ד עיקר כפי ההברה שבמדינתינו. כי באמת צריך למנוע כל האפשר מלתת שני גיטין מכמה טעמים וגם כמ"ש הפוסקים משום חשש ברירה. ולהעלים זה מהסופר והעדים הוא דבר שא"א כי הם כבר יודעים שבשם אליהו כותבים שני גיטין ושב"ד משתדלים להעלים זה. ותורה אמת כתיב בה והמבין דבר לאשורו יבין כי העיקר כמש"ל בע"ה