דברי מלכיאל ג רכ

מיקרו שארי תשמישים כל תשמישים שאפשר להשתמש וכמש"ל בשם בה"מ אות קי"ג בכה"ג. אולם לפ"ז גם בנ"ד י"ל דכיון שמימי הבריכה הנמשכת והמעיין הם אשבורן ואין מתחלפים ומכבסים ורוחצים שם. אין ראויים כ"כ לשתות. ומיקרי שפיר כל תשמישים שאפשר להשתמש שם. וגם הרי כתב הג"פ סקמ"ג דאם כבר נהגו לכתוב הנהר בגט אף שאין מסתפקים ממנו כל תשמישם אין לשנות מנהגם. וה"ה בנ"ד

ועוד נראה דבנ"ד א"ש אף לדעת הבה"מ. דהא הזקנים אומרים שיש בעיר באר שהיה מעין ועשו ממנו באר ומשתמשים ממנו לשתות א"כ שפיר יתבא על מי מעינות שמשתמשים כל תשמישם ממעינות שמהבאר הזה שותים ומהבריכה שחוץ לעיר הנמשכת מהמעין רוחצים ומכבסים. דודאי א"צ שיסתפקו כל תשמישם מכל מעין ומעין. רק כיון שכל תשמישם בדרך כלל הוא ממעינות שפיר כותבים דיתבא על מי מעינות ואף למ"ד בקדושין דף מ"ז גבי התקדשי לי בזו ובזו דהוי כמו או בזו או בזו. מ"מ מודה באומר התקדשי לי באלו דבכולם יחד קאמר כדאיתא התם. וכן בשבועות ל"ח גבי שבועה ובנדרים ס"ו ובזבחים ל'. וע' ביו"ד סי' רט"ז ס"ז ורכ"ח ס"מ בנשבע שלא ילוה מעותיו בלא רשות ראובן ושמעון שכל אחד מהם יוכל להרשותו להלוות. והש"ך כתב שם בשם מהרא"מ דבלשון בנ"א משמע שניהם ביחד דווקא. ולפ"ז כ"ש הכא שכותבים על מעינות ואין פורטים שמות המעינות דודאי סגי שישתמשו כל תשמישם מקצת ממעין אחד וקצת ממעין השני. וע' שבועות כ"ג ע"ב גבי פת חטים ושעורים וכוסמים דפריך הש"ס דילמא ע"י תערובות. והיינו משום דיש לפרש כוונתו מכולם ביחד. וכעין זה כתבו הפוסקים מקצתם משתמשים כל תשמישם ממעינות ומקצתם או רובם משתמשים מבארות ומקצתם מנהר שכותבים דיתבא על מי נהר ועל מי מעינות ועל מי בארת. הרי אף שישיבת העיר הוא על כולם יחד. בכ"ז כותבים על כולם דיתבא. ואף שיש לחלק. בכ"ז העיקר נראה כמ"ש. ולפ"ז י"ל שאם משתמשים במי מעינות לכביסה ובמי בארת לשתות דשפיר כותבים דיתבא על מי מעינות ומי בארת כיון שישיבתה על כולם ביחד. והרי אין כותבים דיתבא על מי מעינות ודיתבא על מי בארת

ויש להביא קצת ראיה מהא דתנן פ"ד דזבים מ"ד זב שהיה מוטל על חמשה ספסלים או על חמשה פונדיות כו' היה מוטל על ששה כסאות וכו' עומד על שתי כסאות. רש"א אם רחוקים זה מזה טהורים. והרי שלשון זה משמעותו שמוטל או עומד על כולם ביחד ולא שעומד או מוטל על כל אחד ואחד. ואף דשם איתא שכל שאין רובו עליו לא מיקרי מושב וטהור. היינו משום דהוי גזה"כ שלא נטמא עד שיהא רובו נשען עליו מדכתיב אשר ישכב עליו הזב שמשמעותו שכל הזב ישכב עליו וכן אשר ישב עליו. ורובו ככולו. וכן הוא נדרש בתו"כ פ' מצורע עד שינשא רובו עליו. ולפלא על הרמב"ם בפיה"מ שם שהביא מקרא דמרכב ועל הר"ש שהביא מקרא דעל המשכב. ובתו"כ נדרש מקרא דאשר ישכב עליו ואשר ישב עליו כנ"ל. שוב ראיתי שהתוי"ט הרגיש בזה. ועכ"פ גזה"כ הוא שם. אבל חזינן דבלשון המשנה קרי שמוטל על חמשה או ששה ועומד על שתי כסאות אף שמקצתו על אחד ומקצתו על השני. וכן מוכח מהא שצריך קרא לאורויי דבעינן שינשא רובו. אלמא דאי לאו יתורא דקרא היה נקרא משכב ומושב אף אם נישא רק מקצתו עליו ומזה יקשה דא"כ נימא דנכתוב דיתבא אף במיעוט תשמישים אך ז"א דהא באמת כתבו הפוסקים שכותבים דיתבא אף אם רק המיעוט מסתפקים מהמעין. ורק גוף התשמישים בעינן שישתמשו כל התשמישים שאפשר. וה"ה גבי משכב ומושב י"ל דאף דפשטות לשון משכב ומושב משמעותו אף בשכב מקצת גופו עליו ולזה צריך קרא יתירא שינשא רובו עליו. אבל עכ"פ בעינן שיהי מיוחד לישיבה או שכיבה באופן שמקצת הגוף שוכב עליו בקביעות. וכדאיתא בשבת נ"ט דבעינן שיהא מיוחד לשכיבה וישיבה. אכן רש"י פירש שם דיליף לה מדכתיב אשר ישכב ולא אשר שכב. משמע דלשון משכב הוא אף שאינו מיוחד לישיבה. אכן בתו"כ פ' מצורע מפורש דמשמעות משכב הוא המיוחד לכך. וכן הוא משמעות הלשון כמובן. ורק להכי צריך קרא דאשר ישכב דלא נרבה מכל המשכב אף שאינו מיוחד דכל ריבוי הוא. וצ"ל שזהו כוונת רש"י בשבת שם ג"כ רק שקיצר בדבריו. ועכ"פ מבואר דסתם מושב ואשר ישב הוא רק כשיושב בקביעות ולא במקרה. וה"ה הכא דיתבא היינו שמשתמשים שם כל תשמישיהם ולא קצת תשמישים. אבל כשכותבים דיתבא על מי מעינות אתי שפיר אף אם משתמשים קצת באחד וקצת בשני כיון שמשניהם יחד מסתפקים לכל התשמישים וכמש"ל

והנה לשון דיתבא הוא בינוני כמו יושבת ופירש"י בשבת נ"ט דיושב דהיינו בינוני משמעותו אף שיושב במקרה. ונראה דלזה כתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא להורות דלא מיקרי מושב עד שיהי מיוחד לכך. אבל לענין ישיבת הטהור א"צ שיהי מיוחד לישיבה. רק שאם נתבטל ממדרס אינו טמא רק מגע מדרס כדתנן בפכ"ז דכלים מ"ט וע' פ"כ דכלים מ"ו ובמפרשים שם. ואפשר שזוהי כוונת התלמידים שהובא בפירש"י בשבת נ"ט דילפי דבעינן מיוחד מקרא דוכל היושב דכתיב שם שתי ישיבות. ותמה רש"י שם דהא קמא קאי על טהור ובתרא על הזב. ולפמ"ש י"ל דס"ל להתלמידים דמדלא כתיב אשר שכב ואשר ישב לשון עבר אין ללמוד כ"כ דאורחא דקרא הוא לכתוב לשון עתיד בדבר שאינו סיפור על דבר שכבר עבר רק הוראת דין על מה שיקרה בעתיד. ורק הכא דשני קרא שכתב גבי טהור בלשון בינוני ובזב לשון עתיד דרשינן דאתי לאורויי דבזב בעי מיוחד לישיבה. ודדריש לה בתו"כ מקרא דאשר ישב עליו י"ל דסמיך ג"כ אקרא דוכל היושב. כ"נ בישוב פירוש זה שלא יהי תמוה כ"כ. וכן מוכח בתו"כ שם דגבי זבה דכתיב אשר תשכב עליו ואשר תשב עליו בעי שם לימוד דבעינן מיוחד לשכיבה וישיבה. וקשה דתיפוק ליה מדלא כתיב אשר שכבה ואשר ישבה בלשון עבר וכפירש"י דהכי דייקינן גבי זב ג"כ. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת אורחא דקרא לכתוב לשון עתיד כשבא להורות דין לעתיד. וגבי זב עיקר הלימוד מדשני קרא בלשונו

ועפ"ז נראה ליישב קושית התו' בפסחים דף ג' דאיתא שם דבאשה הזכיר מרכב בלשון אשר יושבת עליו לפי שאין הגון להזכיר רכיבה באשה. והקשו התו' דהא מושב ומרכב דיניהם חלוקים ואיך יקרא למרכב מושב דנ"מ לדינא. ונדחקו דמרכב ילפינן מריבויא דכלי אבל יושבת איירי במושב. והוא תמוה דהא חד קרא הוא. ובתו"כ יליף לה מבנגעו דאיירי במרכב דמטמא רק במגע. וכתב הראב"ד שם דכל הפסוק איירי במרכב ע"ש. ובהתורה והמצוה הביא בשם הזית רענן שמחק הגירסא אשר יושבת עליו זה מושב והסכים עמו. וכן עיקר דהא איירי הכא במרכב. ולפמש"ל א"ש הדרש דקשה להש"ס למה כתיב יושבת לשון בינוני ולא אשר תשב עליו לשון עתיד כדכתיב למעלה גבי גוף דין מושב זבה. ולזה דרשו דקאי על מרכב שדרך האשה לישב ולא לרכוב כפירש"י בפסחים שם. ולפי שאין דרכה של אשה ברכיבה לזה לא כתב לשון תשב דמשמעו על ישיבה בקביעות כפירש"י בשבת. ורק לשון בינוני שמשמעו ישיבה במקרה כמש"ל דהיכי דשני קרא בלשונו כ"ע מודו דדייקינן הכי. ואף דגם גבי מרכב בעינן מיוחד לרכיבה מדכתיב אשר ירכב עליו, מ"מ א"צ שיהי מיוחד לרכיבת אשה אלא אף במיוחד לרכיבת איש סגי. ומיטמא אם רכבה עליו זבה אף שאינה רגילה לרכוב ורוכבת רק במקרה. ובזה מיושב ג"כ קושית רש"י ותו' בפסחים שם ג' ע"ב שהקשו למה לא כתב ישבת חסר ויו. ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר ההוכחה דקאי על מרכב מדכתיב יושבת לשון בינוני. לזה כתב יושבת מלא כחוק לשון בינוני דלא נימא דכתיב חסר כי היכי דנדרשיה לישיבה בקביעות: