דברי מלכיאל ג ריט

קמ"א ס"ק מ"ד דגם הריב"ש כתבה לחומרא בעלמא וכ"כ הנוב"ת סי' קכ"ח. ועוד יש לדון בנ"ד אם הסימנים כתובים בכתב יד של אחד הדיינים החתומים על ההרשאה הוי שפיר כקיום ע"פ אחד עכ"פ. ותו ליכא למיחש לאיחלופי דבחשש בעלמא גם אחד נאמן כיון שמוחזק בכשרות וע' ח"מ ס"ס מ"ו ואקצר

וע"ד שם אבי המגרש שנקרא לס"ת לפעמים יהודה ולפעמים אריה ושם עריסה שלו יהודה אריה. וכששואלים אותו על שמו לס"ת אומר יהודה אריה. נראה שאין חשש דמה לנו במה שקוראים אותו לס"ת בטעות דלפי שנקרא בפי כל ליב חושבים ששמו רק יהודה או אריה. והרי עכ"פ נקרא גם יהודה אריה כששואלים אותו וגם שם ליב נכתב בגט. ואין לנו לחוש אם הושמט השם באבי המגרש שקצתם קוראים אותו לס"ת בטעות. וגם דהא כתבו האחרונים שאם נקרא בשני שמות וקצתם קוראים אותו באחד מיקרי זה קיצור השם. ובקיצור השם ודאי אין קפידא אם לא כתבוהו. ואף דקיי"ל בסי' קכ"ט סט"ו שאם קיצור שמו הוא שם בפ"ע צריך לכותבו וכמו אלחנן חנן. כבר כתבו הג"פ שם ס"ק ע"ה ובט"ג שא"מ סק"ה דהיינו רק לכתחילה ולא בדיעבד ומכ"ש בשם אבי המגרש בלא"ה כתבו הפוסקים שיש להקל. וגם דהא כתב מעכ"ת שקורים אותו יהודה או אריה בכפר שהוא דר בו. וא"כ אינו מקום נתינה רק מקום אחר ובודאי אין אם השמיטו שם שקורין אותו במק"א. ובמקום נתינה הלא נתברר לפני מעכ"ת ששמו יהודה אריה. והעיקר בגט הם שמות מקום כתיבה ומקום נתינה כמפורש בש"ס ופוסקים. שוב ראיתי במכתב כת"ר שגם כשבא לעיר קורא אותו לפעמים השמש בטעות אריה לבד. רק זאת ידוע שכששואלין אותו מה שמו משיב יהודה אריה. וכבר הביא מעכ"ת דברי ספר ברכת המים בשם אבישלום שהעיקר הוא השם שאומר כששואלים אותו ולא מה שקורים אותו לס"ת בטעות. ועכ"פ פשוט שאין חשש בזה

ונראה שמקודם יכתוב מעכ"ת לשם כדי לקיים חתימות הדיינים ואח"כ יתן לה הגט. ואף שאין לחוש לזה לברירה. דברירה מיקרי מה שבשעת מעשה אינו ידוע כלל רק מתברר אח"כ למפרע. משא"כ הכא הדבר ידוע במקומו אם הוא מזויף או לא רק פה אין ידוע מפני מרחק המקום. אך מ"מ אין לתת הגט כי שמא לא יתקיימו החתימות. והיא תנשא על סמך זה. ואף שלא יתנו לה עדיין כתב היתר. בכ"ז יש לחוש שאחרים שיראו שקיבלה הגט יעידו שהיא גרושה. וא"ל שיודיעו זה קודם הנתינה. ז"א דעי"ז יטילו ספק בכוונת השליח בנתינת הגט והיא בקבלתה. וכעין זה כתב הנו"ב לענין שני גיטין שלא יודיעו זה קודם נתינת גט ראשון. ואף שיש לחלק. מ"מ אין נכון להטיל ספק בכוונתם. ואף אם יגידו אחר הנתינה בפני כולם שעדיין לא הותרה. זה דמי להכרזה וקיי"ל ביבמות דף קי"ט שאין סומכין על הכרזה דאיכא דשמע בהא ולא בהא ואף שיש לחלק קצת מ"מ נראה שאין לעשות כן. וכן קיי"ל בסי' קמ"א ס"ח שאין לתת גט לשליח קבלה רק אחר שיתברר בעדים שנעשה שליח וע"ש בב"ש. והיינו משום חשש לעז כמבואר במרדכי מקור דין זה וא"כ ה"ה הכא יש לחוש ללעז כי אפשר לא יתפרסם שנתקיים הגט ויוציאו לעז על גיטה שניתן בספק. אכן בשעה"ד כגון שהבעל חולה ויש לחוש שבין כך ימות ותפול לפני יבם. או שיש חשש שיחזור בו ויבטל הגט או השליח השני יחזור בו אפשר להקל לתת הגט דהא כתבו הפוסקים דכל שעה"ד כדיעבד דמי. וגם גבי שליח קבלה כתבו הפוסקים דרק לכתחילה החמירו. ועוד דהכא קיל טפי דהא הרשב"ץ וכמה פוסקים הקילו שא"צ שום קיום ע' ס"ס קמ"ב ובאחרונים שם. ולזה יש להקל בשעה"ד לתת לה הגט ולעכב הכתב היתר עד שיבורר הקיום. ולהודיע זה תיכף אחר הנתינה. דזה עדיף מהכרזה דהא הכא אנו יודעים שעדיין נמצאים לפנינו כל האנשים שהיו בעת הנתינה. וכ"כ המהרי"ט חאה"ע סי' ס"ג וסי' ק"ג דמהני הכרזה בכה"ג ע"ש וע' מ"מ פ"ה מה' יבום. וחילוק שכתבנו יש לדחות מהא דקדושין דף פ"א דלא מהני הכרזה תיכף. אך ז"א דשם המלקות יש לו קול ע"פ חוץ ולא רק להאנשים העומדים בשעת מעשה וגם צריך להגיד להם שבודאי יתברר זה ושאם לא יתברר הקיום יחפשו עוד מקום להקל בזה כדי שלא יוציאו לעז כחשש של המרדכי הנ"ל ויצאנו ידי כל החששות

סימן קמט

ע"ד אשר בעירו כותבים בגיטין דיתבא על מי מעינות ועל מי בארת. וכעת נודע למעכ"ת אשר אין שם רק מעין אחד חוץ לעיבורה של עיר ומימיו נמשכים עד סמוך לעיר ונופלים לחפירה גדולה שמסתפקים משם למשרה וכביסה ולא לדבר אחר. ומשם נמשכים עוד ונופלים לחפירה אחרת רק אדון העיר אינו מניח לבני העיר להסתפק משם מפני שהיא סמוכה לחצירו. ומשם הולכים המים סביב השדות ועיקר סיפוק העיר הוא ממי בארת. וזקנים שבעיר אומרים שבחפירה השנית יש מעין ג"כ. ועוד אומרים שיש באר שניכר שהיה מעין נובע מעצמו וחפרוהו בעומק יותר ונעשה באר. ונסתפק מעכ"ת אם לכתוב על מי מעינות כיון שמחפירה השנית אין מסתפקים כלל ומהראשונה מסתפקים רק למשרה וכביסה. וכתב בסדר מהר"מ שאין לכתוב רק אם כל סיפוק העיר ממנו. ועכ"פ הרי אין כאן רק מעין אחד וכתב הג"פ סי' קכ"ח סק"נ שצריך לכתוב על מי מעין. ולזה צריך לכתוב מי בארת לבד או מי מעין ומי? בארת. וגם חשש על גיטין הקודמים. והאריך בזה בדברי טעם. ובאשר הענין הוא צורך שעה ואנכי טרוד אשיב בקוצר

הנה הב"ש בסי' קכ"ח סקט"ו כתב שכל תשמישים היינו משרה כביסה וטחינה. ולפ"ז בנ"ד ג"כ מיקרי כל תשמישים מהמעיין ואף שאין טוחנים עליו. היינו רק אם היה בעיר מקום אחר לטחון. אבל בעירם שאין שם כלל ריחיים אין שייך זה. וגם דהא אפשר שאין המעיין גדול שיוכלו לבנות עליו ריחיים. והב"ש קאי שם בנהר שיכולים לטחון עליו. אבל במעיין לא שייך זה. וכ"כ בברכת המים אות קי"ג דבבאר א"צ טחינה כיון שאין דרך להשתמש בזה וע"ש אות קי"ד. אכן באמת הב"ש העתיק לשון הרשב"א שבתשובות מיימוני סי' כ"ב הובא בב"י סי' קכ"ח. ובברכת המים אות קי"א כתב שצריך ג"כ שיסתפקו לשתיית אדם ובישול ורחיצה. ולא הזכירו הרשב"א מפני שפשוט שזה עיקר תשמיש העיר. ולענד"נ שא"צ דווקא שיהיו כל תשמישי העיר ממנו ודי ברובם. דהא הטעם הוא כי אם אין משתמשים ממנו לא שייך לכתוב דיתבא כיון שאין ישיבת העיר עליהם. והרי כתבו הפוסקים והמהר"ם ובברכת המים אות קט"ו שאף אם המיעוט מסתפקים כותבים אותו ג"כ. וא"כ ה"ה י"ל שאם אין מסתפקים ממנו רק לרוב תשמישיהם ג"כ כותבים דיתבא. וכ"נ דעת התה"ד סי' קמ"ב שא"צ שיהיו כל התשמישים וכן הבין הג"פ בסקמ"ג בדעתו וכ"כ הרד"כ ריש בית רביעי דסגי בסיפוק לכיבוס וגיהוץ והביא כן בשם תשובת הרמב"ם. וכ"נ פשטות דברי הרשב"א בתשובת מיימוני שם. ומ"ש הברה"מ דכ"ש לשתות הוא דוחק וגם הב"ש שכתב משרה כביסה וטחינה נראה שדעתו דסגי בהנהו בלא שתיה. וכ"נ בכל בו שכתב שמוליכים שם הסוסים לשתות. משמע דסגי בהכי. וכן קיי"ל בעיר הסמוכה לים לכתוב דעל כיף ימא מותבא אף שהים הוא חוץ לעיבורה של עיר. והרי מי הים הם מלוחים ואין ראויים לשתות וע' רדב"ז ח"א סי' קפ"ב מ"ש בזה. אך י"ל דכיון שאין ראוי לשתות