דברי מלכיאל ג רטז

גאותו למדריגה כזו שאינו אוחז שום דבר בידו וכדומה הוא בודאי בגדר שטות. מ"מ א"ל דאיגלאי מילתא למפרע דהתחילה שטותו קודם נישואין כיון שגם אז שמעו ממנו דברי גאוה ז"א דיש לנו לומר השתא הוא דאיתרע שכן טבע אנשים כשעולה על לבו איזה מחשבה אזי אם מחשב בה הרבה מתרחב הדבר בעיונו ונעשה שוטה לדבר זה וכידוע שכ"ה דרך השוטים שמתחיל להשריש במחשבתו איזה דבר יותר מדאי. וגם דהא עכ"פ בעינן שיעשה זה דרך שטות כדאיתא בחגיגה ג' ע"ב. וכל זמן שלא עשה זה דרך שטות לא מיקרי שוטה. ואף לשיטת הפוסקים דהיכא שיש ריעותא מחיים חיישינן לה. היינו היכא שיש לחוש שהיא טריפה גמורה כעת. אבל הכא כיון שלא ראינו בו מעשה שטות ומםסברו ליה וסבר כאחד האדם רק שאנו רואים ממנו גאוה יתירה בודאי אינו שוטה. ואף שבהמשך הזמן נתחזק הדמיון עליו במחשבת הגאוה עד שהגיע לדרך שטות. מ"מ לא הוי בשביל זה שוטה למפרע. ואף דאמרינן ריש נדה דהיכא די"ל דחסר ואתא אנו חוששין למפרע וכ"כ הרבה פוסקים ביו"ד סימן א' לענין שו"ב ששכח לימודו היינו רק בדבר שאפשר שהיה זה מקודם ולא הרגישו. אבל בנ"ד כל זמן שלא הרגישו בו הרי הוא פיקח גמור. כי זהו מסימני שטות שמרגישים בו בני אדם שאינו שפוי בדעתו. ובנ"ד אם הרגישו בזה קצת לא היו משיאים אותו. וגם לא הוזכר בשאלה שחשבו שאינו שפוי בדעתו. וזה דמי להא דב"ב צ"ו היכא שהתחיל היין להתחמץ ונעשה חומץ גמור מ"מ אינו חומץ למפרע למ"ד ריחיה חלא וטעמא חמרא הוי חמרא. ואף שראינו כבר שהתחיל להתחמץ שהרי נעשה ריחו חלא מ"מ הוי חמרא כיון שטעמו יין. ועוד דהא בשטות בעינן שיוחזק ג"פ כמ"ש הפוסקים והכא ודאי שלא הוחזק ג"פ קודם נישואיו ואף שכתבנו בסי' קל"ו גבי עתים חלים ועתים שוטה לחוש שמא הוא שוטה דאיתרע חזקתו, היינו שכבר הוחזק באיזה עת לשוטה גמור. משא"כ בנ"ד שלא הוחזק כלל לשוטה. ואף דבע"ח וע"ש כתב הרמב"ם פכ"ט מה"מ שצריך ליזהר בסוף זמן שפיותו שמא כבר התחיל להשתטות. היינו רק בעת קצר שלא עמדנו על דעתו ברגע זו ולדעת הח"ס הוא שיעור חצי שעה עמש"ל סי' קל"ח בזה. אבל בנ"ד שעבר זמן רב מנשואין עד עת שהוחזק לשוטה לא שייך כלל סברא זו

ומ"ש לצדד עפמ"ש קצת אחרונים דאף לדעת הרמב"ם לא מיקרי שוטה רק כשעושה מעשה שטות בפועל אבל לא כששטותו רק בדברים. ז"א דכבר בארנו בע"ה לעיל סי' שהעיקר שאף אם שטותו הוא שמדבר דברים שלא בדעת הוי ג"כ שוטה שהרי נשתבשה דעתו. ובפרט בנ"ד דהוי שוטה בפעולותיו ג"כ דהרי אינו לובש שום בגד ואינו אוחז שום דבר בידו אף לאכול. ואף דכ"ז הוי בשב ואל תעשה. מ"מ הרי מהלך בלא לבוש ואוכל מה שאחרים נותנים לתוך פיו דכל זה הוי מעשה דרך שטות. ומצינו בחגיגה ג' ע"ב דהליכה הוי מעשה שטות דקאמר שם שהיוצא יחידי בלילה הוי שוטה. וכעין זה קיי"ל בב"מ צ' ע"ב שאם היתה חסומה מקודם חייב על שדש בה כשהיא חסומה ופסק הרמב"ם בפי"ג מה' שכירות שלוקה. ואף דבש"ס שם איתא שחסמה מבחוץ. מ"מ מסיק שם בש"ס שהלאו הוא שלא ידוש בה כשהיא חסומה והיינו אף אם חסמה אחר מקודם וכ"פ הרמב"ם שם. הרי דמיקרי זה מעשה מה שעשה המעשה בחסימה ולא הסיר החסימה וה"ה הכא מיקרי מעשה מה שאוכל מידי אחרים ואינו אוכל בעצמו כדרך כל האדם. וכן מה שאינו לובש בגדים והולך בלא לבוש הוי שוטה במעשה. ויש לחלק. מסקנא דמילתא דבנ"ד קשה להתיר להאיש הזה לגרש אותו אף בעת חלימותו כיון דגם אז לא סר ממנו שגעונו במדת הגאוה שאינו אוחז שום דבר בידו וכדומה

סימן קמז

ע"ד הגט שנשלח מנויארק ע"י הפאסט ומחמת שעובר דרך ארחות ימים נתקלקלו איזה אותיות היינו כף יוד מתיבת כיף ימא וכף יוד תיו מתיבת ותרוכית רישומם ניכר בדוחק. בתיבת תרוכין נמשך הכף להיוד ונוגע בו כזה ובתיבת ואגרת הקלף אין נראה כלל. והגימל יש נפסק בין עליונו לקו שלו. בתיבת פטורין הטית לא נראה. וגג הריש ניכר רק בדוחק. והדיו שקפץ מאותיות הללו ניכר שנדבק במקומות אחרים. והענין הוא שעה"ד באשר האיש כבר נשא אשה ונסע מנויארק ומי יודע איפוא הוא. וגם גט זה השיגו ע"י השתדלות רבה. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה להתיר לתקן כעת וחפץ לדעת דעתי בזה. ואשיב בקוצר מרוב טרדותי

והנה האותיות מכיף ימא ומותרוכית שרישומם ניכר בודאי אין חשש כמפורש ברמב"ם פ"ד מה"ג ובאה"ע סי' קכ"ה ס"ב ובאו"ח סי' ל"ב סכ"ז. והוא מתה"ד. ואף שכתבו האחרונים שם שאם תחילת הכתיבה כן לא מיקרי כתב. מ"מ הכא ניכר שזה נעשה אח"כ שהרי כתב מעכ"ת שניכר שהדיו נדבק למקום אחר. ובאמת זה צ"ע דכיון דרישומו ניכר מיקרי כתב. א"כ מה חילוק יש בין בתחילה בין אח"כ וע' ח"ס חי"ד סי' רנ"ו ואכמ"ל בזה דבנ"ד אין נ"מ דודאי נעשה אח"כ כמש"ל וגם כי בנ"ד הוי טופס ובטופס ודאי אין לחוש. ואף אינימא שמקום עמידת העדים אינו דינו כטופס. מ"מ תיבת כיף נראה שדינה כטופס דהא אף אי הוי כתב דעל ימא מותבא ג"כ הוי כשר וכמו שאנו כותבים דיתבא על נהר ולא על כיף נהר. ורק בים כתבו הפוסקים לכתוב על כיף לפי שכ"ה בלשון הכתוב ובתרגום וכן בש"ס פסחים ד' ע"א. אבל ודאי אינו מעכב וע' ג"פ סי' קכ"ח ס"ק מ"ה. ומקום לטעות אין כאן כיון שרישומו ניכר. וגם לא מיקרי שיכול להזדייף. דהא אם יכתוב במקום אותיות אלו איזה אותיות אחרות יהא ניכר שכתב על המחק כיון שרישומו ניכר

וע"ד שנוגע הכף להיוד בתיבת תרוכין. הנה הרשב"א בתשובה סי' תקצ"ח כתב דהוי טופס דמן הדין סגי ודן די יהוי ליכי מנאי דליהוי ידים מוכיחות ע"ש. ואף להפוסקים שכתבו דבעינן ג"כ ספר תרוכין. מ"מ הוי טופס כיון שכתוב אח"כ ואגרת שבוקין וגט פטורין וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' ב' והג"פ סי' קכ"ו ס"ק נ"ז. ואף דבנ"ד נתקלקלו גם תיבות ואגרת פטורין. מ"מ הרי טעם הפוסקים דס"ל דספר תרוכין הוי תורף היינו משום דבעי ידים מוכיחות. וכיון שיש כאן ספר שבוקין אם נדלג. תיבות תרוכין ואגרת. שפיר מוכיח שכוונתו לגרשה. ועוד נראה דאף דבתורף הגט בעינן שהאותיות יהיו נכתבים כדין והיינו משום דכתיב ספר כריתות ובעינן שיהא כספר שנכתב כראוי. מ"מ זה רק בעיקר תורף. אבל בתיבת ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וכו' שאינו עיקר התורף רק כי היכי דליהוי ידים מוכיחות שמגרשה בגט זה כדאיתא בגיטין דף פ"ה. י"ל שאין נגיעה וטשטוש פוסל בו דכיון שניכרים האותיות הוי שפיר ידים מוכיחות. דהא סגי בכל דבר שמוכיח על זה. וכמו גבי קדושין דאיתא בקדושין ה' ע"ב שאם לא אמר לי הוי ידים שאין מוכיחות. ומ"מ קיי"ל בפ"ד דמע"ש ובקדושין דף ו' שאם היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם הרי היא מקודשת או מגורשת. והיינו משום שהדברים מוכיחים. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ה ס"ד דודן די יהוי דינו כטופס לענין דלא בעי לשמה דאינו כתורף כי נכתב רק משום הוכחה ע"ש. ואף להר"ן בנדרים ה' ע"ב שחולק ע"ז. היינו לענין שכותב טופסי גיטין צריך להניח זה שאם יכתבנו בטופסי גיטין ולא בכונה מכוונת אינה הוכחה שמגרשה בגט זה. דהא אפשר שמצא טופס גט וכתב בו שמו ושמה וגירש בו. אבל שפיר י"ל דמודה הר"ן שא"צ כל דקדוקי הגט כמו בתורף. ועפ"ז יש לבאר הא דאיתא בירושלמי