דברי מלכיאל ג רטו

מדקדקים כ"כ וחותמים על כל הבא לידם מבלי חקור בירור הדברים. ויש אשר רצונם לאפקועי שמייהו בדיסקי ותופסים המדה למלאות רצון כל דורש אולי עי"ז יתפרסם שמם. כי מאסף החתימות יפרסם שכבר חתם גדול פלוני. וזה אחד מהטעמים שאני נמנע מלחתום על היתר ק"ר. ולזה ראוי להביט על התירים הללו בשבע עינים שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ומה הועיל רגמ"ה בתקנתו. וגם כבר כתבנו בסי' הקודם שזה הוי כדיני ממונות דהוי כאלו התנה עמה שלא ישא אחרת וכן קיי"ל באה"ע סימן א' ס"ט דבמקום שיש מנהג שלא לישא אשה על אשתו הוי כאלו התנה. ואף שיש מקום לחלק בין מנהג לחרגמ"ה אבל ז"א. וא"כ הוי זה דין שבין אדם לחבירו וראוי לשמוע מה בפיה ולא להורות ע"פ דברי צד אחד. וכן קבלת עדות צריך להיות בפניה

סימן קמו

ע"ד האיש שהוא עתים חלים ועתים שוטה. ובעת חלימותו אינו חלים לגמרי באשר השריש במחשבתו שהוא גדול מכל בני דורו. ואין בעולם דבר כזה שיהא ראוי שהוא יחזיקנו בידו ואינו אוכל עד שישימו לתוך פיו כי אומר שהכף והמאכל לא זכו שיחזיק אותם בידו. וכן מטעם זה אינו לובש בעצמו בגדיו ואומר לפי מעלתו ועשרו לא יעשה שידוך בפחות ממאה אלף רו"כ נדוניא ועם מיוחסת. וגם סך זה הוא כאין. ועוד קודם נישואין היה מתגאה מאוד והיה אומר שכל הגאונים המה ע"ה כנגדו והבית והספסל שהוא יושב שם יש להם עי"ז זכות גדול בשמים. וקודם הליכתו לחופה שמעו שאמר שבבית חשך. ובשעת קדושין לא אמר הרי את מקודשת כן מגידים עידי הקדושין. ואח"כ נתגבר שגעונו במדת הגאוה עד שהגיע למדריגה שהזכרנו ויש עתים שהוא שוטה גמור. ויש לו עת קבוע לשפיותו וביקש מעכ"ת להודיעו דעתי אם יוכל לגרש את אשתו בעת שפיותו. וזה ודאי שלא יקח הגט בידו וכן לא יחפוץ לומר הנוסח כפי שיסדרו לו ב"ד. כי יאמר שאין זה לפי כבודו רק אפשר לשאלו אם מתרצה שיכתבו ויתנו גט לאשתו ויענה הן. ומעוצם טרדותי ארשום בקוצר את הנלע"ד בזה

והנה לכאורה יש לדון להתיר דהא דעת הר"א והר"ש דלא הוי שוטה רק אם יש בו הנהו דחגיגה דף ג' וכ"נ דעת רש"י בנדה מ"ה ע"ב. והחמד"ש סי' ע"ד והמהרש"ק הובא בח"ס ח"ב סי' ד' כתבו דגם הרשב"א ס"ל כן וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' קל"ח והמבי"ט ח"ב סי' כ'. ולפ"ז בנ"ד שאין בו אף אחד מהנהו דחגיגה שפיר יכול לגרש. ואף לדעת הרמב"ם בפ"ט מה"ע ודעימיה שכתבו שאף אם נשתבשה דעתו בדבר מן הדברים אף שמדבר ושואל כענין בשארי דברים הרי הוא בכלל שוטה. מ"מ הרי כתב הנוב"י והח"ס ח"ב סי' ב' ועוד אחרונים דלא הוי שוטה רק אם עושה מעשה שטות בפועל אבל אם אין שטותו רק בדברים שמדבר שלא בדעת לא מיקרי שוטה. וא"כ ה"ה בנ"ד הרי אינו עושה פעולה בשטותו רק שאומר שהוא גדול מכל העולם ועי"ז נמנע מלאכול וללבוש בגד ועוד יש לצדד ע"פ שהתחילה שטותו מצד גאותו עוד קודם נישואין. וא"כ נתקלקלה דעתו אז ולא הוי קדושין. וגם הרי לא אמר הרי את מקודשת ואפשר לא כיון לקדשה מצד גאותו שחשב שאינה ראויה לו. ועכ"פ נימא דהוי ספק קידושין

ולפ"ז י"ל בנ"ד ספיקי טובא לקולא. שמא התחילה שטותו קודם קידושין. ואף אם לא היה שוטה. שמא לא כיון לקדשה דהרי לא אמר לה כלום. ואף אי הוי קידושין שמא גם עתה אינו שוטה וכשיטת הפוסקים דס"ל דבעינן דוקא הנרו דחגיגה. ואף אם הלכה כהרמב"ם שמא בעי דוקא מעשה שטות וכדעת הנו"ב שהזכרנו. ובלא סברת הספק שבקדושין שלו. יש ג"כ ס"ס דשמא הלכה דבעינן הנהו דחגיגה ואף אם הלכה כהרמב"ם שמא בעינן דוקא שיעשה שטות בפועל ואף שיש לה חזקת א"א. מ"מ כבר כתבו כמה פוסקים דבספיקא דדינא לא שייך לומר אוקמא אחזקתו. ועוד דהא יש לו חזקת פקחות דהא לא נולד שוטה. ואף שהוא עתים שוטה מ"מ כיון שיש לו עת קבוע לשפיותו יש להעמידו על חזקת פקחותו. וכ"כ הב"א סי' פ"ט וקי"א שיש חזקת פקחות בעתים חלים ועמש"ל סי' קל"ו בזה. ועוד דהא גם בעת שטותו כתב מעכ"ת שאינו עושה שום דבר של שטות רק שמוטל במטה בלי שום דיבור ובלא אכילה וא"כ י"ל שאינו שוטה כלל וכנ"ל

אכן העיקר שאין לסמוך ע"ז כי מצד שלא אמר ה"א מקודשת אין לחוש דהא קיי"ל בקדושין דף ו' שבעסוקים באותו ענין הוי קדושין אף שלא אמר כלום בשעת נתינה וכן קיי"ל בסי' כ"ז ס"א. ואף דבעינן שם שיהיו עדים שדברו עמה עכ"פ לפניה מעסקי קידושין ע"ש באחרונים. והכא אפשר שאין עדים על זה. מ"מ אין לך עוסק באותו ענין יותר מזה שהעמידום תחת החופה וברכו ברכת אירוסין ובודאי הוי קדושין ואף אם אומר בפירוש שלא כיון לקדושין אינו נאמן נגד אומדנות המוכיחות. דהוי דברים שבלב שאינן דברים. רק אם בלא גילוי דעתו מובן שכן כוונתו וכמ"ש התו' בגיטין ל"ב ע"א ד"ה מהו וכן קיי"ל בסי' כ"ז ס"ב שאין נאמן לומר שלא כיון לקדושין וע"ש באחרונים. ואף דבנ"ד יש אומדנא שלא כיון לקדושין מצד שלא אמר הא"מ כיון שמנהג כל העולם לומר הא"מ בשעת החופה. והא דאיתא בש"ס ופוסקים דבשתיקה מקודשת. י"ל דהיינו בימיהם שהיו מקדשים בלא חופה וכל אחד עשה כרצונו ודעתו. מ"מ נראה שז"א כי אם לא חפץ לישאנה לא היה הולך לחופה. והוי אומדנא שכיון לקדשה. ומה שלא אמר אולי היה לו איזה טעם בזה. וגם דנראה שלא ציוו לו אז שיאמר. כי אלו ציוו לו ולא רצה לומר היה נעשה אז רעש בין המחותנים מצד הכלה והיה ניכר שגעונו ולזה נראה שלא דברו עמו מזה וא"כ י"ל שעשה זה שלא במתכוין רק שלא ידע או שכח שצריך לומר הא"מ. וגם דהא קיי"ל בסי' מ"ב ס"א שאין הולכין בקדושין בתר אומדנות שלא כיונה לשם קדושין. וגם דהא יש לנו להעמידו בחזקת כשרות שלא בעל בעילת זנות וכדקיי"ל בגיטין דף פ"א אף בלא ראינו שנתן לה והעמיד חופה רק ביחוד בעלמא. ומכ"ש בנ"ד שנהג בה מנהג חופה וקדושין. וכעין זה מצינו בחגיגה ג' ע"ב דאם ראו בו מעשה שטות תלינן בגנדריפוס וכדומה אף שיותר נראה שהיה מחמת שטות. מ"מ תלינן כדי להחזיקו על חזקת פקחות. ומכ"ש הכא שיש לנו להעמידו על חזקת כשרות שכיון לשם קדושין ולא עשה בעילתו בעילת זנו?ת. ובפרט שלא אמר אח"כ שלא כיון לקדושין. וכן יש ראיה מב"ב קנ"ה ע"ב ע"ש

וגם אין לספק שמא היה שוטה בעת הקדושין דכיון שלא נראה ממנו סימני שטות אין לנו להחזיקו בשוטה. ומה שראינו ממנו עניני גאוה. הנה לא הגיע עדיין למדריגת שגעון ומצינו בעתים הללו הרבה מתגאים במה שאין להם וחושבים שהם מיחידי הדור. ואף שהפריז זה בגאותו יותר מדאי. בכ"ז קשה להחזיקו לשוטה במה שאמר שכל הגאונים כאין נגדו. וגם מה שאמר שבבית חושך אין זה שטות כי אולי לא היה טוב בעיניו השידוך והיה מתעצב ואמר שחושך בבית כידוע דרך העולם שהמתעצב אומר שעולם חשך בעדו וכן הוא מליצת חז"ל ג"כ בביצה ל"ב ע"ב. ואולי היה באמת מעט אור בבית לפי ערך הנהוג בבית נישואין. ועכ"פ לא גרע מהא דחגיגה דתלינן בגנדריפס או כדי שתשרה עליו רוח הטומאה. וכן בב"ב קנ"ה ע"ב דאמרינן דהא דשדא קשייתא הוא משום חוצפא ולא משום שטות כיון דחזינן דמסברו ליה וסבר וע' חיבורי ח"א סי' פ"ו מ"ש בזה. וה"ה הכא כיון שהיה בר דעת גמור בעת הנישואין אין לנו לחוש לשטות בשביל דבר כזה. ואף דעכשיו שהגיעה