דברי מלכיאל ג ריד

אצלינו שיש תקנת רגמ"ה הרי נתחייב לה באופן זה בשעת הקדושין דאדעתא דמנהג ותקנתא דרבנן קידשה. וכן היא נתקדשה ע"ד זה. ובודאי אסור לו לגרשה דהוי כגוזלה. ונהי דבדיעבד אם גירשה אין שייך לפסול הגט בשביל זה. אבל מ"מ הוי כנוזלה ומפקיע שיעבודה שיש לה עליו קודם זמנו וא"כ אסור להציל א"ע בממון חבירו. ואין שום מקום להתיר לו לגרשה בע"כ או לישא אשה על אשתו

היוצא לנו מזה שחלילה חולין הוא להתיר לגרש בע"כ או לשא אשה על אשתו בשביל שאומר שיצא לתרבות רעה או אף אם רואין שיוצא לתרבות רעה. ואין זה דומה להא דב"ק ס"ח ע"ב גבי צנועין שעשו תקנה להציל את הגנבים מאיסור שהביא מעכ"ת משם ראיה. דשם לא התירו להגנב מאומה רק עשו להצילו עכ"פ ממה שאפשר להצילו. אבל להתיר לעשות איסור בשביל שלא יצא לתרבות רעה ומכ"ש באיסור שנוגע בין אדם לחבירו ודאי שאין שום מקום לזה כמש"ל ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמש"ל. ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמעריקא כדי לעגן אשתו ולכופה ע"ז לקבל גט. וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תלה

סימן קמה

ע"ד אחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו. וכבר עברו י"ד שנה וא"א לעשות קירוב ביניהם והאיש חפץ לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד אלף רו"כ והיא אינה חפיצה להתגרש בשום אופן. וביקש כח"ל לדעת דעתי אם יש מקום להתיר להאיש הלז לישא אחרת ע"פ היתר ק"ר למען הצילו מהרהור עבירה

הנה לכאורה יש להתיר דהא קיי"ל בכתובות ע"ב ובאה"ע סי' קט"ו ס"ד שמקללת יולדיו בפניו תצא בלא כתובה וגם כיון שהיא מאוסה עליו י"ל דלא עדיפא תקנה דרגמ"ה מדינא דאורייתא. דהא דהאיש אינו מגרש אלא לרצונו הוא מה"ת. ומ"מ תיקנו חז"ל שאם אומרת מאיס עלי חייב להוציאה ע' אה"ע סי' ע"ז. ומכ"ש הכא נהי שתיקן רגמ"ה שלא לגרש בע"כ. מ"מ אם טוען מאיסה עלי נתיר לו לגרשה בע"כ. וכ"כ בתשובת הרא"ש הובאה להלכה באה"ע ס"ס קי"ז דחרגמ"ה לא עדיף מדין התורה לענין נכפת שיכול לגרשה בע"כ ע"ש. וכבר כתב הנו"ב מ"ק סי' א' והח"ס סי' ג' דתקנה שלא לגרש בע"כ חמירא מתקנת שלא לישא שתי נשים. וא"כ בנ"ד כיון שהותר לגרש בע"כ. מכ"ש שנתיר לו לישא אחרת. ובפרט שכבר עברו י"ד שנה ולא באו לידי קירוב הרי זו הוכחה גמורה שהיא מאוסה עליו. וגם יש לחוש שיסור מדרך הישרה ח"ו כי יצר לב האדם רע

אכן באמת ז"א דמה שקיללה יולדיו הא קיי"ל בסוטה דף כ"ה ובאה"ע סי' קט"ו דבעיא התראה בפני עדים ובלא התראה אינו מוציאה. והרבה פוסקים שם ס"ל דבעי שיתרה בה בפירוש שתפסיד כתובתה ע"ש באחרונים. וצ"ע לשיטת פוסקים הללו אם התרה בה סתם שלא תקלל ואם תקלל יוציאה בע"כ ולא הזכיר שתפסיד כתובתה אי מהניא התראה זו להתיר לו לגרשה בע"כ ולתת לה כתובתה. או כיון שלא התרה בה כדין א"י להוציאה בע"כ וע' מל"מ פ"ב מה' סוטה וט"ז סי' קט"ו סק"ט ולא אאריך בזה אחרי כי אין נ"מ בנ"ד. ואף לפמ"ש התה"ד סי' רמ"ב הובא ברמ"א סי' קט"ו סס"ד דברגילה בכך א"צ התראה. היינו רק בעוברת על דת דהוי משום פריצות וראייתו שם מסוגיא דסוטה דף כ"ה ע"ש. אבל גבי מקללת יולדיו אין שייך זה. ובלא"ה ע"ש בח"מ וב"ש סקי"א ובט"ז סק"ז שאין סברת התה"ד מוסכמת. וגם הרי הביא הפ"ת שם סק"י דבעינן שתקלל בשם ואף כי סברא זו צ"ע טובא וגם הוא בעצמו נדחק שם יעו"ש. ובשטמ"ק בכתובות ע"ב מפורש שא"צ שם וכינוי. אבל נלע"ד דבלא"ה קשה לדון בעתים הללו להוציא בשביל קללת יולדיו וכעין מ"ש בתה"ד סי' ס"ח הובא בח"מ שם סק"ו וב"ש סק"ז שבעתים הללו שרובם פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב לגרש אשה בלא כתובה בשביל שעוברת על נדרים ע"ש. וה"ה הכא הוי דבר שפרוצים בו רבים הרבה יותר מבנדרים. ואף אם יתרה בה תחשוב שהם דברי גוזמא ואין הדין כן. ולענ"ד אין לדון דין זה בעתים הללו רק כשיתרו בה ע"פ ב"ד שהדין שיוציאה בע"כ בלי כתובה. ועכ"פ בנ"ד אין להתיר לו מצד זה

ומצד שמאוסה עליו ג"כ אין לדון דבאשה מבואר בפוסקים בסימן ע"ז דבעינן טעם מבורר כגון מחמת חולי או שהולך בדרך רע ומאבד מעותיו ע"ש וגם שיהי הבירור בעדים ע"ש. אבל לא כהא דנ"ד שאין הטעם מבורר. ואף אם יש עדים שקיללה יולדיו כבר בארנו דבלא התראה מב"ד אין לדונה להוציאה בע"כ. וכ"כ הנו"ב מ"ק סי' פ"ד שאין נאמן לומר ששנואה לו להתיר לו לגרשה בע"כ דא"כ כל אחד יאמר ששנואה לו אשתו ובטלה תקנת רגמ"ה. ואף הרא"ש לא התיר לגרש בע"כ רק בנכפית שהוא מום גדול וכ"כ בתשובה שם כלל מ"ב להדיא והובא ברמ"א ס"ס קי"ז שאף אם יש בה מומים וטוען שמאוסה עליו בשביל זה אין כופין אותה לקבל גט. ורק אין כופין אותו להיות עמה כיון דמאיסה עליו ע"ש. וכ"כ בישועות יעקב סי' ע"ז סק"ג שאם טוען מאיס עלי ויש לו טעם מבורר א"י לגרשה בע"כ. רק יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה ולא ביאר שם טעם הדבר. ונראה שמקורו מתשובת הרא"ש הנ"ל וע' נו"ב מ"ת סי' ק"ד. ויש להאריך ולבאר החילוק בין איש לאשה דלענד"נ לפמ"ש בהג"מ יבמות סי' ק"ז שגם בגט בע"כ שייך היתר ק"ר. ובסוף שו"ת מהר"מ מר"ב מבואר שהיתר ק"ר הוא שיראו אם יש טעם מבורר להתיר. א"כ י"ל שע"ז בעצמו צריך ק"ר שידונו אם הטעם שיש להבעל בטענתו מאיסה עלי הוא טעם מספיק או לא. ורק בנכפית שהתשמיש קשה לה כתב הרא"ש בתשובה שיכול לגרשה בלי היתר ק"ר וכמ"ש הנ"ב סי' ק"ד. ועוברת על דת א"צ ק"ר דכבר נתברר ע"פ חז"ל דהוי טעם מבורר וא"צ לברר יותר. וכ"כ המהרי"ק בשורש ק"ז בטוען מאיסה כשיש בה מום שטענתו מבוררת לפנינו מ"מ אסור לגרשה בע"כ ורק אין לכופו להיות עמה ע"ש. וע' שו"ת מהר"מ מרוטנבורג סי' תתרכ"א בזה. ויש לחלק. ועוי"ל דבאשה מבואר בסי' ע"ז דמועיל לה טענת מאיס כשאומרת כשמוחלת הכתובה כמבואר סי' ע"ז ס"ב דזה הוי הוכחה שטענתה אמת. אבל בבעל לא שייך זה ואין הוכחה על טענתו ויש לדחות זה ואקצר באשר כי בנ"ד אין נ"מ בזה כי אין לו טעם מבורר ואין בדבריו כלום

ובלא"ה יש לדון בנ"ד שאף במקום שמותר לו לגרשה בע"כ מ"מ לא הותר לו לישא אחרת וכמ"ש הנו"ב סי' א' דבעוברת על דת לא התירו רק לגרש בע"כ ולא לישא אחרת. ועמ"ש בחיבורי ח"א סי' ע"ב בזה. וכ"ז אין שייך לנ"ד שאין לו טעם מבורר. וחלילה להתיר חרגמ"ה בענינים כאלה דא"כ יהיו בנות ישראל הפקר ובשביל זה בעצמו תיקן רגמ"ה ופשוט שחייב במזונותיה וכסותה ככל בנות ישראל הכשירות ובשביל חשש הרהוריו אין להתיר כלל וכבר נתבאר זה בסי' הקודם. והרי הוא כמזיד כי הלא יכול לדור עם אשתו ככל אדם וינצל מהרהורים. וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר ומוצאים אינשי דלא מעלי שנטלו עטרת סמיכה ושוכרים אותם בכסף מלא להשיג להם היתר מק"ר. והרבה רבנים אינם