דברי מלכיאל ג ריג

ממאמרם במו"ק י"ז שמי שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויעשה מה שלבו חפץ ויעו"ש בתו' מ"ש בזה וע' תו' חגיגה ש"ז ע"א. וכל ת"ח ירא ד' יראה שאין מקום לסברא זו ולא קרב זה אל זה. דהא כבר כתבו התו' בשבת דף ד' ובכמה דוכתי שלא התירו איסור רק כשלא פשע בזה אבל אם בפשיעה הכניס א"ע לאיזה איסור אין מתירין לו שום דבר. ובהך דשפחה כתבו התו' בשבת שם ובכ"מ דכיון שמחזרת וממציאה א"ע לזנות הוי כאנוסים. ועוד דאף במקום שהותר לא הותר רק לאחרים לעשות איסור קל כדי להציל חבירו מאיסור חמור. וזה נלמד ממה שמצינו בכמה דברים שניתן להצילו בנפשו וכתבו התו' בסנהדרין דף ע"ג ד"ה להצילו שהכוונה להציל את החוטא מן חטא זה ע"י מה שיהרוג אותו ואף בשבת איתא שם דשרי וע"ש ע"ב ע"ב ובמל"מ פכ"ד מה' שבת ה"ז. ולזה הותר לחלל שבת כדי להציל חבירו מהמרת דת אבל להתיר לחוטא למלא תאות נפשו כדי שלא יעבור על איסור חמור מזה. בודאי אין להתיר לו. ובשפחה ג"כ הותר לאדון לשחררה כדי להציל אחרים מאיסור אבל לה לא הותר מאומה. וביו"ד סי' של"ד ס"א קיי"ל שאף אם יש לחוש שיצא לתרבות רעה מ"מ משמתין ליה כדי להעמיד הדת על תלו וכמש"ש בנה"כ דלא כהט"ז שם וקבע בה מסמרות בשו"ת חות יאיר סי' קמ"א. וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' מ"ז והרדב"ז סי' קפ"ז. דאל"כ בטלו כל דיני התורה שכל אחד יאיים שיצא לתרבות רעה. ואף לדעת הט"ז שם היינו רק משום שאנו מביאים אותו לידי עבירה עי"ז שאנו רודפים אותו. אבל היכא שיש מכבר תקנתא דרבנן בודאי אין להתיר לו לעבור ע"ז כדי שלא יצא לתרבות רעה ויעשה במזיד דבר חמור מזה. וע' ח"ס סי' שכ"ב שהעיקר שאין לחוש שיצא לתרבות רעה

ומ"ש מהר"י מינץ סי' ה' והובא בש"ע סי' י"ג להקל במינקת מופקרת שלא תצא לתרבות רעה. הנה כבר כתב הח"ס שם הטעם שנוכל לטעון להילד א"א בתקנת חכמים ולבד זה הרי בלא"ה תהא מופקרת ואפשר שתתעבר. וא"כ אין תועלת במה שנאסור עליה לינשא. ואף דרוב מזנות מתהפכות שלא יתעברו. מ"מ אין זה ודאי שתתהפך וכדאיתא ביבמות ל"ה דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה וכ"כ בשבות יעקב ח"ג ס"ק ח' ובב"מ בתשובה סי' ה' ובחמדת שלמה סי' ה' ע"ש. וגם כשתנשא אין שייך בה רוב נשים מתעברות כי מניקה אינה עלולה להתעבר כידוע לפי שהיא מסולקת דמים ובאמת כל האחרונים לא התירו במופקרת רק כשתתן הילד למינקת דזה הוי רק גזירה שמא תניק בעצמה או שמא תחזור המינקת ע' תו' ורא"ש כתובות ס' ע"ב. ולזה כשהיא מופקרת יש לגזור שמא לא תתהפך. וא"כ הכל אחד להולד וכיון שעיקר התקנה הוא משום טובת הולד וכאן אין טובה לולד כנ"ל לזה התירו. ורק הר"י מינץ התיר אף בלא מינקת וכבר חלק עליו הב"י וש"פ. ואף להר"י מינץ ג"כ עיקר טעמו דגם להילד יותר טוב שלא תצא לתרבות רעה וכמ"ש הח"ס סי' ל"ו ע"ש ובסי' שכ"ב

והנה כבודו הביא ראיה מקידש וברח שכתב הב"י בבד"ה בסימן י"ג דלא חיישינן שתיבטל התקנה עי"ז שכולם יברחו לפי שקשה לו להניח מקומו ופרנסתו. וה"ה הכא הרי ברח לאמעריקא. ונראה שמצד שכבודו חפץ למצוא התירים לא שם לבו לעיין. כי הלא שם הטעם שכשבורח עד אחר כלות ג' חדשי הבחנה הרי לא יעשה עוד איסור לזה התירו בברח. רק דקשה למה תיקנו שלא יקדש תוך ג"ח גזירה אטו נישואין כיון שתיבטל תקנה זו ע"י בריחה. לזה כתב הב"י שהבריחה דבר קשה ולא שייך לומר שתיבטל עי"ז גזירתם. אבל בנ"ד חלילה לומר שע"י מה שברח לאמעריקא נתיר לו לעבור על חדר"ג. עוד כתב שכמו דאמרינן באיזה מקומות דבמקום איסורא לא תיקנו חז"ל. ה"נ נימא דבמקום תקלה לא תיקן רגמ"ה. ותמהני איך עלה ע"ד לדמות זה לזה. דשם יבוא האיסור ע"י תקנתם והיינו ע"י שיחפוץ האיש לקיים דבריהם אבל הכא רשע זה חפץ לעבור על חדר"ג ובורח מאשתו לעגנה ולצערה ומפקיע ממנה כל חיובים שיש לה עליו. ועוד יתרה עשה שיוצא לתרבות רעה ועם מנאפים חלקו. ונימא שעי"ז נתיר לו ח"ו. ודומה לזה אם אחד היה מטמא א"ע במאכלות אסורות ובב"ח דאורייתא ואומר שאם יתירו לו ב"ד לאכול בשר עוף בחלב דהוי דרבנן לא יאכל בב"ח דאורייתא וכי יעלה על דעתינו להתיר לו ח"ו. וע' חיבורי ח"א סי' ק"ג בביאור זה באיזה מקום אמרינן שלא תקנו במקום איסור וכבר יש בכמה תשובות שלא הקילו להתיר לרשעים לעבור בפרהסיא איסור קל אף שמגזם שיעבור איסור חמור ומוחזק בכך. ובפרט לפמ"ש הרשב"א הובא במהרי"ק שורש ק"א שעיקר טעם תקנת רגמ"ה הוא שלא יתעוללו פריצים בנשותיהם וע' שו"ת הר"ן סי' מ"ג. בודאי חלילה להקל לרשעים להתעולל בנשותיהם. אחרי אשר עיקר התקנה נתקנה בשביל פריצים כאלה. ואף לדעת ההג"מ ודעימיה דס"ל טעם תקנת רגמ"ה משום קטטה. ג"כ שייך בזה כי ירגיל קטטה ולא יחוש. כי אח"כ יעזבנה ויסע למרחקים ושם יתירו לו לעבור על חרגמ"ה והלא בנשתטית שבודאי צדקו דברי הבעל שא"א לדור עמה ויש בזה מצוה רבה. בכ"ז הצריכו היתר ממאה רבנים עם השלשת גט וכתובה ובטוחות על מזונותיה. ואיך נבוא לצדד למצוא פתח קולא ח"ו לרשעים הרוצים לפרוץ גדרו של רגמ"ה ביד רמה. והנה כבודו פלפל עוד אם מותר לגרש כשאינו משלם הכתובה. והנה זה מחלוקת ישינה וכבר דברו בזה כמה אחרונים. אבל אינו שייך לנ"ד כלל דודאי אסור לו לגרשה בעל כרחה. והאחרונים דברו בזה רק במקום שמתירים לגרשה או לישא אחרת ע"י מאה רבנים. ואם תתרצה. שפיר תוכל למחול על כתובתה או לזקפה עליו במלוה אחר הגט

ועוד נראה דאף במקום שהותר להקל באיזה איסור בשביל להציל חבירו שלא יצא לתרבות רעה. לא הותר רק בדבר שבין אדם למקום. אבל דבר שבין אדם לחבירו לא הותר דהא אף בפקוח נפש אסור להציל א"ע בממון חבירו. ואף להסוברים שמותר היינו ע"מ לשלם וע' שו"ת בנין ציון סי' קס"ז קס"ח שהאריך בזה. ובנ"ד לא שייך ע"מ לשלם כי ענין כזה א"א בתשלומין. ואף ע"י בושת חבירו אסור להציל א"ע וכמש"ש סי' קע"ב קע"ג באורך. ומצאתי שכתב כעין סברא זו בצלעות הבית סי' ה' גבי איסור מינקת דהוי טובת התינוק ותקנתו רק שלא הביא ראיה לזה ע"ש. ובנ"ד כיון שתיקן רגמ"ה לטובת האשה איך אפשר לנו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא לתרבות רעה. ואין שייך בזה זכות דודאי לא תתרצה לזה. ובאמת עסק קידושין וגירושין שבין איש לאשתו לא גרע משארי קנינים ורק כל המקדש ומתקדשת דעתו שיהא כדיני התורה וכאמרם ז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. אבל אם התנתה אשה בפירוש בשעת קדושין שלא יוכל לגרשה בלי רשותה. ודאי שאינו יכול לגרשה בע"כ אף במקום שלא פשטה תקנת רגמ"ה. דאדעתא דהכי נשתעבד לה בכל דיני אישות שלא יוכל לפטור א"ע ממנה בלי רשותה. ובזה לא שייך לומר מתנה על מ"ש בתורה. לא מיבעיא למ"ד בע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דבדבר שבממון תנאו קיים. דה"ה הכא דהוי רק דבר שבממון שמשעבד א"ע לה. אלא אף למ"ד שם תנאו בטל היינו רק משום הטעם המבואר בתו' כתובות נ"ו שאין קדושין לחצאין ע"ש וכ"כ בחי' הרשב"א בקדושין כ"ג ע"ב וע' תו' נזיר י"א ע"א. אבל אם התנה שלא יוכל לגרשה בע"כ ה"ז כמוסיף חיוב לאשתו ושפיר יכול לחייב א"ע ואין זה בתורת תנאי רק בתורת חיוב וכאילו היתה מתנה עמו שיתן לה מזונות כפולים דודאי יכול לחייב א"ע על זה. וע' בחיבורי ח"א סי' צ"ו באורך לענין עונה וצערא דגופא אי יכולה למחול וכן לענין תנאי. וכן נמצא בכמה תשובות שאם התנתה עמו שלא ישא אשה אחרת עליה תנאה קיים וגם דהא קיי"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים וא"כ