דברי מלכיאל ג ריב

שחיטתו אסורה. מ"מ נראה דגם בכה"ג שחיטתו אסורה. ואף לפמ"ש התב"ש ס"ק ט"ז שאם אמרו לו שנים מקודם שלא יעשה זאת לפי שדבר זה אסור מ"מ אמרינן שכיון לצעורי היינו רק כשהוא לא אמר כלום אבל אם אמר בפירוש שאין כוונתו לצער דבריו קיימין. ומכ"ש אם אמר זה לפני עדים שלא בפני בעל הבהמה דבזה ודאי לא שייך לצעורי. דהא בעל הבהמה אינו כאן וא"כ לא כיון לצעורי בזה. ולפ"ז גבי גט אם יתברר שנכתב הגט ונחתם לשמה. אין לך הגדה גדולה מזו שהגיד לסופר ועדים שרוצה לגרש אשתו. וגם בלי ספק הגיד להם שרוצה לגרשה בע"כ דהא לא נכתב בב"ד כנהוג. אכן עדיין י"ל דהא עיקר הטעם דאמרינן שכיון לצעורי הוא משום חזקת כשרות של האיש עושה הדבר. ולזה בהוחזק לעבירה זו ל"א לצעורי כדאיתא בחולין מ"א וכ"כ התב"ש ס"ד סעיף ט'. א"כ כל זמן שלא ראינו שעבר יש לנו להעמידו על חזקתו שלא עשה איסור וכהא דאיתא בשבועות דף מ"ו דמאן דנקיט נרגא ואמר איקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל"א דהוא קטליה דעביד אינש דגזים ולא עביד. וכתבו התו' שם דהיינו משום חזקת כשרות. ובמוחזק לכך אמרינן שהוא עשה זה ע"ש. וכמו גבי שחיטה דבישראל מומר ל"א שנתכוין לצעורי. ושם בשבועות איתא שאף שאמר שהולך למשכנו וראו שנשא כלים מביתו מ"מ תלינן שעשה בהיתר אם רק אפשר לתלות. משום חזקת כשרות דעביד אינש דגזים ולא עביד. רק באין עשוי למכור כליו והיו טמונים תחת כנפיו שיש רגלים לדבר נאמנים הבעלים בשבועה וזה ג"כ רק מתקנת נגזל אבל לא מעיקר הדין ע"ש בסוגיא ובח"מ סי' צ' בזה. וע' ח"מ סי' ל"ד ס"כ שאם הוא שונא לו וא"ל אלך ואמסור נפסל לעדות וע' סי' שפ"ח ס"ח ס"י ובאחרונים שם. וע' מל"מ פ"ח מה' חובל ומזיק ה"י מ"ש בזה בשם הרשב"א

ולכאורה י"ל דרק לענין איסור אמרינן דלצעורי קמכוין אבל בדברים שיש בהם דיני קנין לא אמרינן אומדנא זו. וכמו בעושה קנין בשבת דלא אמרינן שלא כיון לקנין גמור כדי שלא יעשה האיסור או בנשבע שלא למכור ואח"כ מכר כמו בח"מ סי' ר"ח. נימא שכיון לשחוק ומשטה הוא בו. וכן יש לדון במכות ט"ז לענין מגרש אנוסתו שנאמר שלא כיון לגרשה רק לצעורה או לשחוק וכדומה. ורק י"ל דהכא איכא ג"כ דיני קנין שהרי מקנה לה הנייר וכן פוטרה משיעבודים שיש לו עליה. ובזה לא אמרינן סברא זו. אבל באמת ז"א דהא גבי מנסך יין של חבירו איכא ג"כ קנין הגבהה כדאיתא בגיטין דף נ"ב וב"ק קי"ז. ומ"מ אם אינו מומר אמרינן שנתכוין לצעורי ולא נתכוין לקנותו בהגבהתו וכן מפורש בפוסקים ביו"ד סימן ד' וקמ"ה וח"מ סי' שפ"ה ע"ש. וגבי מגרש אנוסתו י"ל שאומר בפירוש בשעה שעושה הדבר שאינו עושה לצער רק באמת. ובאונס שגירש בלא"ה לק"מ דאיירי שהתרו בו דהא איירי שם הש"ס לענין מלקות. ובהתרו בו וקיבל ההתראה קיי"ל בחולין מ"א דל"א לצעורי קמכוין. ומש"ל מקונה בשבת או נשבע שלא למכור נראה דשם צריך ג"כ דעת המקנה והקונה. וכבר כתבו התו' בכתובות מ"ז ע"ב, וב"ק ק"י ע"ב שאף היכא שי"ל שעל מנת כן לא היה קונה או לא היה מוכר. מ"מ כיון שתלוי גם בדעת השני הו"ל להתנות ע"ש. וא"כ י"ל ה"נ כן. ורק בשוחט או מנסך שתלוי רק בדעתו וכוונתו אמרינן זה. וא"כ בגט בע"כ שתלוי בדעתו לבד ג"כ נימא הכי וכמש"ל וע' תו' תמורה ו' ע"א לענין נשבע שלא לגרש. וע"פ סברא הנ"ל יש ליישב הרבה קושיות שאפשר להקשות בזה מכמה סוגיות ופוסקים וכן מצינו ביומא ל"ה ובכ"מ דבנותן דבר להקדש חיישינן שלא מסרו בלב שלם אף שאמר בפירוש שנותנו להקדש וע' מל"מ פ"ד מה' שקלים. והיינו משום דאומדנא דמוכח שאינו מכוין בלב שלם ע"ש

והנה בענין זה יש להעיר מכמה מקומות בש"ס וכן מסוגיא דפיגול בגיטין נ"ד ומטרדותי אקצר. ומדברי התב"ש בסי' ד' וש"פ משמע שהכל תלוי לפי הענין אם אפשר לומר שכיון לצעורי. ועכ"פ בנ"ד ודאי שי"ל במגרש בע"כ שכיון לצעורי אם לא הוחזק האיש לרשע ועובר על חרמי ציבור או על דברים חמורים מזה. ונהי שאין לדון לענין להקל בזה כגון אם הוא כהן וכדומה. אבל ודאי שלא הותר חדר"ג מעליו כי בודאי צריכה גט אחר ממנו ואכתי אגידא ביה. ובפרט בנ"ד שיש כמה צדדים בלא"ה דלא הוי גירושין וגם שקרוב יותר שהגט פסול וע"פ רוב גיטין כאלה הם פסולים מצד שלא נעשו בב"ד וכנ"ל. ולזאת לא הועיל לרמאי רמאותו כי אסור לו לישא אשה אחרת עד שיגמור עם אשתו מרצונה. ואם יסכים לשוב ולדור עמה. אף שנראה שראוי להחמיר שיקדשנה שנית. אבל לא יברכו לו ברכת אירוסין ונשואין כי הגט מעיקר הדין קרוב שאינו גט כנ"ל. וראוי בענין כזה להתאמץ לשבר מתלעות עול לבל יהיו בנות ישראל כהפקר ח"ו. ולענין פיגול שהזכרנו לק"מ דאמרינן בגיטין נ"ה שהתורה נתנה נאמנות להכהן כשאומר שפיגל בקרבן. וא"כ אין שייך לומר לצעורי קמיכוין דהא הוא אומר שלא כיון לצעורי והוא נאמן על זה. רק שלפ"ז יקשה מדמוכיח בש"ס שם שנאמן על הפיגול דאלת"ה מנא ידעינן בכה"ג ביוה"כ כשאומר שפיגל. ומקשה הש"ס דילמא חזיניה בפשפש ונשאר הש"ס בקושיא. וקשה הא שפיר צריכין לנאמנותו דבלא"ה י"ל לצעורי קמיכוין. וצ"ל דבאמת להכי אמר הש"ס קשיא ולא תיובתא וכמ"ש הרשב"ם בב"ב דף נ"ב ושאר ראשונים דכל היכא דאיתא בש"ס קשיא יש לה תירוץ ועוי"ל דהכא שצריך להקריב ביוה"כ קרבן אחר לא שייך לצעורי. שאם אינו רוצה לחטוא הלא לא יחלל יוה"כ בקרבן אחר וכן לא יביא חולין בעזרה ובזה מיושב גם בכל פיגול וההכרח לקצר]

סימן קמד לאמעריקא ע"ד אחד שנשא בת עשיר ודר עמה כמה שנים ולא מיתדר ליה ומאוסה בעיניו וברח ממנה למדינתו של מעכ"ת וחשב שתדרוש ממנו גט אבל עברו שמונה חדשים ולא דרשה. ובאשר הוא עול ימים החל לצאת לתרבות רעה. והאשה הזאת כתובתה מרובה והאיש אין לו מה לתת לה. ודן כ"ת שיוכל לגרש אשתו בע"כ אף בלי כתובה או לישא אשה על אשתו והאריך בזה. וביקש לדעת דעתי בזה. והנה מטרדותי קודם חה"פ לא אוכל להאריך ואשיב בקוצר

הנה לכאורה מצינו בכ"ד שהקילו בשביל שלא יצא לתרבות רעה וכדאיתא בגיטין דף ל"ח לכפות את הרב לשחרר בשביל שנהגו בה מנהג הפקר. וכן איתא בשבת דף ד' שהתירו לרדות כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה וגבי מינקת יש דיעות והובא בש"ע סי' י"ג להקל לינשא אם היא מופקרת לזנות ובאו"ח סי' שמ"ג הקילו לחלל שבת כדי להציל שלא יצא לתרבות רעה. ולפ"ז יש לדון בנ"ד להתיר לו לעשות איסור חדר"ג שלא יעשה תדיר איסורים חמורים. והרי מצינו בעירובין ל"ב דניחא לחבר למעבד איסורא קלילא דלא ליעבד ע"ה איסורא רבא. וכן מצינו בפסחים דף נ"ט שהתירו לכהנים לעבור על עשה דהשלמה כדי שיקיים המחוסר כפורים מצות פסח שהוא בכרת. והשתא לאחרים מותר לעשות איסור קל בשביל הצלת חבירו מאיסור חמור. קו"ח שנתיר לזה האיש עצמו לעשות איסור קל כדי שלא יעשה תדיר איסורים חמורים. וקצת מאלו הביא כבודו ג"כ ראיה לדבריו

אבל באמת אם נבוא לדון בסברות כאלה. נבוא לעשות ח"ו כל איסורי התורה כהפקר. וכל הרוצה לעשות דבר עבירה יאמר שעושה זאת כדי להנצל מחמורה ממנה שמרגיש שיצרו מתגבר עליו לעשותה. וכעין זה ימצא לו היתר