דברי מלכיאל ג ריא

סימן קמג

ע"ד אחד שאמר לאשתו שיתן לה מעות ונתן לה כיס בפני שני אנשים ולא אמר לה כלום ואח"כ אמר לה אחד שבכיס מונח גט. וזרקה תיכף את הכיס. הנה מעכ"ת לא ביאר אם ראו עדים שהיה מונח בכיס גט כשר או שראו תיכף אחר שזרקתו שיש בכיס גט כשר וזה נ"מ רבתא לדינא

והנה אם לא קראו הגט לא קודם הנתינה ולא תיכף אחר הנתינה פשוט שאין בגט זה כלום דמאן יימר שהיה שם גט וכדאיתא בגיטין י"ט ע"ב וכן קיי"ל באה"ע סי' קל"ה ס"ג. ואף שכתב שם דהוי ספק מגורשת. מ"מ פשוט שכל זמן שאינה מגורשת לגמרי עדיין כרוך בעקבו חדר"ג שלא לישא אחרת. ובאמת גוף דין זה שברמב"ם ושו"ע צ"ע דהא גט צריך עדים. וכאן שלא ראו שום גט אין כאן עדים על הגט. וצ"ל דאיירי שיש עדים שחתמו על גט עבור איש זה לגרש אשתו זו. דהא דעת הרמב"ם והשו"ע שאם יש עידי חתימה א"צ עידי מסירה ואף כשמסרו לה בינו לבינה מגורשת וכמ"ש בסי' קל"ג ס"א. ולזה אם נתן לה גט היתה מגורשת אף בלא עידי מסירה. שוב ראיתי שכ"כ הב"ש שם סק"ג וכתב שם דאף להסוברים דבעינן עידי מסירה מ"מ הוי ספק מגורשת כיון שראו הנתינה. ובזה יש לדון הרבה וע' במפרשים שם ואכ"מ. ועכ"פ בנ"ד אם לא קראו הגט כלל ודאי שלא הועיל לעצמו ברשעתו ואסור לישא אשה אף אם יתברר שכתב גט כשר עם עדי חתימה דהא מ"מ הוי רק ספק גט כנ"ל

אכן אף אם קראוהו ונמצא שהוא גט יש לדון בזה דהא לא נקרא בב"ד ואפשר היה פסול. ואף דבעלמא קיי"ל ריש גיטין דסתם ספרי מיגמר גמירי וגם חזקה על העדים שאין חותמין אא"כ נעשה בהכשר. מ"מ בנ"ד אין שייך זה. דהא סופר ועדים יראי שמים לא יכתבו ויחתמו גט כזה שנעשה שלא בב"ד כדי לגרש בע"כ ולסייע ידי עוברי עבירה וכיון שיצאו מרוב כשרים שוב אין בהם שום חזקה וכמש"ל סימן קל"ד דגט בע"כ הוי כדין מרומה שצריך דרישה וחקירה ואין שייך בזה רוב מצויין מומחין כי רוב המומחין הם כשירים ולא יסייעו ידי עוברי עבירה. וכעין הא דחולין נ"ג וכתובות ט"ז ע"ב. ולזה כל זמן שלא נתברר הכשר הגט ועדיו ודאי שצריכה גט אחר ולא הותר לו חדר"ג עד שיגרשנה בגט גמור. והלא החמירו הפוסקים בגט שנכתב שלא בפני בקיאים ואף בהרשאה החמירו כשמוכח ממנה שלא נעשה לפני בקיאים כמ"ש הריב"ש סי' ש' ובשו"ע סי' קמ"א ס"ל וע' ח"ס ח"ב סי' נ"ד. ומכ"ש הכא שלא נעשה בב"ד רק אצל רשעים ומסייע עוברי עבירה

ועוד יש לדון בנ"ד דהא קיי"ל בסי' קל"ו ס"ה שצריך שתדע האשה שנותן לה גט וצריך לתת לה בתורת גירושין אבל אם נתן לה בתורת שט"ח אינו גט עד שיודיע לה הוא או העדים. וע"ש בב"ש סק"ג שלדעת הרמב"ם וש"פ סגי שהעדים ידעו שהוא גט אף שלא הודיעוה. והתו' מצריכים שיודיעו להאשה ג"כ ונראה דלדעת התו' לא סגי שיודיע לה אחד כי אפשר אינה מאמנת לו. דהא עיקר סברת התו' בגיטין ע"ח ע"א דבעינן משלחה ואינה חוזרת. וכשלא תאמין לו הרי היא חוזרת. אך ז"א דהא מ"מ יאמרו לה עתה שני העדים שהיא מגורשת. וע"ש בט"ז סק"ב בזה. ויש להאריך בזה אך אין הפנאי מסכים. ועכ"פ בנ"ד אם קראו העדים מקודם את הגט וידעו בבירור שנותן לה גט כשר הרי יודיעו לה עתה שניתן לה גט. ואם לא קראו את הגט או שאין יודעים בבירור שהגט הזה בכיס א"כ אין כאן גט כלל. ובפרט לדעת הטור ר"ס קל"ו שאם לא אמר לה כלום לא הוי גט כלל ע"ש ובט"ז שם סק"א. ואף אם קראו הגט ואין יודעים שהוא גט כשר ג"כ אינו גט וכנ"ל. ובנ"ד משמע מדברי מעכ"ת שהעדים לא ידעו מאומה ולא קראו הגט. א"כ לא הוי גט ואסור לו לישא אשה עד שיגרשנה מרצונה כדין

ועוד דהנה כתב הרמב"ם ריש ה' גירושין שמן התורה צריך שיתן לה את הגט לשם גירושין ע"ש. וא"כ כיון שלא הודיע לעדים מקודם שרוצה לגרשה וגם לא אמר לה שנותן לה לשם גט. הרי לא נתן לה לשם גירושין. ואף אם קראו אח"כ הגט ג"כ לא יועיל לפ"ז. ואפשר דכיון שראינו שהיה גט בתוך הכיס הוי דבר הגלוי לכל העולם שכוונתו היתה לגרשה דמהני כמ"ש התו' בכתובות צ"ז וגיטין ל"ב. אבל ז"א דהא אפשר שהיה כוונתו לשחוק או לצערה וכדומה. והרי מצינו במקום שלפי הנראה עושה איסור תולין שכיון לצעוריה בחולין מ"א ע"א וה"ה הכא יותר נאות לתלות שכיון לצעורה משנאמר שעבר על חדר"ג. ואף דהוא עצמו אסור ליהנות מהבהמה כשאומר שלא כיון לצעורי כמ"ש הכרו"פ בסי' חי' ד'. מ"מ בנ"ד אינו נאמן להיות מותר לישא אחרת כיון שנוגע זה לאשתו. וגם כי השנית אסורה להאמין לו ולינשא לו

ובאמת יש לדון אף באמר לה ה"ז גיטך בפני עדים שכוונתו לצעורה. דהרי בחולין שם איירי שאומר לפני עדים ששחט הבהמה לעבודת כוכבים ובכ"ז אמרינן שכוונתו לצערו ומתירים הבהמה כדקיי"ל ביו"ד סי' ד' ס"ד וסי' קמ"ה ס"ח. ואף הסוברים שם דבאכילה אסורה. טעמם דעכ"פ נעשה כאלו לא עשה מעשה השחיטה ע"ש בפוסקים משא"כ כאן. ומה שקשה מח"מ סי' שפ"ה ע' ש"ך יו"ד סי' ד' סק"ה ושאר אחרונים ובח"מ שם. ואין לחלק דשם הוי איסור חמור משא"כ הכא דהוי איסור חדר"ג. דלא מצינו חילוק בזה. ויש להביא ראיה מהא דקיי"ל ביו"ד ס"ס ה' דגם בשוחט לשם קדשים אמרינן שכיון לצערו אף שאינו איסור חמור כמו ע"י אלמא שאין חילוק בזה. ומבואר ביו"ד סי' ד' בפוסקים שאף אם אומר אח"כ שלא כיון לצערו רק לאסור אינו נאמן ע"ש בתב"ש וכרו"פ ושאר אחרונים. וה"ה הכא אינו נאמן. ואף דדברים שבלב אינן דברים. מ"מ הכא הוי אומדנא דמוכח והו' כדבר שגלוי לכל העולם דדברים שבלב הוי דברים כמ"ש התו' בכתובות צ"ז ובכמה דוכתי וכ"כ היש"ש פ"ב דחולין סימן כ"ב ואף שכתב האשכול בה' שחיטה סי"ד שאם השני בנו או אוהבו דלא מסתבר לומר שכיון לצערו לא אמרינן הכי וכ"כ התב"ש סי' ד' סי"א שתלוי לפי ראות עין אם י"ל שכיון לצערו. אף שדבריהם צ"ע לענ"ד דהא אם הוא אוהבו ודאי לא מסתבר לומר שכיון לאסרו. וצ"ל דאמרינן שכיון לאסרו ולשלם לו אח"כ בעד זה. ועכ"פ בנ"ד אין שייך זה דאף שהיא אשתו מ"מ י"ל שכיון לצערה או לשחוק וכידוע דרך אנשים פשוטים אשר כשחוק הוא להם לצער אשתו בדבר כזה. וגם דהא אינימא שכוונתו לגרשה לגמרי הוא לה צער יותר גדול וגם עושה איסור ויותר טוב לתלות שכוונתו לצערה. דשם י"ל שכיון לשלם לו כמש"ל משא"כ הכא לא שייך זה. ולכאורה י"ל דהנה שם יש פוסקים דס"ל שאם יש לו שותפות בבהמה ל"א שכיון לצערו. והכא דמי ליש לו שותפות דהא גם הוא שייך בגט זה. אבל ז"א דשם עושה מעשה בגוף בהמתו שיש לו חלק בה ושוחפה לזה אמרינן דלא מסתבר שיעשה זאת כדי לצערו. אבל בנ"ד אם אינו מכוין לגרשה אין כאן שום מעשה והרי היא נשארת אשתו כמקודם. וע' תב"ש סי' ד' סקי"ז מ"ש בטעם דין זה דבשותפות ל"א לצעורי קמכוין. ובנ"ד לא שייכי הני טעמי ע"ש וע' ש"ך סי' ד' בזה. וגם דהא בלא"ה כתבו הפוסקים שהעיקר דגם בשותפות אמרינן שכיון לצערו ורק מדרבנן אסור באכילה ע"ש בפמ"ג ושאר אחרונים

ולכאורה י"ל בזה דהנה אם אמר לעדים קודם נתינת הגט שנותנו לשם גירושין לא לצערה ודאי אין שייך לומר לצעורה דא"כ מה יעשה כשרוצה לגרשה. וכן בשחיטה. ואף דבש"ס איתא דרק בהתרו בו וקיבל ההתראה