דברי מלכיאל ג כא

להצניע לאפוקי עשיר ע"ש. א"ש כמובן. אבל לפי המאירי וכ"נ בשארי ראשונים עי' חי' הרמב"ן ור"ן וריטב"א שם ודף ע"ו ע"ב וע"ח ע"א וצ"א ע"א דמצניפ ממש קאמר דבעי שיעורא ובכל שהו פטור ומתניתין דר"פ המצניע לא אתיא כר"ש קשה כנ"ל

ונראה דהנה צריך להבין סברת ר"ש למה פטור מצניע כיון דאחשביה. וגם דמקשה בפשיטות הש"ס דף צ"א מחישב להוציא כל ביתו. דא"כ תיקשי לר"ש דדף ק"ג דבעי עד שיעבד את כולו ולפמש"ל יש ליישב זה. אבל היא גופא טעמא בעי למה באמת ברוצה לכתוב פסוק שלם וכתב תיבה אחת חייב. ובכותב שני אותיות מן התיבה פטור. וכן בהוצאה אם חישב להוציא כל ביתו. מ"מ חייב בכגרוגרות וכדומה. ואם חישב על כ"ש פטור. ובעיבוד ואינך בעי דווקא עד שיגמור את כולו. ונראה סברתו דהמחשב פחות משיעורים האמורים במשנתינו ומצניעו בטלה דעתו אצל כל אדם ופטור. וכמו במוציא משוי על ראשו בדף צ"ב וכן בחושב להוציא כל ביתו בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל בסתם בעי שיעור שיהא חשוב לכל אדם אף לעשירים. ולזה אר"ש דכל המשקין שיעורן ברביעית בסתם כשלא הצניע. ובמצניע אינך שיעורי דמתניתין. ולזה בכותב פסוק. הנה תיבה שלימה סתם דרך בנ"א שלא להחשיב פחות ולזה פטור בפחות אבל ביותר בטלה דעתו דתיבה שלימה חשובה לכל אדם. והיינו דפריך על כותב את השם כולו מהא דר"ש דהמעבד ע"ש

ובמאירי דף ע"ט גבי הא דאמרינן שיעור מעבד כדי לעשות קמיע מקשה מהא דמעבד כל שהו דפ' הבונה. ומביא בשם קצת מפרשים דהתם איירי דאחשביה לכל שהו לצורך איזה דבר. והמאירי תירץ דשם אין הכוונה כל שהו בשיעור העור רק שהעיבוד אינו עיבוד גמור כרצונו לעבד היטב. ור"ש ס"ל שאינו חייב עד שיעבד את כולו פי' כל העיבוד ולא כל העור ע"ש. וזה מסייע למש"ל בהא דמוטב שירבה במלאכה אחת. אבל לענ"ד הדבר צ"ע דמה יענה בהא דהצר צורה בכל שהו דלא שייך זה. וגם דהא מפורש בירושלמי פ"ו דפסחים דה"ה בהפשט עד שיפשיט כולו לר"ש. והתם כל העור קאמר אף דבהפשט נמי השיעור כדי קמיע כמ"ש הרמב"ם פי"א מה"ש הל"ה. ובתוספתא תניא נמי הצובע את העור ע"ש ובהג"ה של הגר"א. אך בצביעה י"ל ג"כ לחלק בצביעה עצמה וצ"ל דהמאירי לא כתב זה רק בכוונת ת"ק. אבל ר"ש ודאי כולו ממש קאמר

והרמב"ם פ"י מה"ש הלט"ז כתב וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדות מכה בפטיש כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהו וכו' וכ"כ בפכ"ג שם. וצ"ע דחשיב לה גבי מכה בפטיש כיון שאינו נגמר בזה וכ"כ המאירי בדף ק"ג ע"ב דהמקצת צורה אינו משלים צורה דא"כ פשיטא דחייב ע"ש. וצ"ל דס"ל דעיקר חיוב צורה הוי משום מכה בפטיש כדאיתא בדף ע"ה ע"ב. ודאותא בירושלמי פ' כלל גדול הל"ב משום בונה היינו אי איכא בנין בכלים. אבל מ"ש המגרד קשה דהא אמרינן בדף ע"ה המגרד ראשי כלונסות חייב משום מחתך וכ"כ בעצמו בפי"א הל"ז וע' פירש"י ק"ג ע"ב שכתב משום ממחק. ולכאורה צ"ע אך שם י"ל דקאי אקלפים דנקיט ע"ש. ואפשר לחלק בין המגרר להמגרד או בין ראשי כלונסות לשאר דברים ועדיין יקשה מנ"ל להרמב"ם זה. וצ"ל דס"ל דר"ש ות"ק פליגי לענין מכה בפטיש וכדמשמע בירושלמי פ' הבונה דמייתי לה אהא דמכה בקורנס דרשב"ג ע"ש הל"א: והנה בדף ק"ג גבי החורש כל שהו למאי חזי לביזרא דקרא ופרש"י דאף דשנינו לעיל דף צ' שאין אדם מוציא נימא אחת לזריעה היינו בהוצאה דכי מפיק מפיק תרתי בהדדי שאינו זורע אחת לבדה. אבל בחרישה כל גומא עושה לבדה עכ"ד. מבואר דמחלק בין שנעשה בפעם אחד לנעשה מעט מעט וכן פירש"י בדף צ"א גבי הא דפריך מחישב להוציא כל ביתו שחישב להוציא בבת אחת ע"ש. והיינו משום דפשיטא ליה שכשמוציא מעט בודאי חייב וע"ש בפנ"י מ"ש בזה. וקשה לי טובא דמ"מ כיון שאין חשוב לו לזרוע לכתחילה נימא אחת א"כ ודאי פטור. וה"נ גבי אורג דבעי שני חוטין אף שמקודם אורג חוט אחד ואח"כ השני. וכן בכותב תיבה אחת וכדומה. ובכמה מלאכות כן. ולולא פירש"י הייתי מפרש דאיירי בחרישה שאחר הזריעה כדאיתא בשבת ע"ג. ושוב ראיתי במאירי שנתקשה ג"כ בפירש"י ופי' כנ"ל ע"ש. אבל גם זה דחוק דלביזרא דקרא משמע שעדיין לא נזרע

והנלע"ד בבירור הענין למה במוציא חייב בכל שהו באחשבה. ושארי מלאכות לא מהני כגון באורג חוט אחד דפטור אף באחשבה. וכן כותב אות אחת רק לר' יוסי משום רושם. והיינו משום דאף דאיהו אחשבה מ"מ בעי שיהא ראוי לשום דבר ולזה אורג חוט אחד לבד אין ראוי לשום דבר כי אין כאן אריגה. ואף שארגה על האריג פטור שאינה ראויה רק בהצטרפות. וכן בעיבוד כ"ש. ודלא כי"מ שבמאירי שהזכרנו. וכן כותב אות א' דלא חזי למידי. ולר"י דהוי רושם. חייב אף ברושם בעלמא. וה"נ בחרישה כיון שחרש כל שהו אחשבה וחייב עליה רק שצריך שיהא ראוי לשום דבר כדי שימצא אדם שיחשיב זה. וקאמר דחזי לביזרא דקרא. וה"נ במוציא לזרע חייב אף בנימא אחת כדתנן ר"פ המצניע ע"ש בש"ס ובפרש"י

וה"נ בבונה עיקר הסברא משום דאחשבה לבנין כל שהו רק דקשה למאי חזי דעכ"פ בעי שיהא ראוי לשום אדם דאל"ה לא מהניא מחשבתו. ולזה קאמר ר' ירמיה שעושה גומא להצניע פרוטות וכן אינך. ויסוד הענין כמש"ל דלת"ק דר"פ המוציא יין כל המוציא סתם וכן העושה סתם שיעורו בכל השיעורים שנשנו שם שהם כפי דעת רוב בנ"א. אף שיש עשירים שאין חשוב להם זה מ"מ חייב. והמצניע ומחשיבו חייב אף בפחות מזה. רק שיהיה ראוי לשום דבר באופן שיהא כדעת מיעוט בנ"א דלענין שיעורא ילפינן אף מעניים שהם מיעוט וכמש"ל בשם הריטב"א. והיינו למאן דאחשביה כנ"ל. דאם אינו ראוי לכלום לשום אדם בטלה דעתו וכמו במוציא משאוי על ראשו בדף צ"ב. ולזה מייתי ר"י ואביי מעני וכן ראב"י מבעה"ב שאין זה לרוב בנ"א. כיון שראוי למיעוטם מהני מה שמחשיבו

אבל לר"ש דס"ל ס"פ המוציא יין דבסתם בעי שיעור גדול דחזי לכל בנ"א ואף לעשירים. ובמצניע בעי שיעור שראוי לרוב בנ"א. ופחות מזה אף דחזי למיעוט בנ"א שמחשיבים אותו מ"מ לא מהני הצנעתו וחשיבתו כמ"ש המאירי ר"פ המוציא יין ובטלה דעתו אצל כל אדם כמש"ל. וה"נ ס"ל במעבד ומפשיט שדרך בנ"א לעבד את כל העור וכן להפשיט את כל העור. וכן בגורד ואינך. לזה בסתם צריך שיגמור את כולו כיון שכן דרך בנ"א וכן מחשבתו משא"כ בכותב פסוק וכן במוציא שכבר נגמר דבר שראוי לכל העולם בטלה דעתו אצל כל אדם כמו בחישב להוציא כל ביתו וכמש"ל

וממילא מבואר דהא דהבונה כל שהו והחורש כל שהו לא אתיא כר"ש דלדידיה פטור בכה"ג דכיון שאין ראוי לרוב העולם לא מהני מה שמחשיב המלאכה כנ"ל. ושפיר מיושבים דברי הפ"מ שגורס בירושלמי מתניתין דלא כר"ש וכמש"ל בס"ד. ואף לפירש"י בהא דהחורש. ג"כ ע"כ אתיא דלא כר"ש. דלר"ש כיון שמ"מ חפץ לחרוש עוד הוא פטור עד שיגמור את כולו. ולא דמי לתיבה שלימה מפסוק אחד. דהכא עדיין אין כאן שיעור הראוי לרוב בנ"א דהיינו ב' נימין כדתנן ס"פ המוציא יין. וא"כ ממילא איצטמיד תירוצינו על קושיא הנ"ל כיון שהוכחנו כבר דר' ישמעאל ס"ל כר"ש. וא"כ לא ס"ל הא דהבונה כל שהו כנ"ל. ולא ס"ל ג"כ הך דקרש שנפל בה דרנא מתיכין לתוכה אבר. ולזה אצטריך אליביה למימר ביבמות ו' ע"ב מה לי בישול פתילה כו' וכנ"ל: