דברי מלכיאל ג כ

מה מקשו על פירש"י הא שפיר י"ל דהוי בכלל הקטרה לר"י ובפלוגתא לא קמיירי. ועי' בתו' פסחים ס"ה. אכן לפמ"ש א"ש בס"ד. אבל עדיין קשה כל מה שהקשינו לשיטת התוספות דאף שבות ליכא

והנראה בישוב שיטת רש"י וכן עיקר וכ"ה דעת הר"ן בחי' שם דבודאי איכא בזה איסור דרבנן וכמו בכל המלאכות כשעושה אותם כלאחר יד. והנראה דבאמת לרבנן דס"ל דאף במפשיט מקצת חייב א"כ ודאי במפשיט כלאחר יד הוי איסור שבות. אבל לר"ש דס"ל דאינו חייב עד שיפשיט את כולו וא"כ כשמפשיט מקצת הוי רק התחלת המלאכה ואינו חייב רק הוי איסור מדרבנן כמו עקירה בהוצאה בלי הנחה. ואם מפשיט מקצת כלאחר יד אז לר"ש אף איסור דרבנן לא הוי וכמ"ש הט"ז באו"ח סי' ש"ז ס"ק י"ב דבכרמלית ליכא שבות בעקירה בלא הנחה ע"ש. וכ"כ אבהע"ז בסי' שמ"ט וע"ש ג"כ לענין טלטול פחות מד"א בכרמלית דס"ל דשרי כיון דהוי תרתי דרבנן. וע"ש בביאורי הגר"א ואכמ"ל בזה

וא"כ לריב"ש ריב"ב דס"ל דמפשיט עד החזה וס"ל כר"ש כמ"ש הירושלמי. ליכא איסור כשמפשיטו בברזי. ושפיר איכא לשנויי דבפלוגתא לא קא מיירי דלר' ישמעאל לא דחי כלל דלא הוי אף שבות כנ"ל. או י"ל דאתיא מתניתין כר"י כמ"ש התו' שם על מה שהקשו מהא דנוטלו בעורו דאיירי בעורו שנפשט עד החזה והיינו דאתיא כר"י [וע"ש שתירצו עוד דלא קאי אשבת. ודבריהם צלע"ג דהא בתוספתא פ"ד דפסחים איתא ובשבת מלביש בגויתו ומניחו ויוצא ריב"ש ריבב"א י"ד שחל בשבת לא היה מפשיט אלא עד מקום חזה ע"כ. הרי להדיא דאיירי בשבת. וגם דלא אתיא כר"י דר"י פליג עלה. ודוחק לומר דמפרש לה. דהא לא נזכרו דברי חכמים דפליגי עליה. וא"ל שכוונת התו' שנוטל בעור שעד החזה דאף לרבנן מפשיטו כדרכו כמ"ש התוספות בפסחים ס"ה. ז"א דא"כ מה פליג ר"י בתוספתא שם וכמובן]

ובזה מבואר הירושלמי דדייק מדתני ר"י הפשיטו דוחה שבת דס"ל דמפשיט את כולו. דאי רק עד החזה וס"ל כר"ש א"כ אין כאן איסור כלל ולא שייך למיתני דוחה שבת כמש"ל אבל ז"א דאכתי י"ל דס"ל כרבנן ואיכא איסור דרבנן אף עד החזה. וצ"ל כמש"ל דמ"מ הא מותר להרבות במלאכה אחת לר' ישמעאל משום מובחר מה"מ, וא"כ יהא מותר להפשיט את כולו. אכן לפ"ז תקשה דא"כ היכי סתם ר' ישמעאל דבריו דהפשיטו דוחה שבת ולא פירש אם עד החזה או כולו. ועו"ק דא"כ מה מקשה מעיקרא במאי פליגי ר"י וריב"ש ריב"ב בירושלמי שם ומוקי לה כר"ש. דהא בלא"ה לק"מ דהוי מלאכה אחת כנ"ל. ולזה נראה דאדרבא מוכח מזה דס"ל כר"ש. ומ"מ מפשיט את כולו. דאלת"ה האיך סתם שדוחה שבת דהו"ל לפרש כנ"ל. אבל אי ס"ל כר"ש א"ש דע"כ מפשיט את כולו. דאי עד החזה ליכא איסורא כלל ולא שייך למימר דוחה כנ"ל. ולזה סתם דבריו דמזה ממילא משמע דס"ל כר"ש ומפשיט את כולו ומזה דייק הירושלמי וע"ז מקשה שפיר הירושלמי דהא ס"ל מובחר מה"מ אינו דוחה במלאכה חדשה כנ"ל. ותירץ דטעמא דריב"ש ריב"ב דס"ל כר"ש. וטעמא דר"י קאמר ר' יעקב בר אחא דס"ל כר"ש דאמר מלאכה שאצל"ג פטור כמו שהגיה בנועם ירושלמי פ' הבונה ע"ש ודבריו נכונים וכדאיתא בש"ס דילן בשבת שם כנ"ל. וכיון דהוי רק דרבנן שפיר דחי דע"כ לא קאמר ר"י דאינו דוחה מומה"מ רק בדאורייתא ולא בדרבנן. ויותר י"ל דר"י בר בון דקאמר לא אתיא אלא כר"ש. היינו להקשות כיון דר"י לא אתי אלא כר"ש מדסתם דבריו. וא"כ קשה הא מומה"מ אינו דוחה שבת במלאכה חדשה וע"ז משני ריב"ר אחא דאתיא כר"ש דס"ל משאצל"ג פטור וכנ"ל

ואפשר לומר שזוהי סברת הש"ס במנחות ס"ג מוטב שירבה במלאכה אחת וכו' שקשה טובא דמאי נ"מ דהא יש חילול שבת בהרקדה כמו בקצירה ובפרט דמשמע דהרקדה מרובה נגד כל המלאכות כמש"ל. אבל לפמ"ש דס"ל לר"י כר"ש דמקצת מלאכה אינו חייב. ה"נ כיון שרוצה לעשות סולת גמור א"כ על כל ההרקדות הראשונות אין כאן חיוב כל זמן שלא הגיע למטרת צורכו עד ההרקדה אחרונה שנעשה סולת. משא"כ בקוצר חמש סאין שחייב על כל סאה וסאה וכל מעט שיש בה שיעור חיוב. לפי שמכל מעט חטים נעשה סולת הראוי וכל מלאכתו הצריכה. ושפיר יש חיוב עליו. וא"ל דלר"ש לא יהא חיוב עד שיקצור כל החמש סאין שצריכים לו. ז"א דכיון שהם גופים נפרדים וכל מעט מהם ראוי להצטרף לאחרים לא שייך זה וכמובן. משא"כ בהרקדה שאינו נגמר חפצו עד הרקדה אחרונה. ומקודם אין ראוי כלל לצרכו. והכי נמי אמרינן בשבת ק"ג ע"ב לר"ש דבעי עד שיכתוב כל השם כולו יכול עד שיכתוב כל הפסוק כולו ת"ל מאחת מהנה. והחילוק צריך מובן. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דכיון שגמר תיבה אחת שראויה ומצטרפת לצורכו ונגמר בה כל כוונתו. שוב אין צורך לגמור כל הפסוק אף שרוצה לגמרו. ובתו' שם ד"ה תריץ נתקשו בהא דעד שיארוג את כל הבגד כולו. דלר"ש ליבעי באמת הכי. ולא נתקשו בהא דפסוק אחד. והיינו כמ"ש בס"ד. עכ"פ מוכח דר' ישמעאל ס"ל כר"ש ולא כרבנן וא"ש הכל בס"ד. וא"כ שפיר קאמר ביבמות ו' מה לי בישול פתילה. דלר"י לית ליה הבונה כל שהו כנ"ל. והשתא הא דקאמר בירושלמי דאתיא כר"ש קאי אתרווייהו אר"י דמנחות ואריב"ש ריב"ב כנ"ל

ולענין מש"ל דר' ישמעאל ס"ל משאצל"ג פטור ע' בהעמק שאלה שאילתא ק"ה אות ה' שהביא בשם האחרונים לתרץ קושיית התו' ביבמות ד"ה או אינו שהקשו מהא דקרא והטה די"ל דשם החיוב משום הכיבוי שיש בהטיה. ואף דהוי משאצל"ג מ"מ ס"ל דחייב ע"ש. אבל לפמ"ש נדחה תירוצם ומיושב התו' דשפיר הקשו. אך י"ל דאדרבא באמת ס"ל משאצל"ג חייב וממילא עד החזה לר"ש הוי דרבנן ולרבנן דאורייתא והא דר' ישמעאל דהפשיטו דוחה שבת. ע"כ עד החזה קאמר כר"ש ודוחה שבות כנ"ל. דא"ל דס"ל כרבנן והפשיט כולו דמומה"מ דוחה במלאכה אחת כנ"ל. ז"א דהא עיקר טעמו במנחות שם משום דס"ל כר"ש ופטור במלאכה אחת. וא"כ ע"כ גם בהא כר"ש ס"ל ועד החזה דוק. וע"ש שהאריך לפלפל האיך ס"ל לר"י במשאצל"ג והביא מ"ש הח"ס בחי' (ואינו נמצא ת"י) דמספקא ליה מהא דעדיות פ"ב מ"ה שאמר לפניו ר"י בן מתיא מפיס מורסא וצד נחש ולא אמר לא איסור' ולא היתר]

אבל בעיקר הדבר שהזכרנו דהך דהבונה כל שהו שייכא בדר"ש ורבנן ז"א וכמש"ל. דהא גם ת"ק דר"ש בעי שיעורא כמ"ש התו' ק"ג ע"ב ד"ה והמעבד. רק דלא בעי שיגמור כל הדבר שצריך לי ור"ש בעי שיגמור. וא"כ לת"ק ג"כ י"ל דמ"מ גבי בונה בעי שיעורא. או י"ל דגם לר"ש חייב בכ"ש כיון שא"צ יותר עתה. וכמו הא דקרש שנפל בו דרנא ובעה"ב שנמצא נקב בבירתו דר"פ הבונה שא"צ יותר לתקן ושפיר מיקרי כולו. והא דקאמר בירושלמי דלא כר"ש לגירסת הפ"מ שם צ"ל דהיינו אהא דרשב"ג דמכה על הקורנס ע"ש בירושלמי ובפ"מ. וא"כ אין זה שייכות לענינינו כלל

וכד דייקינן יש לבאר זה ע"פ הא דתנן ריש המוציא יין דאר"ש שלא נאמרו השיעורין אלא למצניעיהן. וס"ל לר"ש דאף המצניע בעי שיעורא זוטא ע"ש בפירש"י. ורבנן ס"ל במצניע סגי בכל שהו ע"ש דף ע"ח ע"א. וא"כ לכאורה מבואר הסברא להיפוך דר"ש ס"ל דלא אזלינן בתר דעתו ורבנן ס"ל דאזלינן בתר דעתו ומחשבתו וה"נ פריך באמת ר"פ המצניע אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו לא יהא חייב עד דמפיק לכוליה ומשני דהתם בטלה דעתו אצל כל אדם ע"ש. וא"כ דברי רבנן מיושבים אבל הא דר"ש תיקשי דידיה אדידיה לכאורה. והנה לפירש"י בשבת ע"ה סע"ב ובתו' שם ד"ה הא שכתבו דגם ר"ש מודה במצניע דחייב בכל שהו. ודקאמר למצניעיהן היינו שראוי לו