דברי מלכיאל ג רח

לכתוב לשמו יש לדון שאף הטופס מעכב כי אסור לו לשנות מציווי הבעל והבעל כוונתו על כל הגט כי הוא אינו יודע חילוק בין טופס לתורף. וכ"כ בשו"ע סי' קכ"ג ס"א ובסה"ג סנ"ט שיזהרו שלא יצוה הבעל שום דבר להסופר מענין הכתיבה כי יהא אסור הסופר לשנות מדעתו. וצ"ל דכשאומר הבעל שיכתב גט לשמה כוונתו כפי הדין מה שצריך לשמה וכמש"ל. ועכ"פ כשאינו אומר כלום בודאי כשר ולזה בשכ"מ אפשר לקצר בזה ובעיקר הדין אם יצא מלב הסופר ענין לשמה וכתב קצת מהגט סתם יש לדון להכשירו דהא דסתמא פסול היינו משום דאשה לא קיימא לגירושין כדאיתא בזבחים ג' ע"א. והכא שכבר התחיל לכתוב לשמה שפיר קיימא לגירושין ובפרט שנצטוה ע"ז מהבעל וכ"כ הב"י בא"ח סי' י"א גבי ציצית שאם צוה לטוות לציצית אמרינן דסתמא לשמה קאי ע"ש וע' בברכת המים סעיף ס"א ואכמ"ל בזה. וע' פ"ת ס"ס קל"א שהצריך שיחשוב לשמה מתחילה ועד סוף. ועיקר מקור דין שיצוה הבעל לכתוב לשמה הוא מהסמ"ג הובא בב"י ס' קל"א שכתב שיאמר שיכתבו גט לשם גירושי אשתו פלונית ומשם אין ראיה לענ"ד דהא ודאי אם יאמר סתם שיכתוב לו גט עדיין אין אנו יודעים למה לו הגט ועבור מי. ואולי יש לו שתי נשים. או שצריך גט עבור אחר. ולזה צריך שיאמר בפירוש כתוב לי גט לגרש בו את אשתי פלונית ואצלינו שיש חדר"ג על ב' נשים י"ל דסגי בדיעבד כשאומר סתם לגרש בו את אשתי ולא אמר את שמה. ועכ"פ בשכ"מ יש להקל שלא להצריכו לומר לשמו ולשמה ולש"ג. וכן א"צ לפרש לו לשון הגט

ו מ"ש בסי"ד שיש ליזהר שלא לשתות משקה המשכר קודם הגט. נראה דבשכ"מ ששותה משקה חזק לרפואה כגון יין או קאניק. אין לחוש לזה כיון שאינו שיכור. דזה הוי רק חומרא בעלמא כמבואר בפוסקים שם

ז] מ"ש בסי"ח לענין שהעדים יכירום. נראה דבשכ"מ יש להקל בזה כדקיי"ל ביבמות קכ"א שבשעת הסכנה כותבים אע"פ שאין מכירים וע' סי' ק"כ ובב"ש שם וע' חיבורי ח"א סי' פ"ח בזה

ח] מ"ש בסכ"ח שיביא הסופר הקלף וקסת ודיו. ובסל"ה כתב ששואלים לסופר בפני עדים אם הם שלו ובסמ"ט מבואר שהסופר נותנם במתנה להבעל. נראה דבשכ"מ שהוא טורח גדול לו לקנות כל הדברים הללו ולפעמים הוא בלי אפשר כלל. בודאי אפשר להקל שא"צ לכל זה. דהא אפשר שיזכם להבעל ע"י אחר. וממילא א"צ להביאם לפני המגרש. וגם אפשר ליתן לו הגט אחר הכתיבה במתנה שזה נקל יותר מלתת לו כל כלי הכתיבה. וגם דהא בלא"ה נותנים לידו הגט שימסרנו לה. וממילא יוכלו לומר לו שיכוין לקנותו וכ"כ בברכת המים סמ"ט דסגי שיתן אחר כתיבה להמגרש את הגט. ובפרט דכל עיקר דין שצריך שיהא הקלף והדיו של בעל חולקים עליו הרמב"ן וש"פ. וראייתם ברורה מהא דהיה מושלך בבור וכתב הח"מ סי' ק"כ סק"ב שקשה לדחות ראיה זו וכ"נ בהגר"א שם סק"ג וע"ש בב"ש סק"ב. ולכאורה י"ל שגבי מושלך בבור זיכו לו הקלף והדיו ע"י אחר. ועכ"פ בנ"ד נראה פשוט שא"צ להטריד בזה את החולה רק קודם התחלת ההכנות לתיקוני הגט יזכה הסופר ע"י אחר להמגרש את הקלף והדיו והקולמס ויוכשר לכל השיטות. ויתר כלי הכתיבה א"צ אף לזכות באשר באמת א"צ להקנות הסכין והסרגל וכדומה. ורק נהגו להחמיר בחומרות יתירות. ובנ"ד שאח"כ א"א להטריד את החולה שיתנם בחזרה להסופר. יותר טוב שלא לזכותם כלל להחולה. והזיכוי הנ"ל א"צ שיהי' בפני החולה כדי למעט טרדתו

ט] מ"ש בסל"ג שהקולמוס לא יהא של מתכות. פשוט שאם קשה להשיג של כנף והחולה מסוכן מותר לכתוב בשל מהכת וכמ"ש הט"ז סי' קכ"ה סק"ג שאם צריך לכתוב בשל ברזל אין להחמיר בזה דלא גרע מחק יריכות דכשר. ומשמע אף לכתחילה וע' באחרונים בזה. אכן אם אפשר להשיג להקל ממה שמפורש בכל האחרונים ונהוג בכל ישראל להחמיר

י] מ"ש בסל"ה שישאלו להסופר אם הקלף וכלי הכתיבה הם שלו. לענ"ד זה למותר כי חזקה מה שת"י אדם הוא שלו. ובפרט שאח"כ נאמר להסופר שיזכה אותם להמגרש כמש"ל אות ח'. ואז הלא יאמר הסופר שלא יוכל לתתם מפני שאינו שלו. וגם יש לדון דאף אם נתן לו אחר קלף ודיו לכתוב הגט אין זה בתורת שאלה רק בתורת מתנה כדין גט. וכהא דאיתא באה"ע סי' כ"ח סי"ט שאם השאיל אחד לחבירו חפץ לקדש בו אשה הוי כמתנה לפי שידוע שבקדושין צריך לתתו במתנה להאשה. וה"ה בגט. ורק בגט יש לדון שאם יש שם הרבה דיו י"ל שלא נתן לו כל הדיו רק מה שצריך להגט וכן אם יש הרבה ניירות לא נתן לו רק הנייר שצריך להגט. וא"כ יש כאן חשש ברירה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובד"מ שם כתב שהמנהג לשאול את החתן אם הטבעת הוא שלו והובא באחרונים שם. אבל אין זה רק חומרא בעלמא דהא חזקה מה שת"י הוא שלו ועוי"ל דשם חמיר טפי כי ידוע שאין דרך הבחורים שיהא להם טבעות ולאו כ"ע דינא גמירי שצריך שיהי הטבעת שלו. ורגילים שאמו או קרובתו נותנות לו טבעת לקדש. ולזה צריך לשאלו דהוי כדבר שעשוי לשאול דלא שייך בזה חזקה מה שת"י הוא שלו וכמו בסרסור בח"מ סי' צ"ט ס"ג ע"ש. אבל בגט לא שייך זה דכל סופר יש לו דיו וקלף או נייר. ועכ"פ אפשר שיגיד המסדר מקודם להסופר שיהיו הכל שלו כדי שלא יצטרך להאריך בדברים אצל החולה. ובברכת המים כתב ששואלים לסופר לפני העדים כדי שיוכלו להעיד אח"כ שהיה הכל של בעל ולענ"ד אף אם לא ישאלוהו יוכלו להעיד וכמש"ל כיון שזיכה לו לפניהם. ויוכל המסדר לצאת ידי כולם לשאלו ע"ז בפני העדים אך לא במעמד החולה

יא] מ"ש בסל"ו ששואל את הבעל אם חפץ לגרש אשתו בלא אונס ותנאי. נראה שבשכ"מ א"צ לזה דודאי לא באו לסדר גט עד שנתרצה לזה. ולאונס אין לנו לחוש כלל עמש"ל אות י"ד בזה

יב] מ"ש בסל"ט מ' בענין היתר נדרים ושבועות אם נדר או נשבע. פשוט שבשכ"מ א"צ להטרידו בזה כי אין לנו לחוש לזה כל זמן שלא ידענו זה. ועיקר טעם מנהגינו זה הוא מפני חשש הוצאת לעז כמבואר באחרונים. ובשכ"מ אין להחמיר בזה. ובפרט כי מעיקר הדין אף אם נשבע ולא התירו לו ג"כ כשר הגט כמבואר בש"ע סי' קל"ד ס"ד וע"ש בפ"ת. ולזה אין להטריח השכ"מ בזה אם לא שהוא חולה כזה שאין הדיבור מזיק לו

יג] מ"ש בסמ"א לענין אם קבל בקנין לגרש. א"צ בשכ"מ כמש"ל שהוא חשש בעלמא גם כי בעיקר הדין לא מיקרי זה אונס כמבואר בסי' קל"ד ס"ד ובאחרונים שם

יד מ"ש בסמ"ה מ"ו מ"ח לענין ביטול מודעי אף שאין ידוע אם מסר מודעא. נראה פשוט שבשכ"מ א"צ לזה כי גם בכל גט הוא רק חומרא משום חשש הוצאת לעז ובנ"ד יש להקל בזה. וגם דהא בחולה המנהג שאם יבריא תנשא לו. וא"כ איזה סברא יש לחוש שימסור מודעא לבטל הגט. כי אם ימות אין נ"מ לו בגט. ואם יבריא הלא תנשא לו וכן קיי"ל בסי' קל"ד ס"ג שבמגרש מרצונו אם לא ביטל המודעות כשר הגט. וכל שעה"ד כדיעבד דמי וכמש"ל. וא"צ לזה בשכ"מ רק כשיש מקום לחוש שקרוביו הסיתוהו לזה וכדומה

טו] מ"ש בסמ"ט שיקנה להבעל כלי הכתיבה נתבאר באות ח' שיזכה לו ע"י אחר הקלף והדיו והקולמס ויאמר להזוכה שיכוין לזכות עבור המגרש ויגביהם ג"ט כמ"ש בסעיף נ':