דברי מלכיאל ג רד

להעיד על כשרות הגט כי שמא נשתטה באמצע. ובפרט להסוברים שכתיבת הגט הוא בשליחות הבעל וכעין זה כתב הח"ס סי' מ"ב גבי שליח דהוי חצי דבר ע"ש. אך נראה שא"ל לזה דהא הם חותמים על הגט שציוה הבעל לכתוב ולחתום וזה ראו דבר שלם. ורק יש חשש שנשתטה באמצע. וזה סגי בעדים אחרים דהוי גילוי מילתא שנעשה בהכשר. וגם דהא כל כת עדים ראו מה שהיו יכולים לראות וכמבואר בפוסקים דזה לא הוי חצי דבר. ורק עידי מסירה צריכים לראות שיהא שפוי בעת הנתינה ואיזה רגעים אחר הנתינה. אבל בשעת כתיבה וחתימה סגי בעדים אחרים ויש להאריך בשיטת חצי דבר ואכ"מ

והנה מעכ"ת כתב שכשהרגישו שהתחיל לדבר שלא כהוגן הפסיקו מלכתוב ומשמע מזה שכתבו איזה אותיות עד שהרגישו בזה. וא"כ יפסל הגט. וגם דלפ"ז ודאי כתבו קצת בעת סוף שפיותו. ויש לדון בזה איזה אותיות נכתבו בשטותו אם מהסופס או התורף. וא"א לדקדק בזה. וראוי לשים לב לדעת כמה נמשך עת חלימותו כדי שידעו להפסיק איזה רגעים קודם התחלת שטותו ולכאורה י"ל בזה דמילתא דלא רמיא לאו אדעתיה. וא"כ אף אם יאמר עתה שזוכר איזה אותיות ג"כ לא יהא נאמן כיון שבעת מעשה לא שם לב ליזהר בזה וכעין הא דיו"ד סי' ו' גבי פגימה וכן בכמה דוכתי. ובחיבורי ח"א סי' מ"ג בארתי שאם הספק אינו במעשה שלם רק בפרטי דקדוקי המעשה אמרינן דלא רמי אדעתיה. וא"כ גם בנ"ד י"ל כן ובעיקר ענין גט זה לא בעינא אף שיבא מכשורא כי דבר זה תלוי בראות עיני הדיין באופני חלימותו ושטותו כמש"ל וכעין זה כתב הח"ס בס"ס ב' ע"ש

סימן קמ

וע"ד שהאשה היתה מעוטפת כל פניה ואין יודעים העדים אם היא זו רק שהאשה אומרת כעת שהיא קיבלה הגט. הנה אף שכתבו הפוסקים בסי' ק"כ ס"ג ובסה"ג סי"ח שא"צ שיכירו שזו היא אשתו רק סגי שידעו שיש לו אשה ששמה כך. היינו רק כשהמגרש רואה אותה בשעת גירושין. אמרינן דאילו לא היתה אשתו לא היה מגרשה וגם הא קיי"ל שבשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין וע' חיבורי ח"א סי' פ"ח בזה שעיקר הטעם משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אבל היכא שהמגרש ג"כ אינו רואה אותה ודאי שאין הגט כלום דהא לא יוכלו להעיד שנתגרשה כיון שאף המגרש לא הגיד להם שזוהי אשתו. ועוד נראה דהפוסקים לא כתבו שא"צ להכיר בהכרת פנים רק לענין כתיבת וחתימת הגט אבל לענין מסירת הגט ודאי צריך שיכירו שזו אשתו. רק דהכרה זו סגי ע"פ אשה וקרוב כמבואר בפוסקים. ולזה הצריך בסה"ג סעיף ר"ט שיגלו פני האשה בשעת קבלת הגט כדי שיראו שזוהי אשתו ולפלא שלא ביאר זה בסה"ג. וכ"כ הב"ש סי' ק"כ סק"ד שצריך להכיר וכ"כ השעה"מ פ"ב מה"ג. וע"ש שכתב לחלק בין עידי חתימה לעידי מסירה ודבריו צ"ע לענ"ד וההכרח לקצר: ונראה דכיון דקיי"ל שכותבים בשעת הסכנה אף שאין מכירין וכתבו כמה פוסקים דה"ה במקום עיגון וכ"כ בחיבורי ח"א ס' פ"ח. ממילא גם בנ"ד כיון שאמרה בשעת קבלת הגט שהיא אשתו ורוצית לקבל הגט מבעלה זה נאמנת ע"ז. וגם דודאי היו אנשים או נשים שראו אותה כשנכנסה לבית לקבל הגט. ובזה גם אשה נאמנת כמש"ל. וכה"ג כתבו האחרונים לענין קידושין שהכלה מכוסה פניה והעדים אין רואים אותה. דמ"מ כיון שהכל יודעים שזוהי הכלה שהרי הלכו עמה אביה ואמה והשושבינין וכן אחר החופה הולכת לביתה. הוי זה כאלו העידו הנשים לפני העדים שזוהי הכלה של חתן זה וע' חי' מהרי"ט לקדושין ובה"ט ס' מ"ב ס"ק י"ב בזה. ולזה בנ"ד אם היה מוחזק לאנשים שהיו שם שהיא אשתו כגון שראוה שנכנסה לשם מתחילה וכדומה. אז יש לסמוך ע"ז. וגם יש לצרף טב"ע דקלא שהרי דיברו עמה קודם נתינת הגט והבעל היה מכיר תיכף אם לא היתה אשתו

סימן קמא

וע"ד מ"ש מעכ"ת שזמן חלימותו קצרה ולא יספיק זמן חלימתו לגמור בו הגט. וחפץ לכתוב מעט היום ומעט מחר בעת חלימותו עד שיוגמר הגט. והזמן יכתוב על יום מחר ויהא מאוחר בשעת הכתיבה. וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה דעת המ"מ בפ"א מה"ג שאם חתמו העדים על הגט ביום שנכתב בו כשר אף לדעת הרמב"ם דס"ל שגט מאוחר פסול. אך השעה"מ פ"א מה"ג הכ"ה כתב להוכיח שפסול ממ"ש הר"ן והרמב"ן להוכיח דמאוחר פסול מהא דיבמות קט"ז דאיתא שם דאף דענן בר חייא מתגרא היה ביום שבגט בנהרדעא והגט נכתב בסורא. מ"מ חיישינן שמא בא בגמלא פרחא. ואמאי ל"א דחיישינן למאוחר ומוכח דמאוחר פסול. ועדיין קשה דילמא נחתם ביום הכתיבה. וע"כ צ"ל דגם בכה"ג פסול. ונלע"ד שדברי הה"מ נכונים דהא באמת בלא"ה שפיר קאמר הש"ס שם דילמא מסר מילי בנהרדעא וכתבו אח"כ בסורא. וכתב הר"ן בפ"ב דגיטין דאפשר שזה בכלל הא דאמר הש"ס שמסרו מילי ע"ש. וצ"ל שכוונת הרמב"ן והר"ן להקשות דלמה להש"ס לדחוק שלא כתבו ביום שנצטוו הול"ל בפשיטות שכתבו וחתמו תיכף רק איחרו הזמן. והוכיחו מזה דמאוחר פסול. אבל זה אין להקשות דנוקי שכתבו זמן מאוחר ואח"כ חתמו ביום שכתוב בגט. דכיון שצריך לאוקמי שלא חתמו ביום שנצטוו לכתוב ולחתום הגט. עדיף טפי לאוקמי כדמשני הש"ס שמסרו להם מילי בנהרדעא. כי לאחר הזמן לכתחילה בלי שום סיבה ודאי שלא יעשו זה כיון דמאוחר פסול. ולמה יפסיקו בין כתיבה לחתימה איזה ימים. וגם דהא קיי"ל דלא מקדים אינש פורענתא לנפשו בגיטין י"ח. ולא ניחא ליה שיכתבו הגט ויאחרו בחתימתו ונתינתו ולזה אין לחוש לזה. אבל לצוות במקום אחר רגילים לעשות. ולפי הנראה היתה האשה בסורא ולזה כתבו הגט בסורא. וכ"נ מהתו' ביבמות שם ד"ה הכא שכתבו שחוששין שהלך לסורא לכתוב הגט לקלקל אשת חבירו משמע שהאשה היתה שם. ועפ"ז מיושב מה שקשה למה לא אוקי הש"ס בפשיטות שצוה להם בסורא לכתוב ולחתום וכתבו וחתמו איזה ימים אח"כ. ולפמ"ש א"ש דבאמת הרגילות שיכתבו ויחתמו תיכף כשצוה אותם. דכיון דלא מקדים פורענותא מוכח שרצונו שיכתבו ויתנו תיכף. שאם היה דעתו לאחר נתינת הגט איזה ימים לא היה מקדים לצוות לכתבו. שוב מצאתי בג"פ סי' קכ"ז ס"ק כ"ט שהקשה ג"כ למה לא מוקי הש"ס כשכתבו איזה ימים אחר הציווי. ונדחק לומר דהרמב"ן ס"ל שצריך לכתוב יום הציווי אם ציוה במקום הכתיבה. והוא דוחק גדול דהוי מוקדם וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה"ג ובטוש"ע סי' ק"כ ס"ו. וע' בג"פ שם סק"כ שהאריך הרבה אם הטעם משום מוקדם אי משום מיחזי כשיקרא. וע"ש ס"ק כ"א שיש פוסקים דס"ל שכותב זמן האמירה. ועכ"פ לפמש"ל א"ש דבאמת היינו דמשני דילמא מסר מילי בנהרדעא. וע' ר"ן פ"ב דגיטין ובחידושיו שם דף י"ז

וכן מסתבר דהא טעם פסול גט מאוחר כתבו הפוסקים משום חשש בת אחותו ומשום פירות ובכה"ג שחתמו ביום שבגט לא שייכי הני חששות. ואף לפמ"ש הה"מ הטעם משום דגזרינן אטו מוקדם י"ל דבכה"ג לא שייך לגזור דעיקר הגט נגמר בחתימת העדים ואז אינו מאוחר וכ"ה לשון הרמב"ם