דברי מלכיאל ג רג

כתיבת הגט ומסירתו. אכן אם ישתנה איזה פרט ממה שכתבנו אזי גיטו אינו גט כנלע"ד. ויש להאריך אך אין העת גורמת כי הגיעוני כעת איזה שאלות נחוצות למעשה וע' שו"ת מהרי"מ סי' ל' מה שהיקל ג"כ בקצת שוטה

סימן קלח

ואשר נסתפק מעכ"ת כמה השיעור שיהא חלים לפי שהח"ס בח"ב חאה"ע סי' מ"ב כתב שצריך שיהא חלים יום או יומים והביא מעכ"ת מהירושלמי ריש ברכות לבאר כמה שיעור עת ומהמבי"ט ח"ב סי' כ' שאף אם הוא עתים חלים ועתים שוטה ביום אחד הוי כפיקח בעת חלימותו ורק גבי אשה חילק שם בזה. לענ"ד פשוט שהעיקר כהמבי"ט. ולא מסתבר כלל לחלק בזה ולקבוע עת. ולשון עתים אין מזה שום הוכחה וכ"ה במד"ר פ' אחרי פכ"א שיש עת לשעה ויש עת לשבעים שנה. ולבד זה הנה הגירסא בתוספתא פ"א דתרומות ובירושלמי רפ"ז דגיטין פעמים חלים ופעמים שוטה. הרי שלא תלה בלשון עת. וכ"כ הט"ז סי' קמ"א ס"ק כ"א והב"ש סק"מ בשם הב"ח דאף בחלימות מעט מותר לגרש ע"ש. ומעט משמע שהוא פחות מיום. וכ"ה בשו"ת ב"ח הישנות סי' ק"א שחלימותו היתה על המעט. ועוד דהא הח"ס כתב שם הטעם לפי שצריך שלא יגרש בתחילת וסוף שפיותו כמ"ש הרמב"ם בפכ"ט מה"מ ה"ה. והח"ס כתב בעצמו בחי"ד סי' ז' גבי שוחט דסגי שיראו שהוא חלים חצי שעה אחר שחיטתו. וא"כ ה"ה בתחילת שפיותו סגי ג"כ להמתין חצי שעה. וממילא מבואר דסגי בפחות מיום תמים רק שימתינו חצי שעה בתחילת שפיותו ושישהא חצי שעה בשפיותו אחר הגט וצ"ל דלא דווקא נקיט יום ויומים או י"ל שכתב זה שם בעובדא דהתם שרצתה לעשות שליח לקבלה. וצריך שתעשנו בעה חלימותו לזה הוצרך לזמן גדול ע"ש. ובח"ס שם הביא בעצמו אח"כ דברי הט"ז והב"ש שהזכרנו ולא ביאר שחולק עליהם בשיעור חלימותו. וע"כ צ"ל כמש"ל וכ"כ שם אח"כ לחלק בין אם עושית שליח לקבלה שלא בפניו או כשמגרשה בעצמו או עושית השליח בפניו והיינו כמש"ל

ובמ"ש הח"ס שיעור חצי שעה שהזכרנו נלע"ד ג"כ דלאו דווקא. רק שם כתב דבלא"ה שוהה לכה"פ חצי שעה משחיטה עד אכילה. אכן באמת סגי בפחות מזה. והעיקר הוא לדקדק שיהא חלים ושפוי לגמרי מפני שבסוף שפיותו מתחלת דעתו להתקלקל קצת כמ"ש הסמ"ע סי' רל"ה ס"ק נ"ב. ולזה כשרואים שלא נתקלקל עדיין כלל שפיר הוי חלים. וכ"ה לשון הרמב"ם שם שצריך לדקדק שמא עשה זה בתחילת שטותו או בסוף שטותו. הרי שאין החשש בשביל שעשה זה בסוף שפיותו רק מפני שעשה זה בתחילת שטותו. ומיושב בזה דקדוק הסמ"ע שם על הרמב"ם שכתב שהכוונה על סוף שפיותו ולפמ"ש יפה כתב הרמב"ם תחילת שטותו. ובאמת קשה טובא דהא הרשב"א כתב בתשובה סי' תשס"ה שאף אם אינו שפוי לגמרי וניכרים בו סימני החולי מ"מ כיון שהוא חלים דינו כפיקח ומשמע שאף בתחילת שפיותו ג"כ הוי כפיקח. ולפמ"ש י"ל דלזה כתב הרמב"ם דבסוף שטותו הוי כשוטה. אבל בתחילת שפיותו אף שעדיין לא נשתפה לגמרי הוי ג"כ כשפוי כיון שאינו משתבש עוד בדבר שנשתבש בו מקודם וכמש"ל בסי' הקודם וזהו דלא כהסמ"ע שהזכרנו

אכן העיקר נלע"ד דרק בנכפים כתב הרמב"ם בפכ"ט מה"מ והטוש"ע סי' רל"ה שצריך לדקדק בזה. כי דרך הנכפים שקודם כפייתם מתחלת דעתם להשתנות קצת. וכן אחר כפייתם יעברו כמה רגעים עד שישוב לחלימותו. ולזה כתבו שצריך לדקדק בזה. אבל הרשב"א בתשובה שם איירי בסתם ע"ח וע"ש. ובזה י"ל שתיכף כשמגיע עת חלימותו שוב אינו משתבש בדבר שנשתבש בו ודינו כפיקח אף שאינו שפוי לגמרי ע"ש בלשון הרשב"א שמבואר כן. וממנו נקח לנ"ד שאין קפידא בזה כל זמן שאין ניכר שינוי בדעתו. והח"ס בחי"ד סי' ז' כתב בשם השואל לצדד להיפוך דבנכפים אין שייך זה. והוא כתב דלא שנא ע"ש ולעד"נ כמש"ל דרק בנכפים שייך זה ולא בע"ח וע"ש. ובזה מבואר מה שדקדק הרמב"ם לכתוב שם כגון הנכפים. ואטו לא ידענו מהו ע"ח וע"ש. ולפמ"ש א"ש. ובח"ס שם כתב שאינו חלים ממש רק התחיל להבריא ולחזור לשכלו מותר לשליח למסור הגט לאשתו כיון שהיה בדעת שלימה בשעה שצוה לכתוב וליתן הגט. ודבריו תמוהים לענ"ד דכיון שדעתו להחמיר שבתחילת שפיותו דינו כשוטה. א"כ מה מועיל מה שהיה שפוי בעת הציווי. דהא גם בנתינה צריך שיהא שפוי גמור. ועכ"פ בנ"ד כיון שדברו עמו ולא ראו שום שינוי בדעתו אין לחוש רק שיומשך איזה רגעים אחר הנתינה ולא יתראה שינוי בדעתו: סימן קלט

ומה שנסתפק מעכ"ת אם רק אחד עסק עם המגרש בשעת כתיבת הגט אם הוא נאמן לומר שברגע זו נתקלקל ולא מקודם להכשיר את אשר נכתב בגט מקודם. הנה אם הוחזק ג"פ שחלימותו נמשך עת כזה. ודאי שנאמן אחד ע"ז דאף בלא בדיקת כל העת יש לנו לתפוס שהיה חלים כל העת כפי שהוחזק. רק אם לא הוחזק לעת קבוע ולפעמים עת חלימתו קצרה ולפעמים ארוכה. הנה לפמ"ש הב"א בתשובה סי' פ"ט דע"ח וע"ש מוקמינן ליה בחזקת חלים כל זמן שלא ראינו שנשתטה. ודאי שנאמן אחד כיון דאף בלא בדיקה ס"ל דש"ד. אכן לפמש"ל בסי' קל"ו שהעיקר דלא כהב"א בזה. וכן מפורש בשו"ת הב"ח סי' ק"א ובאה"ע סי' מ"ד וכ"כ בח"ס חי"ד סי' ז' ע"ש. נראה שאחד אינו נאמן. וכ"כ האחרונים לענין אם עושה שליח שצריך שיהיו שני עדים שהיה חלים בעת הנתינה וכ"כ הח"ס סי' מ"ב מ"ג מ"ד. ואף לשיטת הרמב"ם דהא דבעינן שיהא שפוי בשעת כתיבה הוי רק מדרבנן מ"מ נראה שאחד אינו נאמן דהכא איכא חזקת א"א. ובפרט דהא איכא הרבה פוסקים דס"ל דבעינן מדאורייתא שיהא שפוי בעת כתיבה ונתינה. וגם הא כתב הח"ס סי' מ"ד דאף להרמב"ם דס"ל דהוי דרבנן חיישינן לשמא נשתטה כיון שהוחזק להיות ע"ח וע"ש. וע"א א"נ היכא דאתחזק איסורא אף בדרבנן וע' יו"ד סי' קכ"ז ס"ג

ואף שכתב הפנ"י רפ"ק דחולין ובקדושין דף ס"ג דהיכא דאיתרפא החזקה כגון ששור שחוט לפנינו רק שיש ספק אם נעשתה השחיטה כדין בזה נאמן עד אחד וכ"כ התוס' ועוד פוסקים לענין ספק קרוב לה דכיון שנעשה מעשה הגירושין או הקידושין איתרעא חזקת א"א או חזקת פנויה וע' כתובות כ"ג בתוד"ה תרווייהו מ"מ בנ"ד אין לקרוא זה שנעשה מעשה הגירושין. דכיון שהוא מוחזק להשתטות לעתים קרובות. וגט שוטה לא מיקרי גט כלל אין שייך לומר דאיתרע חזקת א"א בזה. ובלא"ה כתבו כמה אחרונים דאף באיתרע חזקת א"א ג"כ א"נ ע"א בדבר שבערוה וע' ספר בית נאמן חדר ואכמ"ל בזה. ואף שיש לצרף עוד שיטת הרא"מ שהובא במרדכי לחלק בין מוחזק בכשרות לאינו מוחזק בכ"ז קשה להקל בנ"ד באשר כי הוא דבר מצוי בע"ח וע"ש שישתטה בינתים וצריך זהירות גדולה. וכשאין שני עדים שהיה חלים כל זמן הגט אינו גט כי עידי הגט לא יוכלו להעיד על כשרותו בהחלט. ויש מקום לדון דאף ספק גט לא ליהוי ואקצר. וע' פ"ת יו"ד ס' קכ"ז ס"ק י"ב שכתב בשם חומות ירושלים דבדבר שדרכו להשתנות נאמן ע"א. ולפ"ז גם בנ"ד י"ל שנאמן. אכן בסברא זו יש לדון ובפרט בדבר שבערוה ובאשר אין ספר הלז ת"י אקצר ובנ"ד ודאי שאין להקל כיון שיש

ולכאורה יש לדון דבעינן שיהו עידי הגט אצלו כל העת כי בלא"ה יש לחוש דהוי חצי דבר דהא לא יוכלו