דברי מלכיאל ג רא

לר"א שהוא ע"ח וע"ש א"כ לרבנן שהוא תדיר בחזקת שוטה ס"ל שדעת קלושה הויא דעתא צילותא כנ"ל. וא"כ נפשט מזה שדעת קלושה הוי כשוטה לרבנן. והיינו כמ"ש הרמב"ם שהפתאים ביותר דינם כשוטים. ולשיטת הפוסקים החולקים על הרמב"ם הספק של ר"א הוא אם דעת קלושה הוי דעתא צילותא. ולרבנן דעת קלושה בפיקח ג"כ הוי ספק. ורק בחרש ס"ל דגרע מדעת קלושה והוי כשוטה גמור. ועוי"ל דבעלמא הוי דעת קלושה כפקח. ורק בחרש מספקא לר"א אי הוי דעתא צילותא. וכן מוכח מדמיבעיא ליה גבי חרש ולא בעי בכל אדם. וע"כ צ"ל דבכל אדם הוי דעתא צילותא כנ"ל. ולזה י"ל דהרמ"א ס"ל כפשטות הש"ס ביבמות שם דמיבעי לרב אשי בדעת קלישתא. וס"ל דה"ה לרבנן דר"א מיבע"ל בכל אדם. ובחרש ס"ל דודאי לאו דעתא צילותא הוא. ולזה כתב שחוששין לקדושין משום דהוי ספק. והרמ"ה ס"ל כמש"ל דבכל אדם דעתא צילותא ולזה כתב שקדושיו קדושי ודאי. ובאמת הרמ"א כתב שמבין ומשיג דברים על בוריין ובכה"ג כ"ע מודו דהוי פיקח

ומ"מ בנ"ד אין לפקפק מצד דהוי דעת קלושה דכבר כתבנו בחיבורי ח"א סי' ע"ח וסי' פ"ו שאם ראינו שמבין ענין הגט כראוי הוי כפיקח גמור לענין זה ומפורש כן בתשובת הרשב"א הנ"ל. וכ"כ בשו"ת עונג יו"ט סי' קנ"ג ע"ש. וכ"ז בהוחזק לעתים חלים ועתים שוטה אבל בשוטה גמור לא מהני שום בדיקה

סימן קלז

ע"ד האיש שאחזתו מרה שחורה והיה שלש שנים בבית החולים ועתה זה יותר משלשה חדשים הוא בבית אחותו. וכפי הנשמע מאז בא לבית אחותו אין בו מסימני שוטה המוזכרים בחגיגה דף ג'. רק אחרי דברים הרבה מדבר הרבה וא"י מה מדבר ומתקצף מקללו משפחתו ולפעמים מנגן כאנ"ח בלשון רוסיא ומרקד. ולאותן שמקללם יש לו סיבה לשנוא אותם. ואף בשעה שמדבר בשגעון אינו אוכל בלי נט"י ולא יטעום בלי ברכה. וסדרו לו גט באופן שדברו עמו בעת הסידור והכתיבה ודיבר אז כהוגן. ובשעה שהרגישו שמתחיל לדבר שלא כהוגן הפסיק הסופר מלכתוב וכן עשו עד שנגמר הגט. ובלילה לא ישן כל הלילה בשינוי דעת אחר הגט וליום מחרתו דיבר בלא דעת ואחר איזה ימים בא לחנות אחת והתקצף ועשה שם היזקות. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי אם גיטו גט

הנה לכאורה אין מקום להתירה ע"י גט זה. דהא כבר כתבו כל הפוסקים שיש להחמיר כדעת הרמב"ם בפ"ט מה"ע ודעימיה דהנך דחגיגה לאו דווקא וכיון שהוא שוטה באיזה דבר דינו כשוטה לכל דבר. ובאמת נלע"ד דהיכא שאין בו דעת לדבר כהוגן כ"ע מודו דהוי שוטה גמור. ואף הפוסקים דס"ל דהנהו דחגיגה הוי דווקא. ורק כשמדבר כהוגן ועושה לפעמים מעשה שטות בזה אמרו בחגיגה שצריך סימני שוטה. וצריך שיוחזק ג"פ וכמ"ש הב"י בח"מ סי' ל"ה והטו"א בחגיגה שם וע' תב"ש סי' א' ס"ק מ"ו וח"ס חאה"ע סי' ב'. ומיושב בזה לשון הש"ס איזה סימני שוטה שקשה וכי לא ידענו מהו שוטה וכל המחוסר דעת הרי הוא שוטה. אבל לפמש"ל א"ש ואפשר לצדד דבנ"ד שהרבה עתים מדבר כהוגן י"ל שצריך סימני שוטה. והכא לא נראה בו סימני שוטה דחגיגה. ומה שכמה ימים אחר הגט עשה היזקות בחנות כשהתקצף נימא השתא הוא דאיתרע. וגם דהא צריך שיוחזק ג"פ כמש"ל. ועוד דהא י"ל שעשה מחמת כעס ולא מחמת שטות ואינו רק בעל חימה גדול והוא כוליקוס הנזכר בירושלמי רפ"ק דתרומות וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ע"ח אות ד' בשם הערוך [ואח"כ כתבו לי שנתברר כן שעשה זה מחמת כעס שכעס עליהם בשביל איזה דבר] וגם הרי עיקר שטותו מקודם היתה מרה שחורה. וברש"י בחגיגה דף ג' פירש על גנדריפוס חולי הבא מחמת דאגה. ומוכח שם דלא מיקרי שוטה. שוב מצאתי בב"א סי' פ"ט ושו"ת מהרי"מ סי' ל' שהביא מספר אור הישר שכתב להוכיח כן מפירש"י הנ"ל

אכן באמת אינו מספיק כיון שהתנהג כשוטה זה איזה שנים והוחזק בכך הרי הוא שוטה לשיטת הרמב"ם עכ"פ דהא נשתבשה דעתו בדבר מן הדברים. ואף שבא ע"י חולי מרה שחורה מ"מ הוי שוטה דמה נ"מ מאיזה סיבה נשתטה. ומה שפירש"י חולי מחמת דאגה היינו כשאין רואים בו דבר שטות רק מה שיוצא יחידי בלילה תלינן שבא לו מחמת דאגה שחפצו להתבודד בלילה ואין זה שטות כלל. אבל כשאנו רואין שדעתו משובשת ואינו מדבר כהוגן ודאי שהוא שוטה אף שבא לו זה ע"י מרה שחורה ודאגה. והמהרי"מ שם הביא בשם הנו"ב באור הישר דאף להרמב"ם לא מיקרי שוטה רק ע"י איזה מעשה שטות ולא בדברי שטות. וכבר כתבנו בחיבורי שם לתמוה עליו וגם דלא מסתבר כלל דהא עיקר סברת הרמב"ם היינו כמש"ל דכיון שאנו רואים שדעתו משובשת הרי הוא שוטה ואין נ"מ באיזה דבר ניכר שטותו. וא"כ ה"ה בדברים. וידוע מאמר החכם שהלשון קולמס הלב. ובזה ניכר שכל האדם ודעתו ואדרבא כשאינו מדבר כהוגן הרי חזינן שהוא שוטה תדיר ואין בו דעת. ובשוטה לא מהני בדיקה כמ"ש הבעל העיטור במאמר ז' הובא בב"י אה"ע סי' קכ"א וכ"כ כל הפוסקים. וכבר בארנו בחיבורי שם לדחות דברי הזכ"י שכתב דמהני בדיקה יעו"ש. ומה שאינו אוכל בלי ברכה ונט"י אינה הוכחה. כי י"ל שזה עושה מצד ההרגל בלי דעת. וכן ראינו חולים השוכבים בלי שום דעת ובכ"ז לא יאכלו בלי ברכה מצד ההרגל

והנראה בזה דהנה הרמב"ם בפ"ט מה"ע כתב שאם נשתבש בדבר מן הדברים הרי הוא שוטה אף אם בשאר דברים מתנהג כפיקח גמור. וכתבו הפוסקים בטעמו דס"ל דהנהו דחגיגה לאו דווקא. ואדרבא רבותא אשמועינן דאף דאפשר לתלות בגנדריפוס ואינך דחשיב שם מ"מ לא תלינן ודיינינן בו דין שוטה וע' חיבורי ח"א סי' ע"ח. וקשה לכאורה לפ"ז היכי משכחת לה ע"ח וע"ש שמפורש בר"ה דף כ"ח שבעת חלימותו הוא כפיקח לכל דבריו דכיון דחזינן שנשתבש באיזה דבר מה מהני מה שהוא חלים ושואל ומשיב כהוגן. ונראה דעת הרמב"ם דאף שמתנהג בכל דבר ככל אדם מ"מ כיון שמשתבש בדבר אחד תדיר. זה מורה שדעתו משובשת תדיר אף בשעה שמדבר ועוסק בכל דבר כפיקח. כי הלא אם היה מזדמן לו הדבר שנשתבש בו היה משתבש בו גם עתה. ואין הוכחה ממה שמדבר כהוגן שהוא חלים כי הלא לא שב לחלימותו בדבר שנשתבש בו. וכמו בהנהו דחשיב הש"ס בחגיגה דודאי מיקרי שוטה אף שבשאר דברים הוא מתנהג כפיקח. וכ"כ הרמב"ם שם שאף שמתנהג בשאר דברים כפיקח מ"מ הוי שוטה עי"ז שנשתבש באיזה דבר

וכ"ז שייך כשנשתבש בדבר מיוחד אבל כשאין לו דבר מיוחד שמשתבש בו. רק שלפעמים מדבר שלא כהוגן או עושה דבר שלא כהוגן. הוי דינו כעתים חלים ועתים שוטה שבשעה שעושה או מדבר שלא בדעת דינו כשוטה ובשעה שמדבר כהוגן דיני כפיקח. וכל עתים חלים עתים שוטה עכצ"ל באופן זה שהוחזק שמדבר לפעמים שלא כהוגן ולפעמים מדבר ומתנהג ככל אדם. ואיירי באופן שלא נשתבש בדבר מיוחד. או אף בנשתבש בדבר אחד צ"ל שבשעת שהוא חלים אינו עושה הדבר המשובש ההוא אף כשבא לידו לעשות כן. וכגון אם הוחזק לשבר כלים רואים שבעת שהוא חלים באים כלים לידו ואינו שוברן. וכן בכל דבר שנשתבש בו. והוי כעין מועד לסירוגין או לשבתות דאיירי שנזדמנו לו שוורים בינתיים ולא נגחן. וע' בערוך ערך גנדריפס שפירש שהוא חולי של שטות וכשעובר החולי הוא פיקח. נראה מזה שסובר דהוי ע"ח וע"ש. והיינו כנ"ל שבשעה שאינו עושה מעשה השטות הוי כפיקח. וקמ"ל הש"ס דלא תלינן