דברי מלכיאל ג ר

אשר המות יקדימנה ולא תבוא כלל לידי כך. ולחוש מספק לאותו יום שנשפית בו בפעם האחרון. כבר בארנו שמספק לא גזרו וזה א"ל דא"כ בכל ע"ח וע"ש נימא שמא תמות קודם שיגיע זמן השטות. דז"א דוודאי לשמא תמות לא חיישינן. ורק כאן אנו אומרים שיומשך מועד השטות שלה יותר מכפי קצבת ימי חייה או חיי בעלה. משא"כ בהך דנדה דעיקר תקנת חז"ל לרואה פעם אחת שתחוש ביום ההוא נתקנה מצד הספק. ונראה הסברא דשם יש חשש דאורייתא והכא דרבנן. ואף אי ווסתות דרבנן מ"מ החשש טומאה הוא דאורייתא משא"כ כאן דהוי רק גזירה. ועוד יש לחלק דשם כיון שהוחזקה רואה הרי היא ככל הנשים שרובם יש להם ווסת לימים לראות. ודרכם לראות פעם בפעם מבלי שימשך עת גדול. וכן מצוי אף ברואה פעם אחת שתשוב לראות ביום ההוא עוד פעם. ולזה חיישינן ליום ההוא משא"כ בשוטה אטו דרכן של נשים להיות שוטות. ואדרבה י"ל שכל פעם היה חולי מיוחד ונתרפאה ממנו וכי אין לך אדם שסבל איזה חולי ג"פ בימי חייו אף שאינו מוחזק לזה. ובאמת יש לדון בענין ווסתות למ"ד דרבנן ל"ל נחוש מצד רוב דרוב נשים רואות בווסת שלהן. אך י"ל דרוב נשים שיש להן ווסת מרגישות בשעת הווסת וזו לא הרגישה ואיתרע רובא וכהא דכתובות ט"ז בכה"ג גבי רוב נשים בתולות נשאות ואכמ"ל בזה. ועוד דהא כל אשה סופה לראות, ולזה אמרינן שנתברר שהתחילה לראות משא"כ גבי שוטה שאין רגילות להשתטות

והנה לענין שור המועד קיי"ל בפ' שור שנגח שאינו מתייעד רק כשנגח בסירוגין לזמנים שוים. וקשה דהא מ"מ מוחזק הוא לנגחן וינגח עוד פעם וכהא דווסתות כנ"ל. ועכ"פ אם נגח פעם ד' ישלם נ"ש דהא וודאי נמשך זה מצד שהוחזק נגחן אבל הדבר כמ"ש דכיון דהוי ספק אם יגח בפעם זה דהא אין לו סירוגין קבוע לא מיקרי מועד בכה"ג דבעינן שיהא מועד גמור שבעליו ישמרוהו מצד שבודאי עלול ליגח. איברא שעדיין צ"ע דהא אמרינן בב"ק כ"ד באין מכירין השור דאיבעי לנטורי כולי בקרך. אלמא שנקרא מועד אף מספק דהא הוא מסופק אם השור הזה הוא המועד. ונראה לחלק דהכא כיון שאין לו זמן קבוע אפשר שלא יגח כלל כל ימיו. אבל בהא דתורא נגחנא אית לך בבקרך השור בעצמו מועד ורק ההתראה בבעלים הוי בספק. והא חזינן דבכ"מ מתייעד בספק דבג' פעמים הראשונים הוי ספק אם יגח ורק דבעי מ"מ שיתרו בו ורחמנא קנסיה ח"נ כי היכי דנינטריה לתוריה אף בתם. וה"נ מחוייב לשמור כל בקרו. וכיון דאתרו ביה ממילא מיחייב נ"ש ע"ז שהועד. משא"כ בזה כיון שיצא לחוץ הרבה פעמים ואינו נוגח הו"ל כהתראת ספק ולא משום מועד כלל. דאין מוטל עליו שמירה משום חשש נגיחה כזו שאין לה זמן קבוע. וצ"ע בדף כ"ד הא כל דפריש מרובא פריש ולמה יחוש שזה שיצא לחוץ הוא הנגחן. ול"ש בזה אין הולכין בממון אחר הרוב דזה רק היכא דאיכא חזקת ממון כנגד הרוב. וא"ל דאיירי שלא שמר כל השוורים שלו. דהא קאמרינן שם איבעיא לך לנטורי כולי בקרך. משמע שהוצרך לשמור כולם ואף שיצא אחד מהם חייב והנה אם יצא אחד מעצמו לחוץ ממקום שהעמידם י"ל דהו"ל לחוש דוודאי יצא זה שהוא נגחן שדרכו לצאת וליגח. אבל אם הוציאו מעצמו לשוק מאי איכא למימר דהא י"ל מרובא פריש ואכמ"ל בזה

עכ"פ נתישבו דברי הט"ז. והעיקר נראה שגם הט"ז לא סמך ע"ז רק גבי אשה דהוי רק חומרא מדרבנן כמ"ש הט"ז שם באה"ע בסוף דבריו ע"ש. והסברא נראה דהא בכל עת הוי ספק שמא תחזור לשטותה עכשיו. ובספק דרבנן יש להקל וגם דהא היא גופא גזירה משום שינהגו בה הפקר וכיון דהוי רק ספק לא גזרו. אבל בדאורייתא אסור גם מספק שמא בשעת כתיבת הגט חזר לשטותו. ואף דלשמא ימות לא חיישינן אף שסוף כל אדם למות. היינו משום שעל העתיד אין לחוש ושמא מת לא חיישינן משום חזקת חיים. אבל בנ"ד איתרע בזה חזקת פקחות כיון שהוחזק שחוזר לשטותו ולזה יש לחוש וצריך בדיקה כמש"ל

והנה הח"ס חאה"ע ח"ב סי' ד' כתב שחוששין שמא יחזור לשטותו אך כתב דמהני בדיקה לגרש בעת חלימותו. והנה הביא שם בשם מהרש"ק והחמדת שלמה דמ"ש הרשב"א שבעת שהוא חלים יכול לגרש אף שעדיין הוא תשש בדעתו זהו משום דס"ל כדעת הסוברים דלא הוי שוטה רק בהנהו דפ"ק דחגיגה דף ג'. אבל להרמב"ם דס"ל דהוי שוטה אף בשאר דברים שנשתבשה דעתו. לא מחזיקינן ליה בפיקח רק בבדיקה מרובה שהוא עתה בריא. ותמהני דבחמדת שלמה סי' ס"ד מפורש להיפוך שהביא שאחד רצה לומר כן וכן הביא בשם העצי ארזים והוא הוכיח שאינו כן ע"ש. ונראה דאף שכתב הרשב"א שם סימני שוטה דבחגיגה. הרי כתב שם ג"כ שמדבר בעניניו כדי שיתברר שאין דעתו משובשת בשום דבר. ואף שלשונו שם דחוק קצת לפ"ז. אבל יותר נראה כן. ועכ"פ אף אי ס"ל כשיטת הר"א דדווקא הני דחגיגה. מ"מ דינו דהרשב"א אינו תלוי בזה. ואף לדעת הרמב"ם ג"כ מגרש בעת שהוא חלים כן מוכח מדברי הרשב"א וטעמו שם בזה. וכבר כתבתי בזה בחיבורי ח"א סי' ע"ח אות י"ד ואז לא היה ס' חמד"ש ת"י ושם כתוב משו"ת רשב"א סי' ער"ה וצ"ל סי' תשס"ה

עכ"פ מכל הפוסקים שמענו שמגרשים בע"ח וע"ש בעת חלימותו אף שאין קבוע לו זמן וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' ער"ה ומהני לו בדיקה ומכ"ש בחולי נכפה שניכר זמן שטותו ע"י חוליו כמש"ל דהוי כוסת הגוף. ומכ"ש כשיתעסקו עמו מן הציווי עד הנתינה. וגם אח"כ יהא שפוי איזה עת כמ"ש הח"ס חי"ד סי' ז' לצאת ידי דעת הרמב"ם שכתב שבתחילת שטותו משתבשת דעתו. אך מש"ש חצי שעה נראה דלאו דווקא ואף פחות מזה סגי כל שראינו עת מועטת אחר הנתינה שלא התחילה דעתו להשתבש. וכן עשיתי מעשה איזה פעמים שגירשו לפני נכפים באופן הנזכר שבדקתים קודם הציווי על הגט אם הם שפויים בדעתם. ובין כתיבה לנתינה ישב אצלם איש ודיבר עמהם כמעט כל העת. ועכ"פ לא גרע עינו מהם לראות אם לא נשתבשה דעתם על רגע. וגם אנכי לא מנעתי לנסות פעם לקחת דברים עמם לעמוד על דעתו אם הוא שפוי כראוי וכן אחר הנתינה איזה רגעים צויתי לעכבו וכנ"ל. ואף שע"פ רוב דעתו קלושה קצת מ"מ אין לחוש כמ"ש הרשב"א בתשובה שם כיון שלא נראה בו השתבשות הדעת. ובפרט לפמש"ל שכ"ה דרך מי שע"ח וע"ש כל זמן שלא שב לבריאותו ממש

ובמי שדעתו צלולה אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה וכו' כתב הרמ"א בסי' מ"ד ס"ב שחוששין לקדושיו כמו בע"ח וע"ש ולא ידענו באיזה עת עומד בדעתו ע"ש. וכבר תמהו עליו הח"מ והב"ש שם דהא מקור הדין הוא מהרי"ו בשם הרמ"ה ושם מפורש דהוי קדושי ודאי וכתב שהוא ט"ס ברמ"א. והחמד"ש סי' ס"ד כתב בשם העצי ארזים שזה תלוי במחלוקת הרמב"ם וש"פ אי שוטה הוי דווקא בהני דחגיגה והוא דחה זה וכבר כתבנו למעלה ובחיבורי ח"א שז"א. והנראה בישוב דברי הרמ"א דהנה הרמב"ם בפ"ו מה' עדות כתב שהפתאים ביותר שאין מבינים סתירת דברים הסותרים דינם כשוטים ופסולים לעדות. ונתחבטו האחרונים במקור דבריו וכתבתי בחיבורי ח"א סי' ע"ח שמקור דבריו מב"ב קנ"ה ע"ש. והנה בהא דיבמות קי"ג שהזכרנו דבעי ר"א בחרש לר"א אם הספק הוא בדעתא קלישתא אי הוי שוטה או לא. או שהוא ע"ח וע"ש והספק הוא באיזה עת הוא עומד. וקשה למה בעי רב אשי אליבא דר"א כיון שאין הלכה כמותו. ובכ"מ מדקדקין להלכה מדבעי הש"ס אליבא דההוא תנא. ונראה דבעי לה משום שהוא נ"מ לרבנן דאי נימא שהספק לר"א הוא אי דעת קלושה הוי דעתא צילותא. א"כ לרבנן דס"ל דחרש דינו כשוטה. י"ל דס"ל דחרש גרע מפיקח שיש לו דעת קלושה. וס"ל דלא הוי דעתא צילותא ואם הספק