דברי מלכיאל ג קצט

שוטה וא"כ יש לחוש בכל רגע שמא עכשיו התחילה רגע שטותו ואדרבא האיש הזה הוחזק שאינו כרוב העולם רק משתטה לעתים מזומנים. ואף גבי טריפה דעת הרבה פוסקים ביו"ד סי' נ' ובאחרונים שאם יש בו ריעותא מחיים לא מוקמינן אחזקת כשרות אף דהויא חזקה מכח רוב כמ"ש התו' בחולין י"א ואף דיש לנו ספק אם הריעותא היא ריעותא המטרפת. ומכ"ש הכא שזה ברור שמשתטה לפרקים. וכ"כ החמדת שלמה ס"ס ס"ד דלא שייך בע"ח וע"ש למיזל בתר רובא

עוד כתב שם המהרי"מ דרב אשי בעי אליבא דר"א דס"ל ביבמות דחיישינן למיעוטא. ואף דהש"ס דחי לה שם מ"מ י"ל דר"א ס"ל כרבה שם. ותמהני דהא דחי לה מברייתא מפורשת וא"כ ניפשוט מהברייתא בעיא דרב אשי. ועוד דגבי חרש ודאי לא שייך למיזל בתר רובא דרוב חרשים אינם מוחזקים לפקחים. וגם דא"כ נימא בכל עת על חרש שהוא פקח מצד הרוב. והלא ידענו שכל חרש יש לו עתים שהוא שוטה. ועוד יש להוכיח דר"א לא ס"ל דחיישינן למיעוטא מהא דס"ל בחולין דף ד' דמצת כותי אסורה לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. ובדף ו' שם אמרינן דלר"מ דחייש למיעוטא חיישינן להמיעוט עובדי ע"ז שביניהם. וא"כ הו"ל לר"א למימר דחיישינן שהוא עוע"ז וע"כ צ"ל דס"ל דל"ח למיעוט. אך י"ל דשם הוי ר"א הגדול כדמשמע בתו' שם שהקשו מפרדר"א ומקשו מדר"א אדר"א ושם הוי ר"א בן הורקנוס. וגם מדמזכירו שם קודם רשב"ג מוכח כן. ואינימא דהתו' אינם מקשים דר"א אדר"א. יקשה דנימא דרק ר"א ס"ל בפרדר"א הכי. אבל שאר תנאי ס"ל דרק לאותו הדור קנסו כמ"ש התו' מתחילה שם. ודקאמר שם בחולין דף ו' דלר"מ גזר רוב אטו מיעוט. כבר הרגיש בזה ברש"י שם וכתב היושבים בהר גריזים הוחזקו לעובדי ע"ז ע"ש וכעין זה בע"ז דף ל"ד לענין גבינת אונייקי וע' במפרשים בחולין שם וביבמות הוי ר"א בן שמוע כמבואר בתו' כריתות י"ח. ועפ"ז מיושב מה שקשה לי מקדושין ע"ה ע"ב דאיתא שם דר"א ס"ל כותים גירי אריות הן. וקשה דהא הכא קאמר ר"א מפני שא"ב בדקדוקי מצות והול"ל מפני שהם נכרים גמורים. והש"ס מייתי זה שם במסקנא. אבל לפמ"ש א"ש דהכא הוי ר"א בן הורקנוס ובקדושין הוא ר"א בן שמוע וכדמוכח בסוגיא שם דפריך מהא דבני צרות דהוי ראב"ש וכ"כ בגליון שם בקדושין דף ע"ד שוב ראיתי בפנ"י שהקשה שם מהא דמצה ובמחכ"ת לא הרגיש דהכא הוי ראב"ש וגבי מצה הוי ראב"ה כנ"ל. ואף דרש"י פירש בקדושין ע"ו די"א לפי שאין בקיאים היינו ר"א ולהכי אמר כותי לא ישא כותית. ובש"ס קאמר שם עלה מאן י"א אראב"א ר"א היא דתניא מצת כותי וכו'. ומשמע דתרווייהו חד ר"א הוא. אבל ז"א דא"כ קשה למה פירש"י די"א היינו ר"א כיון שהש"ס מפרש לה הכי אח"כ. אבל כוונת רש"י דשלש מחלוקת בדבר דמייתי שם כוונתו להא דר"א דכותי לא ישא כותית דס"ל הכי גבי נישואין שאין בקיאין. אבל הש"ס מייתי מהא דמצת כותי ששם מפורש שרא"א אין בקיאין. וממילא אמרינן גם הכא דר"א בן שמוע ס"ל כר"א בן הורקנוס בזה. אבל אם לא מצאנו דראב"ה ס"ל הכי גבי מצה היינו אומרים דהא דראב"ש אמר כותי לא ישא כותית הוא מטעם אחר ולא משום שאין בקיאין. ואדרבא מוכח מרש"י דזה הוי ר"א אחר וכנ"ל. עכ"פ מוכח דראב"ה ס"ל דל"ח למיעוטא. וי"ל דביבמות דף ס"א גרסינן ר' אלעזר והוא ראב"ש. ודפריך שם מהברייתא פריך מראב"ש דאיירי שם בסוף הברייתא ובזה ניחא הא דמייתי שם כל הברייתא ע"ש. אך י"ל דגם ראב"ה ס"ל חיישינן למיעוט. וגבי מצה אצטריך לטעם שאין בקיאין לומר שיש בה חשש חמץ ואסור לאכלה. ומשום שמא הוא עוע"ז לא היה חשש רק שלא נעשית לשם מצוה דהא עכ"פ הוחזקו לעשות מצה לפסח וכמ"ש התו' שם ובגיטין דף י' דאיירי שהכותי אכלה, ולזה נקיט ר"א אוסר ולא אמר שאין יוצאין בה. ולתקרובת ע"ז ודאי שאין לחוש בזה. ובזה יש לישב גם קושיית הפנ"י שהזכרנו

שוב ראיתי בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' קי"א שהאריך בענין ע"ח וע"ש וכתב שיש לנו לאוקמא על חזקתו ולומר בכל שעה שעדיין לא נשתטה. ולא דמי להא דמקוה שלפעמים מתרבה או מתמעטת שכתב הר"ן בתשובה שאין לטבול בה והובא בש"ע סי' ר"א סס"ה. דשם טבע המקוה להשתנות כפי השתנות האויר וכן אדם בריא רגיל לחלות לפי שינוי האויר משא"כ גבי שוטה שאין רגילות להשתטות. ולענ"ד חילוקו אינו מובן דכיון דחזינן שאדם זה רגיל להשתטות לפרקים מסיבה בלתי נודעת ה"ז כמו חולי בכל אדם דאמרינן שמצוי שיחלה האדם כמ"ש הר"ן שם וכהא דמקוה דחזינן שעלולה להתמעט אף דכל מקואות אין עלולות להתמעט מ"מ בזו שראינו שעלולה חיישינן אף שלא ידענו הסיבה לזה. גם מש"ש מהט"ז סי' קי"ט ס"ק י"ב שכתב דהיכא שאין זמן קבוע לשטותה לא מיקריא מוחזקת ע"ח וע"ש. הנה הט"ז כתב שם גבי אשה דהוי רק חומרא דרבנן יש להקל בזה אבל לא באיש. וגם באשה כתב שם דזה רק היכא שלפי ראות עיני הדיין תשאר בחלימותה ולא תשוב לשטותה ע"ש. והחילוק נראה בזה דע"ח וע"ש גם בשעה שהוא חלים דעתו קלושה קצת כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תשס"ה וכדמשמע בירושלמי ר"פ מי שאחזו דמייתי ע"ז מקרא דותחלימני ותחייני וכ"נ בש"ס ר"ה דף כ"ח דקתני בשעה שהוא חלים הוא כפיקח לכל דבריו. ומאי קמ"ל בזה פשיטא שהרי הוא אדם בריא לכל פרטיו. אבל הכוונה דאף שאינו בריא רק חלים ודעתו תשושה קצת מ"מ הוי כפיקח. ובכה"ג יש לחוש שיחזור לשטותו. אבל כשרואים שהבריא לגמרי אין לחוש שיחזור לשטותו ובכה"ג איירי בט"ז שם ובתה"ד שהביא הט"ז שם. ומה שהביא הב"א שם מהא דגיטין כ"ח שנותנו לה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן למיתה. לענ"ד לא דמי דאף דכל אדם עתיד למות מ"מ יש לו חזקת חיים שיומשכו חייו. אבל הכא בזה גופא הוחזק שישוב לשטותו. וכשם שיש לו חזקת חלימות שהוא כעת חלים. כן יש לו חזקה שחוזר לשטותו. ואף שאפשר שיחזור לשטותו אחר גמר הגט מ"מ איתרע חזקת חלימותו וגם דהא יש חזקת א"א. ומה שהביא הב"א שם מהא דשרי לבוא על אשתו שאין לה וסת אף בישינה אם הניחה בחזקת טהורה אף דודאי עלולה לראות נלע"ד שי"ל דהתם הטעם דאזלינן בתר רובא דרוב ימיה הם בטהרה כידוע דהא י"א ימי זיבה הם בחזקת טהרה ואין דרכה לראות בהם כדאיתא בנדה ל"ט ע"א וע' מג"א סי' שמ"ד כעין זה וע' ח"ס חא"ח סי' קע"ח. ואף שאם אפשר לברר צריך לברר מ"מ הכא לא הצריכוהו לשאלה כדאיתא בנדה דף י"ב הטעם כדי שלא תתגנה עליו והוי כמו אם הבירור הוא ע"י טורח גדול דקיי"ל שא"צ לברר. וכעין זה כתב רש"י בנדה שם גבי ישינה שא"צ להקיצה משום דהוי טורח. ועוד דהא ר"ח ורמב"ם ורא"ש ס"ל שצריך בדיקה אף באין לה וסת והובאו בטוש"ע סי' קפ"ו וע"ש בחו"ד ואקצר

והנה בשו"ת שם אריה חאה"ע סי' א' הביא דברי הט"ז באה"ע סי' קי"ט שכתב דעתים שוטה ועתים חלומה ג' פעמים לזמנים שאינם שוים אינה מוחזקת להיות תמיד ע"ש וע"ח. והקשה דהט"ז בעצמו פוסק בי"ד סי' קפ"ט ס"ק מ"ג בקטנה שלא הגיע זמנה לראות דאף בג"פ בזמנים שאינם שוים מוחזקת רואה לחוש לפעם א' ליום ראיה אחרונה ונשאר בקושיא ונראה לחלק בזה דהויא מוחזקת בג"פ לזה שכבר היא בחזקת רואה דם ככל הנשים דחיישינן אף ליום שראתה בו פעם אחד. ואף דאינו וודאי שתראה בו כיון שלא קבעה בו ווסת. מ"מ תקנו חז"ל לחוש דכיון דעכ"פ תראה דם באיזה זמן. יותר קרוב לחוש לאותו יום. משא"כ בהך דעתים חלומה דאף שנאמר דהוחזקה שתשוב להיות שוטה בזמן מן הזמנים. מ"מ כיון שטעם דע"ח ע"ש אין לגרשה הוא משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר. לזה לא תקנו חז"ל רק בוודאי ולא בספק שמא תהיה שוטה דלא חששו לגזור לספק. וגם אין וודאי שתשוב להיות שוטה עוד בימי חייה דכיון שאין לה זמן קבוע אפשר שיומשך הענין כמה שנים