דברי מלכיאל ג קצח

סימן קלו

כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה יוסף נ"י אבד"ק סעראצק

ע"ד האשה שנשאת זה שנה ולא נגע בה כי האיש יש לו חולי הכפיה ר"ל זה י"ט שנה וביום שיארע לו החולי אפשר שיארע לו זה ששה פעמים ביום ובתחילת הכפיה הוא נובח ככלב. ובין כפיה לכפיה הוא מיושב בדעתו. ולפעמים חוליו נמשך חמשה ימים ולפעמים מפסיק ג' או ד' ימים ואז אינו שפוי בדעתו ומשבר חלונות ומכה אמו. ופלפל כבודו אי יוכל לגרש את אשתו ע"י בדיקה וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה אנכי טרוד מאוד וגם חלוש לזאת אשיב בקוצר. והחיוב להכניס עצמינו בזה לתקנת בנות ישראל וד' יעזרנו שלא נכשל בדבר הלכה

הנה זה פשוט שאף הסוברים דעתים חלים ועתים שוטה ואין לו עת קבוע אין מועיל לו בדיקה משום דחיישינן שמא תיכף אחר הבדיקה נשתטה. מ"מ בנכפה מודו דמהני בדיקה. דאף שאין לו עת קבוע מ"מ כיון שיש לנו סימן בפעולותיו כגון אם הוא משתטה בעת כפיותו או להיפוך וכהא דנ"ד שהוא חלים בין כפיה לכפיה. דמי למי שיש לו עת קבוע. דכיון דחזינן שתמיד הוא חלים בין כפיה לכפיה הרי הוא בשעה זו בחזקת חלים ול"ח שנשתטה. וכן מוכח ברמב"ם פ"ט מה"ע ובטוש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ט שהנכפים כשרים לעדות בעת בריאותם אף שאין להם עת קבוע לכפייתם. והיינו כמש"ל לפי שזה גופא הוי קביעות שבשעה שאין החולי אוחזו הוא חלים. רק שכתבו הפוסקים שצריך ליזהר שלא יהא בסוף החולי או בתחלת החולי כי אז מתחיל להשתטות קצת. וכמבואר בח"מ סי' רל"ה סכ"ט. וה"ז דומה להא דאיתא בנדה דף ס"ג גבי וסתות שבגוף דהוי וסת כגון שמפהקת וראשה ואבריה כבדים יעו"ש ובשו"ע סי' קפ"ט דהוי וסתות ודיה שעתה אף שאינם ביום קבוע. וה"ה הכא

ובכל עתים חלים ועתים שוטה צ"ע מנ"ל להחמיר שלא יועיל בדיקה כיון שהוחזק שהוא עתים חלים. וא"כ אנו יודעים ומכירים את הנהגתו בשעה שהוא חלים שמתנהג ככל אדם בריא. ובעתים שהוא שוטה רואים בו סימני שטות. וא"כ זה בעצמו הוא סימן שהוא עכשיו חלים בשעה שמתנהג ככל אדם. ואף שידוע שכל השוטים מדברים לפעמים ככל אדם מ"מ שם הוא מוחזק לשוטה תמיד. אבל הכא שהוחזק לחלים לפעמים. אין לנו להוציאו מחזקתו ובכל עת שמתנהג כבריא הוא בחזקת חלים

והאחרונים הביאו ראיה מדברי בעל העיטור שהובא בב"י סי' קכ"א שכתב דהא דנשתתק צריך בדיקה אינו משום שמא נשתטה דא"כ ניחוש שמא אחר הבדיקה נשתטה ובשעת בדיקה היה חלים ונצריך בדיקה עד אחר הנתינה ע"ש. הרי מבואר דס"ל דלא מהני בדיקה. וכן הביא בפ"ת סי' קכ"א ראיה מהבעה"ע הנ"ל להב"ש שכתב בסק"ד שאין מועיל בדיקה וכ"כ בשו"ת מהרי"מ סי' ל' ועוד אחרונים ולפמש"ל אין ראיה דבנשתתק אין אנו רואים ממנו שום מעשה שטות. ורק לפי שהחולים המשתתקים אינם שפוים בדעתם לפעמים חששו חז"ל והצריכום בדיקה. ולזת כתב הבע"ה שיש לחוש שנשתטה אחר הבדיקה. דהא מפעולותיו אין שום בירור אם הוא חלים או לא. אבל במי שבעת שהוא שוטה ניכר שעושה מעשה שטות ובעתים שהוא חלים הוא בריא ככל אדם שפיר מהני הבדיקה כיון שהוחזק כבר לחלים בעת הזאת ואפשר שא"צ בדיקה כלל

ועוד הביא הב"י סי' קכ"א ראיה מיבמות דף קי"ג דאיתא שם דאר"א דתרומת חרש היא ספק דאיבעיא לרבא חרש לר"א דעתא קלישתא היא ומספקא ליה אי דעתא צילותא הוא או לא ולעולם חדא דעתא הוא או דילמא פשיטא דדעתא קלישתא ולאו דעתא צילותא והכא היינו טעמא דעתים חלים ועתים שוטה למאי נ"מ להוציא אשתו בגט. והקשה הב"י דהא מצי לגרש בבדיקה וע"כ דלא מהני בדיקה בעת"ח ועת"ש. והובא בפ"ת שם. ולענ"ד לא מוכח מידי מהתם דשם אף אינימא שהחרש דעתו משתנה והוי עת"ח ועת"ש. מ"מ אין ניכר מפעולותיו איזה עת הוא חלים ובאיזה הוא שוטה. ולזה יש לחוש שתיכף אחר הבדיקה נשתנה דעתו ולא מהני בדיקה. אבל בכל אדם שהוא עת"ח ועת"ש שפיר מהני בדיקה וכנ"ל

עוד הביאו הב"י והפר"ח ופ"ת שם מדברי רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה שאם אין אנו יודעים בודאי הזמן שעומד בריא והזמן שהוא שוטה הו"ל ספק והובא להלכה בסי' מ"ד ס"ב. משמע להדיא דלא מהני בדיקה בכה"ג. ומקור דבריו הוא מהך דיבמות הנ"ל. אכן לפמש"ל אין ראיה מזה דכוונת הרמ"ה הוא כהך דיבמות שאין שום היכר בפעולותיו. רק שידענו טבעו שדעתו משתנה לפרקים. ובזה מדוקדק לשונו שכתב שאין אנו יודעים בודאי הזמן וכו'. דהול"ל שאין לו זמן קבוע לחלימותו. ולפמ"ש א"ש שכוונתו שאין אנו יודעים לכוין השעה שדעתו צלולה בלא בדיקה כיון שאין היכר מפעולותיו. ולפ"ז י"ל שגם הב"ש בסק"ד כוונתו כן. כי על מ"ש בש"ע שם שאם גירש בשעה שהוא חלים גיטו גט כתב הב"ש היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים. וי"ל שכוונתו שניכר זמן חלימותו ע"י פעולותיו. ולזה לא כתב שיש לו זמן קבוע לחלימותו. וכ"נ מוכרח דהא אף כשיש לו זמן מוגבל לחלימותו יקשה דמנ"ל שהוא חלים גמור בעת ההיא דילמא גם בעת הזאת משתנה דעתו לפעמים. וההכרח לומר שניכר מתוך הנהגתו ופעולתו שהוא חלים. וא"כ י"ל כן גם באין לו זמן קבוע וכמש"ל. רק שצריך לידע בבירור שכבר התחילה עת חלימותו ולפ"ז לא מצינו שום פוסק שיסבור דלא מהני בדיקה בע"ח וע"ש. כי כל האחרונים שדברו בזה הביאו מהרי"ו והב"ש ומהבה"ע. וכבר בארנו שאין ראיה מדבריהם. וכ"כ הח"ס בחי"ד סי' ז' דמהני בדיקה וכ"כ הפר"ח סי' קכ"א וכ"כ בשו"ת מהרי"מ סי' ל' שכ"נ עיקר והוכיח כן מדברי שו"ת הרשב"א שהובא בב"י. רק מש"ש הח"ס דהב"ש איירי בגט ע"י שליח דבריו צ"ע לענ"ד

ועוד נראה דאף המחמירים מודו דמהני בדיקה כשיבדקוהו כל העת עד אחר הנתינה והיינו שיעסקו וידברו עמו כל העת ויראו שהוא שפוי בדעתו. וכן מפורש בלשון הבע"ה המובא בב"י שכתב ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע הגט לידה. הרי מפורש דמהני בדיקת כל העת. וכ"כ הפר"ח בסי' קכ"א להדיא דודאי מהני בדיקה מתחילת הכתיבה עד שיגיע הגט לידה. ובלא"ה צריך להתעסק עמו בכל העת כדי לראות אם פעולותיו כאדם בריא וכנ"ל. וכן מפורש בשו"ת הרשב"א סי' תשס"ה הובא בב"י ר"ס קכ"א דע"ח ע"ש גיטו גט בלא בדיקה כנשתתק כשרואים שמדבר כענין ואינו עושה מעשה שטות ע"ש, והיינו כמש"ל. וכ"כ הג"פ בסי' קכ"א סקי"ג וס"ק י"ב ודלא בעי עת קבוע ע"ש. ומה שתמה שם על הלבוש. נראה פשוט שהלבוש מביא דעת הרי"ו בשם הרמ"ה שהזכרנו. ולפ"ז בדיקה דע"ח ע"ש אינה כבדיקת נשתתק. רק לבדקו אם הוא שפוי בדעתו לפי הענין. וגם בנשתתק כתב הרמב"ם בפ"ב מה"ג והובא בב"י דבדיקה דבש"ס הוי לאו דווקא רק צריך שיתברר להבודק שדעתו צלולה. וכ"נ פשטות הש"ס בר"ה כ"ח ע"א וכל הפוסקים שסתמו ע"ח וע"ש בשעה שהוא חלים הוא כפיקח לכל דבריו. ולא הוזכר דדווקא כשיש לו זמן קבוע לחלימותו. והיינו כמש"ל שזהו בעצמו הקביעות כשרואין שנוהג כפיקח וכמ"ש הרשב"א

והנה המהרי"מ בסי' ל' כתב שאין לחוש שנשתטה אחר הבדיקה משום דאזלינן בתר רובא שרוב בנ"א הם פקחים. ונהי דאין לו חזקת פקחות לפי שאצלו היא חזקה המשתנית מ"מ יש לו חזקה מכח רובא. ודבריו תמוהים לענ"ד דהא חזינן שאיש זה יצא מכלל רוב פקחים דהרי עתים הוא