דברי מלכיאל ג קצ

ועוד יש לדון להקל בנ"ד שלא שמעו העדים ולא הדיינים ורק אני לבדי שמעתי. וע"א לא מהני בכגון זה והוי כעדים מעידים שהיה הגט בלא תנאי ואחד מעיד שהיה תנאי שפשוט שהגט כשר בלי תנאי. ואף שהעדים ראו שמנענע שפתיו מ"מ אין זה גורע כח הגט כיון דלא ידעו מאי קאמר וכעין דאמרינן בגיטין ל"ד ע"א שכפה רב יהודה לאחד לתת גט וכדי שלא יבטל הגט צוה לעדים לתת קרי באודנייהו שלא ישמעו הביטול. ופריך שם בש"ס הא חזו דרהיט אבתרייהו ומשני אימור קא"ל אשור הייא כי היכי דלישלם צערא דההוא גברא. אלמא דאף שראו שרץ אחריהם ומדבר איזה דברים בשפתיו. מ"מ כיון שלא שמעו דיבורו הוי גט דתלינן בדיבור אחר ולא בביטול. וה"ה הכא אפשר אמר לה ששמח במה שמגרשה וכדומה מן הדברים שמצוי שיאמרו אנשים פשוטים כשמגרשים נשותיהם. או שמוסיף דברים לחזק הגט שלא יהי לה עוד שום קשר עמו וכדומה. וגם דהא קיי"ל כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא וס"ל בגיטין דף ל"ד דאף בלא סברא דאשור הייא ג"כ הוי גיטא כל זמן שלא שמעו העדים בפירוש ביטול הגט. ומוכח שם ג"כ שאף אם שמע הרב שמבטל הגט בכ"ז הגט כשר דלגבי עדים מיקרי זה רק גילוי דעתא בעלמא. דהא אין מבואר שם שרב יהודה בעצמו נתן קרא באודניה. וא"כ הרי הוא שמע ביטולו. וע"כ צ"ל דזה לא מהני וצריך שישמעו העדים. ויש לדחות שרב יהודה הלך למקום אחר ולא היה בשעת מעשה. והוא דחוק דכל כה"ג הו"ל לש"ס לפרושי. ואף שכתבו התו' בגיטין ל"ב ע"א ד"ה מהו שאם בשעת גילוי דעתו לבטל הגט נודעה דעתו לב"ד שפיר בטל הגט אף שלהשליח או להעדים נודע זה אחר הנתינה ע"ש. נראה דמ"מ בעי ב"ד שלם כדין ביטול הגט שצריך לפני שנים עכ"פ כדאיתא שם ל"ב ע"ב ובאה"ע סי' קמ"א. אבל לפני אחד ודאי דלא מהני. וכ"כ הר"ן בחי' ל"ב ע"ב דאף שידעו שמבטל הגט מ"מ כיון שלא שמעו דבריו ממש הרי אין עדים בדבר ואין דבר שבערוה פחות משנים. ובנ"ד עדיפא מהך דגיטין ל"ד דשם היתה אומדנא שרוצה לבטל במה שרואים שמנענע בשפתיו דהלא כפוהו על הגט וכמה פעמים ביטלו כבר ע"ש. אבל בנ"ד לא עלה כלל ע"ד העדים ושום אדם שאומר איזה תנאי וכן אמרו העדים שלא עלה בלבם שום ספק בזה עד שנודע להם אחר הנתינה שאמר אז דבר הנוגע לגוף הגט

ולכאורה י"ל דבנ"ד גרע טפי דבהך דגיטין ל"ד כבר ציוה להסופר ועדים לכתוב וליתן הגט כדין רק בהמשך זמן ראו שמדבר איזה דברים שלא שמעום. לזה שפיר הוי גט דהוי רק גילוי דעתא בגיטא דלא מהני אבל בנ"ד שהיה עדיין קודם הנתינה. י"ל דאף ששמעו העדים שאמר ה"ז גיטך וכו' מ"מ כיון שראו שאומר איזה דבר עוד קודם שנתנו לידה. שוב אין עדותם שלימה שהרי אין יודעים מה דיבר אח"כ. ונהי דבעלמא לא חיישינן שמא ביטל שליחות הסופר והעדים. היינו היכא שגוף שליחותם נעשה כדין ואח"כ נולד חשש שמא ביטל הגט. בזה אין לחוש. אבל היכא שראו שאמר איזה דבר תכ"ד לדבריו קודם הנתינה. הרי גוף עדותם אינה ודאית כי אינם יודעים אם נתן לה לשם גט גמור ושמא התנה אז איזה דבר או אמר איזה דבר הגורם ביטול להגט כגון שאמר חוץ מפלוני וכדומה שהגט בטל. ואין כאן עדים על הגט כי אין עדותם שלימה. וכעין זה כתב האבני מילואים סי' כ"ז סק"ו שאם ספק להעדים אם הבינה הקדושין אזי הוי כקדושין בלא עדים. ויותר מזה כתב הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ט שאם אומרים המקדש והמתקדשת שאחר תיבת לי סיים דבר המוכיח שכוונתו לשחוק. אף שהעדים לא שמעו דבר זה. מ"מ אם יש ספק להעדים ואומרים שאפשר אמר זה והם לא שמעו. נאמנים האיש והאשה לומר כן ולא הוי קדושין. וממילא דה"ה הכא כיון שלא שמעו מה אמר בעת שנענע בשפתיו. י"ל שנאמן לומר שאמר איזה תנאי. ואף שלא שמעה האשה את התנאי. י"ל דמ"מ נאמן כיון שעיקר הגירושין תלוי בדעתו ובפרט שיש לה חזקת א"א ולא יצאה מחזקתה כיון שגם לעדים הוי ספק בדבר. ועוד נראה דבנ"ד אף שהמתגרשת לא שמעה מ"מ הרי בלי ספק הרב נאמן אצלה. וכיון שמאמנת שויא אנפשה חד"א וכדאיתא בקדושין ס"ו ע"א גבי ההוא סמיא

אכן באמת דברי הנו"ב לא נתבארו יפה דאיך נאמין אותם כיון שיש שני עדים המעידים שנתקדשה ולא שמעו הדיבור שמוכיח שעשה זה לשחוק בעלמא. וע"ש מ"ש בענין ע"א נאמן באיסורין ויש להאריך בזה. אך אינו שייך לנ"ד כיון שיש עדים. וע"כ צ"ל דגם הנו"ב איירי שהעדים הרגישו שאמר עוד מלה אחת אך לא ידעו מה אמר. או שעכ"פ יש להם מקום להסתפק בזה. וא"כ אין עדותם על הקדושין עדות שלימה וכמש"ל. ולפ"ז נלע"ד דלא הוי קידושין בלא"ה אפילו היה המקדש אומר שלא אמר דבר שגורם לבטל הקידושין דודאי כל עדות שצריך לזה גם הודאת בע"ד לאו עדות היא וכעין הא דאיתא בכריתות דף י"ב דגבי ידיעת עדות לא שייך לחייבו בעדים מפני שיכול לומר נתכונתי לעדות וע"ש בתו' בזה וכ"כ הנו"ב מ"ת חאה"ע סי' נ"א דלהכי לא מהני כשעדים מעידים דפלניא דסימניה הכי והכי קטל גברא כדאיתא בחולין דף צ"ו אף שהוא מודה בדבר. דמ"מ לא הוי עדות גמורה וכ"כ בתשו' רעק"א סי' צ"ז שבקדושין צריך שיהיו העדים רגע אחת אחר הקידושין כדי שיראו שלא זרקה הקידושין או ששמעו שאמרה הן. דבלא"ה הוי כקידושין בלא עדים דהא צריך שהעדים יעידו שקבלה הקידושין. ולזה אף אם תודה אח"כ שלא זרקתם. מ"מ הו' קידושין בלא עדים. כיון שהעדים מעידים על חצי דבר וכ"כ האב"מ בסי' כ"ז סק"ו דאינימא דברים שבלב הוי דברים הוי קדושין בלא עדים ע"ש. וע' חיבורי ח"א סי' פ"ד ופ"ו שצדדתי לומר דגבי דברים שבלב הוי קידושין בעדים משום שהרי ראו מה שיכלו לראות. אבל בהא דהנו"ב וכן בנ"ד הרי לא שמעו מה שהיה להם לשמוע וכן בקדושין שהזכרנו היה להם לראות אם תזרקם או לא

ולפ"ז בנ"ד יש לדון שבטלה נתינתו לגמרי דכבר בארנו דלא דמי להך דגיטין ל"ד. דשם צוה לכתוב הגט כדין ורק אח"כ רוצה לחזור בו ולבטלו. לזה כל זמן שלא שמעו הביטול בפירוש אין להם לחוש דעדותם על שליחות הגט היא שלימה בלי פקפוק. אבל בהא דהנו"ב הרי יש ספק אם היה כוונתו בתיבת לי במכוון שבו בלה"ק כדין קדושין או במכוון שבו בלשונם כמ"ש הנו"ב שם שסיים תיבת וואדי וכיון שפוך מים ונתבטלו הקדושין. ואין זה חזרה רק מתחילה כיון לכך ובפרט שאמר זה קודם הנתינה. וה"ה בנ"ד אינימא דהוי תנאי הרי היה דעתו מתחילה כשאמר ה"ז גיטך לסיים תנאי זה. וא"כ עדותם על גוף הגירושין מסופקת כי אולי סיים איזה דבר המבטל הגט כגון שאמר חוץ מפלוני דאף שאינו חוזר בו בכ"ז בטל הגט משום דלא הוי כריתות. וכיון דליכא עדות על הגירושין שוב לא הוי גט כלל דהוי כנותן לה בינו לבינה ולפ"ז י"ל שאף אם אומר שאמר אז דברים של מה בכך שאין שייכים להגט. בכ"ז כיון שהעדים לא שמעו דבריו ויש להם מקום להסתפק שמא אומר דבר המבטל נתינתו. לא הוי גט דהוי גט בלא עדים. וכיון דלא הוי גט שוב מהני מה שיטלנו ויחזור ויתננו לה כדין. ומטרדותי אקצר

עכ"פ יש לנו בנ"ד הרבה צדדים להתירא ע"י מה שחזר ונתן לה הגט. ראשית דהא נראה עיקר שלשון נאר הוא לשון חוץ. ואף אינימא דהוי לשון תנאי. מ"מ הוי כאומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני וכבר כתב הרמ"ה דהוי כחוץ וכ"נ דעת הרשב"א כמש"ל. ואף לדעת הרא"ש דהוי תנאי וכ"פ בשו"ע וכ"נ דעת הרמב"ם כמש"ל. מ"מ הוי כמתנה עמש"ב והתנאי בטל והמעשה קיים. ואף אינימא כהבנת האב"מ דהוי כאומר ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני וכפשטות לשון