דברי מלכיאל ג קפז

ע"ש. וכ"כ התו' בב"ב שם ד"ה ע"מ דכיון ששייר המקום לעצמו לא מיקרי ככהן המסייע בבית הגרנות. וכבר נתקשו האחרונים בסתירת דברי הפוסקים בדין זה ע' בט"ז וש"ך ביו"ד ס"ס ס"א ובהגהת הט"ז בח"מ סי' רי"ב ובמקום שמואל סי' פ"ח מ"ש בזה. ולבד זה כבר כתב הרמב"ן וש"פ הובאו ביתה יוסף בח"מ בסי' ר"ט שכיון שאומר ע"מ שהמתנות שלי ההכרח לפרש שכוונתו לשייר. כי לשון שהמתנות שלו. אינו לשון תנאי כלל דהול"ל ע"מ שתתן לי המתנות וע' אב"מ ס"ס ל"ב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ לא דמי זה להא דנזיר

ונראה בישוב דעת הרמ"ה דבאמת אין כוונת הרמ"ה דע"מ הוי כחוץ. רק כוונתו דכיון דבגט בעינן כריתות גמורה. לזה אם התנה שתהא אסורה לפלוני בכל דבר שוב לא הוי כריתות מעליא. והרי כמה פוסקים ס"ל דאף באומר ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני הוי ג"כ שיור ובטל הגט. ואף דהוי תנאי גמור מ"מ לא הוי כריתות מעליא וע' בר"ן ורא"ש ורשב"א בפ' המגרש בזה. ודעת הרמב"ם דאף בע"מ שלא תנשאי לחוד לא הוי גט משום דאגידא ביה עד שיגביל זמן לזה משום דאגידא ביה לא הויא כריתות וכדאיתא בגיטין דף פ"ג באומר ע"מ שלא תשתי יין ע"ש. אבל בנזיר ס"ל לרבינא דאף דבעינן לר"ש שיזיר מכולן מ"מ כיון דאמר בלשון ע"מ לא הוי כחוץ והוי מתנה עמש"ב והתנאי בטל

והתו' בנזיר י"א בד"ה האי הקשו הא המקדש אשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה אמרינן בקדושין י"ט שמקודשת והתנאי בעל. ולמה לא אמרינן דהוי כחוץ. ותרצו דשם אפילו אמר חוץ לא מהני משום דאין קדושין לחצאין וכי אמר הרי את מקודשת הרי חלו הקדושין. וכשאומר חוץ משאר לאו מידי קאמר. אבל גבי נזיר ילפינן מקרא שצריך שיזיר מכולן. ולכאורה דבריהם תמוהים דהא קיי"ל בגיטין פ"ב ע"ב דגם גבי קדושין אם אמר חוץ מפלוני בטלו הקדושין. ואף לאביי שם הוי בעיא דלא איפשטא. והוא ג"כ מחלוקת הפוסקים והובאו באה"ע סי' ל"ח סל"ט אי הוי ספק קדושין או בטלו הקדושין בודאי. וא"כ קשה למה תפסו התו' כאן בפשיטות דחוץ לא מהני בקדושין והקדושין קיימין. וזה דלא כמאן דאף לפי הצד דנימא שהקדושין קיימין בחוץ. מ"מ מה שהוציא בלשון חוץ ג"כ קיים כדאיתא בגיטין שם דסגי בקנין כל דהו ע"ש ובאומר חוץ מדין אחד מדיני הקדושין נראה ג"כ שהדין כמו חוץ לפלוני דהא גם בגט מיבעיא להש"ס בגיטין פ"ה ע"א חוץ מזנותיך חוץ מהפרת נדרים או תרומה ע"ש. וה"ה בקדושין בכה"ג. ולשיטת הרמב"ם ודעימיה דחוץ בקדושין הוי ספק י"ל דבכה"ג באומר בקדושין חוץ מדין מדיני קדושין הוי ס"ס. ספק שמא בקדושין סגי בקנין כל דהו ומהני חוץ. ואף אינימא דאיתקש לגט מויצאה והיתה מ"מ שמא גם בגט מהני בכה"ג ויש להאריך בזה. אבל אין נ"מ לנ"ד דעכ"פ בארנו דמהני לשון חוץ לשייר הדבר ההוא וכמש"ל

והנה רש"י ותו' בביצה כ' ע"א גבי אומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מעשר כתבו הטעם מפני שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ושוב כי אמר על מנת לאו כלום הוא. וקשה טובא למה לא אמר משום דהוי מתנה עמש"ב. וגם דבנזירות לא שייך אמירה כמסירה ונראה כוונת רש"י ותו' עפמ"ש התו' בכתובות נ"ו ע"א שהקשו למה צריך דיני תנאים הא חזינן שאינו מתרצה בדבר זה רק על תנאי זה. ותירצו דבאמת מסברא הוי אמרינן שאין מועיל שום תנאי לבטל מעשה שעושה ורק ילפינן מהא דבני גד וב"ר דמהני תנאי. ולזה אין לך בו אלא חידושו כעין תנאי דב"ג וב"ר. ולפז"ק למה צריך גבי הקדש ונזירות דיני תנאי הא לא הוי מעשה רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור וא"צ ללמוד ממעשה דב"ג וב"ר. וממילא א"צ דיני תנאי וליהני אף דהיכא דמתנה עמש"ב. ולזה כתבו רש"י ותו' דגם הקדש ונזירות הוי כמעשה. ולאו דווקא נקטו הא דהוי כמסירה רק כוונתם שהדיבור הוי כמעשה כיון שגזה"כ שדיבורו מחייב גופו בהקדש או בנזירות ממילא הוי כמעשה. וכעין דאמרינן בתמורה דף ג' דמימר עביד בדיבורו מעשה. והו"א מסברא דלא ליהני שום תנאי. ורק ילפינן מב"ג וב"ר דמהני. ולזה היכא דהוי מתנה עמש"ב או מעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה. קיים. וכ"כ הבעה"מ בביצה שם שהטעם משום דמעשה קודם לתנאי וע"ש במלחמות בזה. ובאמת פירש"י ותו' שם צ"ע דהא בש"ס לא נזכר שם דקאמר על מנת רק סתם ואצא בה ידי חגיגה וכו' ע"ש. ולמה כתבו התו' דאיירי בעל מנת. והרמב"ן במלחמות שם כתב באמת לחלק בזה ע"ש ויש להאריך בזה

והנה התו' כתבו שם שאם אמר מקודם על מנת ואח"כ הריני נזיר שפיר חל התנאי כיון שהקדים התנאי הרי לא קיבל הנזירות רק על אופן זה והוכיחו כן מפירש"י שהוצרך לסברא דאמירה כמסירה. ודעתם נראה דאף דמסברא הו"א שאין מועיל תנאי לבטל מעשה היינו רק כשעשה מקודם המעשה. אבל כשהתנה קודם המעשה אין ממשות בהמעשה שעשה כיון שלא עשאה בשלימות. ולפ"ז הכא שהתנה עמש"ב והתנאי קיים בטלה הנזירות כיון דבאמת אסור נזיר לגלח על מעות מעשר

ולפ"ז יש מקום לישב דברי התו' דנזיר שהזכרנו דס"ל כסברת התו' דביצה שהזכרנו. ולפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל דהא דקיי"ל מעשה קודם לתנאי לא הוי תנאי היינו כדעת הרשב"ם דמפרש שגוף המעשה היה קודם התנאי וע' חיבורי ח"א סי' פ"ד. דלדעת ש"פ דס"ל דהיינו שהקדימו בסדר הדיבור אף שהתנאי היה קודם גוף המעשה יקשה דהא מ"מ הרי גילה דעתו שעושה המעשה על אופן זה ואין המעשה כלום וכמש"ל, וכן הא דאמרינן באומר ה"א מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל. הכוונה ג"כ שבשעה שאומר הא"מ נתן לה הקדושין ולזה לא אלים התנאי לבטל המעשה כיון דהוי מתנה עמש"ב ולא דמי לתנאי ב"ג וב"ר. ולזה ס"ל להתו' דנזיר דבכה"ג אפילו אמר אחר הקדושין חוץ משאר כו"ע לאו כלום הוא שאינו יכול לגרוע כח המעשה שעשה בשלימות ואף שאינו חוזר בו רק מפרש דבריו דמהני כמ"ש הרמב"ם שם. מ"מ לא מהני כמש"ל. והא דגיטין דף פ"ג דמהני לשון חוץ בגט וקדושין איירי שגמר כל דיבורו קודם הנתינה אבל באמת ז"א דא"כ יקשה דל"ל להש"ס בהא דשאר כסות ועונה טעמא דהוי מתנה עמש"ב. הא בלא"ה הוי מעשה קודם לתנאי. ויש עוד לפלפל בזה ולא אאריך בפלפולים התלוים בשערה. ויש עוד מקום לישב דברי התו' דנזיר ולחלק בין חוץ דגיטין לחוץ דשאר כסות ועונה ולישב פירש"י דנזיר שם אך אין העת מסכים להאריך

וגם מ"ש התו' שם דלר"ש דאמר עד שיזיר מכולן לא הוי נזיר כשאומר חוץ. ג"כ תמוה דהא לר"ש הוי דין נזזיר כמו קדושין שאין קדושין לחצאין ואין נזירות לחצאין. וא"כ אם בקדושין לא מהני חוץ לבעל הקדושין. ה"ה בנזירות ודאצטריך קרא לר"ש בנזיר דף ג' למילף שצריך שיזיר מכולן היינו כי היכי דלא נילף מקרא דמיין ושכר יזיר דסגי כשנזר מאחד מהם וכדילפי רבנן שם מפסוק זה שאם נזר מאחד מהם הוי נזיר מכולן. ומבואר שם דר"ש מוקי לה לדרשא אחריתא. והיינו משום דיליף מקרא דמכל אשר יעשה שצריך שיזיר מכולן ע"ש. אבל אם אומר הריני נזיר חוץ מן היין שפיר י"ל דלר"ש הוי לזור אינימא דבקדושין בכה"ג לא מהני לשון חוץ לבטל הקדושין משום שאין קדושין לחצאין. וא"כ מוכח מסוגיין דדף י"א דמהני חוץ בכה"ג והדרא קושיית התו' לדוכתא ואף שיש מקום לחלק בין נזיר שחל בדיבור לקדושין שעושה אח"כ מעשה. אבל בתו' אין מבואר זה

וכן קשה לי טובא בענין זה בתו' כתובות דף נ"ו ד"ה הרי זו שכתבו דלזה הוי בנזירות מתנה עמש"ב ותנאו בטל