דברי מלכיאל ג קפו

ששמו בעריל. לזה רצה לאסרה עליו. והשיבה לו המתגרשת תיכף הגט והקנתו לו בחזרה. ואח"כ נתנו לה פעם שנית וגירשה כראוי. ואמרתי לברר דין זה בס"ד

הנה ע"ד לשון ,,נאר" הארכתי בחיבורי ח"א סי' פ"ג שיש להסתפק אם הוא לשון חוץ או על מנת. ולפ"ז אינימא דהוי תנאי יש לחוש לדעת הרא"ש הובאה באה"ע סי' קמ"ג סט"ז שדעתו שא"א לבטל התנאי רק כשיקדשנה מחדש ויגרשנה שהרי הובא שם בשו"ע דעת ר"ת שאם התנה שלא תנשא לפלוני אסורה לכל אדם שמא תעבור על תנאה. וע"כ גם בנ"ד תהא אסורה לינשא לכל אדם אכן נראה דבנ"ד ודאי הוי לשון חוץ דבהא דחיבורי שם דרך בנ"א לומר ע"מ שלא תנשא עד כ' שנה. אבל הכא אין דרך לומר ע"מ שלא לדוב בלא לשון נישואין. ורק כוונתו שתהא מותרת לכל אדם חוץ מן דוב ובחוץ הא קיי"ל בגיטין דף פ"ב ובפוסקים שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר ה"ז גיטך. וכעת נדפס ס' עין יצחק השני וראיתי בו בסי' נ' שהחליט שלשון נאר הוי לשון חוץ. ואף דאיירי שם כשהזכיר לשון נישואין. וא"כ כ"ש בנ"ד וכמש"ל. אך אח"כ נראה שגם הוא חשש לומר דהוי לשון תנאי וכמ"ש בחיבורי שם. ועוד לפמ"ש בחיבורי שם לצדד דלהכי יש לחוש לתנאי לפי שאח"כ כששאלוהו כוונתו פירש דבריו שכוונתו היתה בלשון תנאי. ובארתי שיוכל לפרש דבריו תיכף בזה ע"ש ובנ"ד אמר שכוונתו היתה בלשון חוץ שתהא מותרת לכל אדם ולא לזה

ועוד נראה שיש להקל בנ"ד אף אי נימא דהוי תנאי דהא כתב הרמ"ה הובאו דבריו בטור סי' קל"ז שאם התנה על מנת שלא תהא מותרת לפלוני לא הוי תנאי רק כמו חוץ ע"ש. ואף לדעת הרא"ש בפ' המגרש הובא בטור שם דהוי תנאי והוי גיטא. נראה שכתב זה רק לענין שהגט הוי גט מעליא. דבחוץ לא הוי גט. אבל שפיר מודה שמותרת גם לזה שהתנה עליו משום דהוי מתנה על מ"ש בתורה ודמי להא דאיתא בב"מ נ"א ע"ב ובמכות ג' ע"ב באומר ע"מ שאין בו אונאה או ע"מ שלא תשמטנו שביעית. ופירש"י שם שהשביעית משמטת בע"כ כי אינה מסורה בידו. וכן גבי אונאה כתבו התו' שם בשם רשב"ם הטעם דהוי כמתנה שלא יחול איסור אונאה. וזה אין בכוחו להתנות. ובפרט דהכא איירינן בדבר איסור ובזה כ"ע מודו שהמתנה עמ"ש בתורה התנאי בטל והמעשה קיים כדאיתא בש"ס בכ"מ. וכבר אמרה תורה שהמגרש אשתו מותרת לכל אדם. ולא יוכל להתנות ע"ז רק יכול להתנות שלא תינשא לזה. והרא"ש לא נחית לזה. וא"כ בנ"ד האשה מותרת לכ"ע כי לדעת הרמ"ה דהוי כמו חוץ לא הוי גט. ושפיר נתן לה הגט פעם שני כדין. ולדעת הרא"ש דהוי תנאי הוי מתנה על מ"ש בתורה והגט קיים והתנאי בטל

וראיתי באבני מילואים סי' קל"ז סק"ה שכתב בטעם הרא"ש בדין זה משום דאם היתה כוונתו שלא להתירה לפלוני היה לו לומר בלשון חוץ. וגם כי הלא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד כי כיון שמגרשה ומתירה לכל אדם לא שייך לומר שמתנה שלא תהא מותרת לפלוני וא"כ הוי המעשה קיים והתנאי בטל. וע"כ ס"ל להרא"ש שכוונתו להתנות שלא תנשא ולא הבעל לפלוני. ובכ"ז הוא מתירה לו בגט זה. רק שהוא מתנה שאם תבעל יבוטל הגט למפרע. ולענ"ד דבריו תמוהים כי מי הגיד לו שדעת הרא"ש שהתנאי קיים דילמא באמת ס"ל שהתנאי בטל. רק בא הרא"ש לומר שמעשה הגט קיים דלא הוי כמו חוץ. וגם הא דנקט תנאי ומעשה בדבר אחד לענ"ד לא שייך הכא. רק דהוי מתנה עמ"ש בתורה. ודמי לאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין דאמרינן בנזיר י"א דהוי מתנה עמ"ש בתורה. ולא קרי לה תנאי ומעשה בדבר אחד: ובאמת גוף מחלוקת הרמ"ה והרא"ש צל"ע מסוגיא דנזיר דף י"א דשם איתא באומר הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין ומיטמא למתים ה"ז נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור ור"ש מתיר. ואיתא ע"ז בסוגיא שם וליפלוג נמי ר"ש ברישא אריב"ל חלוק היה ר"ש אף ברישא. רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה. וריב"ל אמר לך האי ע"מ כחוץ דמי תניא כוותיה דרבינא כו'. הרי מפורש לפנינו דריב"ל ס"ל דכיון שמתנה על דבר שמן הדין הוא נגד דיבורו הקודם הוי כחוץ. ולריב"ל ע"כ צ"ל דגם לרבנן ס"ל דהוי כחוץ ומ"מ ס"ל דהוי נזיר משום דס"ל בדף ד' ע"ב דאף אם נזר מאחת מהן הוי נזיר. דאינימא דלרבנן גם ריב"ל מודה שהטעם מפני דהוי מתנה עמ"ש בתורה. א"כ מאי מייתי הש"ס ראיה מהברייתא לרבינא דילמא הך ברייתא אתיא כרבנן וע"כ צ"ל דלריב"ל ס"ל דגם לרבנן הוי כחוץ. ונראה שהש"ס הוכיח זה מדקאמר ריב"ל דברישא פליג ר"ש משום דע"מ כחוץ דמי והכוונה דהא דתנן ר"ש מתיר קאי גם ארישא וכמ"ש התוס' שם. ומוכח דבתרווייהו בבי חד טעם הוא מדכללם בחדא מחתא. ובהא דאיני יודע שנזיר אסור ביין טעם מחלקותם הוא אי הוי נזיר כשנזר חוץ מיין וכמ"ש התו' שם. וא"כ ע"כ היינו פלוגתייהו גם ברישא. ומוכח דגם לרבנן הוי כמו חוץ. וממילא נתבאר דלרבינא דתניא כוותיה וגם הוא בתרא הוי בכה"ג תנאי ולא כחוץ. וא"כ מוכח כדעת הרא"ש שהזכרנו

ועפ"ז יש ליישב מ"ש הרמב"ם בפ"א מה"נ הי"ג שהאומר ע"מ שאהא שותה יין ה"ז נזיר דהוי מתנה עמ"ש בתורה. והקשה הלח"מ שם דל"ל האי טעמא הא אפילו אי הוי כחוץ ג"כ הוי נזיר כיון דקיי"ל כרבנן שאף אם נזר מאחת הוי נזיר מכולן ונדחק מאוד בזה. ולפמש"ל א"ש בס"ד דנ"מ טובא לדינא דבכה"ג שמתנה עמ"ש בתורה והוא חלק מדיני הענין שעוסק בו לא אמרינן דהוי כחוץ והוי תנאי. ונ"מ לענין גט באומר ע"מ שלא תהא מותרת לפלוני וכמש"ל. ואחרי כותבי מצאתי בשטמ"ק בנזיר שם שהביא בשם הרא"ש שהקשה קושייתינו מה מייתי ראיה לרבינא דילמא אתיא כרבנן. ותירץ דלרבנן לא צריכא לטעמא דמתנה עמ"ש בתורה דהא אף באומר חוץ אסור. אכן לפמש"ל נדחה זה די"ל דהברייתא נקטא קושטא דמילתא משום דנ"מ לשאר דיני התורה דהוי כתנאי ולא כחוץ. ובישוב הקושיא צ"ל כמש"ל בס"ד. ועוד נראה דלרבנן אף דבעלמא הוי כאומר חוץ מ"מ בנזיר לא הוי כחוץ. דהא הטעם דהוי כחוץ דאמרינן שיועילו דבריו אבל בנזיר לרבנן חוץ לא מהני. וא"כ אוקמא על פשטות דבריו דהוי תנאי ויש לדחות ואקצר

והנה בחולין דף קל"ד מייתי הש"ס פלוגתא לענין מתנות אי ע"מ הוי כחוץ או כתנאי. וכתבו שם תו' הטעם למ"ד דתנאי הוא דתנאו בטל דהוי מתנה על מ"ש בתורה וכ"ה בפירש"י שם. ומוכח מזה דמ"ד שם דהוי כחוץ ס"ל כריב"ל בנזיר י"א דכיון שסותר דבריו והוי כמתנה עמש"ב על כרחינו נפרש דבריו בלשון חוץ וכסברת הרמ"ה שהזכרנו ולפז"ק מאי קאמר הש"ס בנזיר י"א דתניא כרבינא הא איכא בחולין שם ברייתא דס"ל כריב"ל ודוחק לומר משום דהך ברייתא איירי בנזיר עדיפא. דמאי שנא כיון דבעיקר הדין מוכח מהא דמתנות דס"ל כריב"ל. ונראה דס"ל להש"ס דמ"ד גבי מתנות דהוי כחוץ אין הטעם מצד שסותר דבריו והוי מתנה עמש"ב. דבאמת לא דמי כל כך דהכא לשון נזיר כולל כל איסורי נזיר. משא"כ בכהן המוכר בהמתו אינו מוכרח למכור גם המתנות. וגם דהא יכול הקונה ליתן המתנות להכהן המוכר. ולזה ס"ל לברייתא זו דזה לא מיקרי מתנה עמש"ב. ורק ס"ל דכיון שהבהמה שלו בודאי כוונתו לשייר המתנות לעצמו באשר אם ימכור כל הבהמה אינו מן הדין שיתנה שיתן לו המתנות ועכ"פ יהיה ככהן המחזר בבית הגרנות. משא"כ כשמשייר הם שלו מעיקרא. והיינו טעמא דאמרינן בב"ב דף ס"ג שהאומר ע"מ שהמעשר שלי אמרינן שמשייר מקום המעשר