דברי מלכיאל ג קפה

יותר משאר ווין שאם יעשה כן אין תועלת במה שיאריך רגלו לפי ערך הראש דמ"מ בכתב כזה אתי לחלופי ביוד שזה עיקר טעם שהצריכו להאריך הויו שלא יקראו וכדי. והביא שם דברי מהר"מ מלובלין הנ"ל. וכתב שמהר"מ כתב זה רק לצדד להכשיר משום דבדיעבד כשר אף אף אם לא האריך הויו אבל במחכ"ת לשון המהר"מ מלובלין מבואר להדיא שלפי צורת האותיות צריך לעשות ראש רחב לפי ערך רגלו. ודקדוק המהר"מ ר"י לק"מ דכיון שהויו נראה יותר ארוך משארי ווין שבגט זה לא אתי לחלופי ביוד וז"ב

ולזה נראה שצריך לעשות הראש עב ורחב לפי ערך הרגל וכמ"ש המהר"מ מלובלין. ולזה יגביה ראש הויו על השרטוט כדי שלא יצטרך להאריך למטה הרבה יותר משאר אותיות ולא אתי למיטעי על כף פשוטה או נון פשוטה שלא הקילו בזה המהריב"ל ומהר"מ מלובלין רק בדיעבד ובשעה"ד ע"ש. וה"ז דומה לאות למד או לעוקץ היוד שצורת האות דורשת כן ומיקרי שפיר כתיבה תמה וישרה. ובאמת פשטות הש"ס ופוסקים מורים כדעת המהר"מ ר"י שא"צ לעשות הראש עב ורחב שלא כתבו רק שצריך להאריך הווים. וצ"ל לדעת המהרמ"ל דממילא מובן שצריך לעשות גם הראש לפי ערך זה. ודוחק דא"כ הול"ל שיעשו ויו רבתי וכמו שיש א"ב רבתי בס"ת. וממ"ש שיאריך הויו משמע שהראש כדרכו ורק רגלו יאריך קצת. אכן מנהג הסופרים וכל בתי דינין לעשות בווין שצריך להאריך גם הראש יותר עב. וכן נכון יותר שלא יכשלו לעשות כמו נון פשוטה וכמש"ל. והרי הא דלמהך וודאי שא"צ להאריכה. ובכ"ז נהגו הסופרים לעשותה גדולה כדי שעי"ז יהא ניכר יותר

ובגוף דין שלא יגעו האותיות בשרטוט שלמעלה שכתב המהר"מ ר"י בשם הלבוש סי' קכ"ה שהטעם כדי שתהא כתיבה תמה ומיושרה. וביאר המהר"מ ר"י הטעם מפני שמקום שכנגד השרטוט הוא גבוה קצת. הנה הוא דוחק גדול וכמש"ל להוכיח מאות למד וכדומה. אבל באמת מפורש בלבוש בסה"ג שבס' קנ"ד הטעם שכן ניכר ביותר ע"ש ומ"ש בסי' קכ"ה שתהא כתיבה תמה. הכונה ג"כ מטעם זה שניכר ביותר. וביאור דבריו נראה דקאי על השרטוט שאם יכתוב נגד השרטוט הקולמוס דוחק מקום השרטוט ולא יהא ניכר מקום השרטוט ויתראה כאלו לא שרטט. ולפ"ז אין חשש בזה רק אם כל האותיות כתובים על השרטוט. אבל כשאות אחת נוגעת בשרטוט אין שייך זה ועפ"ת יו"ד סי' רע"א ס"ק י"ד בשם ספר בני יונה. ואפשר כוונת רמ"י שהכתב יותר ניכר כי לפעמים ניכר איזה רושם מן השרטוט שבצד השני וכמ"ש הפוסקים שלפעמים אף כשמשרטט בברזל ניכר רושם מעבר השני וזה דוחק. ויותר נראה כמ"ש מקודם. והיינו שכתב הלבוש בס' קכ"ה הטעם משום כתיבה תמה משום דעיקר טעם שרטוט הוא משום כתיבה תמה כמ"ש הפוסקים ולבוש שם ס' קכ"ה

שוב ראיתי בג"פ סי' קכ"ה ס"ק נ"ד שכתב ג"כ שצריך ליזהר שלא לכתוב על השרטוט שלא יהא ככתב ע"ג כתב לפי שאף כשמשרטטים בברזל לפעמים ניכר רושם מבחוץ הרי מפורש כפירוש השני שכתבנו. רק הג"פ לא הביא שם דברי הלבוש וכתב זה מסברא דנפשיה. עוד כתב שם הג"פ טעם דהוי כאות עוברת מהשיטה שבצדדים. וטעם זה שייך רק בשרטוט שבצדדים אבל בשלמעלה לא שייך זה. דהא גם בס"ת דבעי שרטוט כותבים על השרטוט וע' שו"ת דבר שמואל סי' שס"ב. עוד כתב הג"פ שם הטעם דבמקום הכפל והשרטוט הנייר מתקלקל הרבה פעמים ונעשה דק והדיו מתפשט ומתערבים האותיות לזה כותבים סמוך לו. ולפ"ז שייך זה רק בהרבה אותיות אבל באות אחת שפיר אפשר ליזהר ואין חשש. ואח"כ כתב שם ששמע טעם לפי שמקום הכפל גבוה והו"ל כתב מבולבל. ונראה ששמע זה מ"ש המהרמר"י כנ"ל וכן ברדב"ז בח"א סי' קנ"ו כתב בשם הרשב"ץ שיש ליזהר שלא לכתוב על קו השרטוט כדי שלא תראה התיבה עקומה כ"א תחת השרטוט בין שרטוט לשרטוט עכ"ד והיינו כסברת המהרמר"י הנ"ל. אכן כבר כתבתי דאף לסברא זו שרי לכתוב ראש הווים שצריך להאריכם על מקום השרטוט. ובאמת תמוה להחמיר בגט יותר מבסת"מ דבעי מה"ת כתיבה תמה ובכ"ז שרי לכתוב על השרטוט כמש"ל ולזאת הבו דלא להוסיף עלה דחומרא זו

היוצא מדברינו שהווין שצריך להאריך בגט יותר טוב לעשות ראשם עב ורחב ויוכל להגביהם אף על השרטוט. וההא דלמהך יעשה בשוה עם השרטוט. ואם הגביה קצת אין חשש דגוף דין זה הוא חומרא בעלמא. ואף בשרטוט שבצדדין כשר לכ"ע אם יצא מיעוט אות חוץ לשרטוט. אף דשם החשש יותר גדול כמבואר בפוסקים

ואם ראש הווין יוצא למעלה מן השרטוט. נראה דאין חשש דהא מעיקר הדין גט א"צ שרטוט כמ"ש הרשב"א ושאר ראשונים. ואף לדידן שנוהגים לשרטט כתב התשב"ץ ח"ב ס' פ' שאם כתב בלא שרטוט מותר ליתנו לכתחילה וכ"כ כמה פוסקים. ואף לדעת החוששים לכתחילה לשרטוט כתב הב"ח בשו"ת החדשות סי' פ"ז שאם שרטט ובכתבו יצא חוץ לשרטוט אין לחוש לכ"ע. ע"ש שהביא ראיה דהא לכתחילה אין לכתוב בתוך השרטוט וצריך להרחיק קצת. וא"כ מי מפיס לכוין כמה להרחיק מן השרטוט. וכמה פעמים שהסופר אין יכול להשוות הכתיבה מכוון ממש. ומ"מ אין חשש בזה. הרי מפורש דבכה"ג אין חשש. ומכ"ש באות אחת דוודאי אין חשש. וא"כ בנ"ד שיש טעם לזה בשביל שצריך להאריך הויו. וודאי שרי

וכ"נ דהא עיקר טעם שרטוט הוא כדי שתהא כתיבה תמה ומיושרת כמ"ש הפוסקים ועב"י סי' קכ"ה וכ"כ הלבוש סי' קכ"ה. והנה מטעם זה ג"כ כתבו הפוסקים שיעשו האותיות שוות. ולא יעשה קצת אותיות גדולות וקצת קטנות וע' סה"ג סי' צ"ב צ"ג. ובכ"ז מבואר בפוסקים שאם מזדמן לסופר לעשות איזה אותיות גדולות או קטנות כדי להשוות השיטות רשאי ע"ש בסה"ג. ורק בס"ת קיי"ל בי"ד סי' רע"ג שטפי עדיף לכתוב שתי אותיות חוץ לשיטה ולא להקטין האותיות וכן יותר טוב להניח חלק בסוף השיטה ולא למשוך האותיות ע"ש. אבל בגט שיש בזה חשש זיוף לכן התירו למשוך האותיות כדי להשוות השיטות. וגם בס"ת כתבו האחרונים בשם ספר בני יונה שמנהג הסופרים להמשיך האותיות או לקצרם כדי להשוות השיטות וכתבו שכן נכון לעשות. הרי שבשביל איזה צורך התירו אף שלא תהא כתיבה מיושרה כ"כ. וא"כ ה"ה בנ"ד שצריך להאריך הווין ואין כתיבתם מיושרה ושוה עם שארי ווין. שרי נמי להגביה ראשיהם למעלה מהשרטוט כיון דבלא"ה אין כתיבתם מיושרה וגם שקצת צורך הוא כמש"ל שלא יתראה כנון פשוטה ושרי אף לכתחילה כנ"ל. וכן מנהג הסופרים לעשות כן בפני רבנים גדולים ואין פוצה פה. והיינו כמש"ל דשרטוט וכתיבה מיושרה הוי רק זהירות וחומרא

סימן קלא

מעשה בא לפני באחד שאמר בעת שנתן גט לאשתו ה"ז גיטך והתקבלי גיטך והרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם נאר ניט צו בערלען. וגמר דיבור זה קודם שנתן הגט לידה. ושום אדם לא שמע סוף דבריו נאר ניט צו בערלען באשר שנבהל קצת אמרם בלחש. רק אני לבדי שמעתי אבל לא עידי מסירה ולא שאר הדיינים. וגם האשה אומרת שלא שמעה דבריו אלה. והעדים אומרים שראו שפתיו נעות אבל לא שמעו שום דיבור. וגם כי לא עלה על רעיון שום אדם שיאמר איזה דבר כי מקודם לא הזכיר מזה כלל והמגרש אומר שאמר זאת באשר חשב שרצונה לינשא לאחד