דברי מלכיאל ג יח

אף למוכר הבית ונימא אומדנא שמכר לו ע"מ שלא יאסור רשותו על הביהכ"נ. ולא יצטרכו לעולם לשכור הרשות ממנו וממילא אף אם הקונה ישכיר לא"י אחר ג"כ לא יאסור השוכר עליהם. כי הקונה אין יכול ליתן זכות ויפוי כח להשוכר יותר ממה שיש לו ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכיון שקנה ע"מ שלא יאסור. גם הא"י הבא מכחו בשכירות או במכירה אינו אוסר

ולכאורה רציתי לדון מצד הא דקיי"ל שהמוכר קרקע לא"י על מיצר של ישראל מקבל עליו כל הזיקא דאתי מחמתו כדאיתא בב"מ ק"ח. וא"כ ה"נ יגיע היזק לבני ביהכ"נ ע"י מכירתו שיצטרכו לשכור. ועכצ"ל שמכר ע"מ שלא יצטרכו לשכור ממנו כדי שלא תהא לבני ביהכ"נ טענה עליו. אך ז"א. דהא יכולים בני ביהכ"נ לגדור רשותם לעצמן. וגם דהא היה ביד המוכר שלא לערב עמהם ולגדור רשותו לעצמו ויש לדחות קצת ואקצר (וע' השמטה)

ואגב אזכיר מה שבא מעשה לפני בענין מ"ש הרמ"א באו"ח סי' שפ"ב ס"א דתפיסת יד אין מועיל במקום עובדי כוכבים שיתחשבו כישראל אחד במקום עובדי כוכבים. שזה צ"ע דהא הב"י חולק להדיא ר"ס שפ"ב ע"ז וכתב דכל הנהו דסימן ש"ע שאין אוסרין זע"ז א"צ לשכור רשות וגם הגר"א תמה על דין זה. ולפלא שלא הביא שהב"י חולק ע"ז. ומ"ש הגר"א דהמ"כ אולי ס"ל דה"ה באחין בשני בתים. כן ס"ל באמת כמובא בב"י ס"ס שפ"ב. וממילא מבואר דהרמב"ם וש"פ חולקים ע"ז. ולפלא ששום אחרון לא העיר שיש מחלוקת בזה. וע' עירובין ס"ג ע"ב גבי ביטול וע' ס"ו ע"א תד"ה איקלעו שכתבו להשוות הא דישראלים הדרים עם עובדי כוכבים בחצר להא דחבורה ששבתה בטרקלין דבדף ע"ב ע"א. והיינו כדעת הב"י הנ"ל. ולזה יש להקל בזה בעת הצורך דקיי"ל הלכה כמיקל בעירוב

סימן יב בע"ה כ"ז מ"ח תרל"ו

ע"ד מ"ש להקשות ביבמות ו' מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין. דתיפוק ליה שהיה זה במשכן ג"כ כדאמרינן בשבת ק"ב ע"ב קרש שנפל בה דרנא היה מטיף אבר לתוכה וסותמה. הנה באמת אין כוונת הש"ס דגם בזה חייב משום בישול. דזה פשוט. רק העיקר בא להשמיענו דאף שאין הבישול לצורך עצמו רק לצורך שריפה מ"מ מיקרי תיקון ומלאכה ומייתי מבישול סמנים שהכוונה רק כדי לצבוע. וכ"כ התו' להדיא בשבת ק"ו ע"א ד"ה מה לי וכ"ה שם בבעה"מ ובחי' הרשב"א וכ"נ שם מפרש"י ע"ש. וכן בפירש"י דיבמות שם צריך לפרש כן כוונתו ע"ש. אף שלכאורה לא משמע כן. ונקיט בישול סמנים שמזה נלמד עיקר מלאכת בישול שהוא היה דבר קבוע משא"כ הך דקרש. ובלא"ה לא מצי מייתי מהתם דשם צריך להתכת האבר בעצמו שעומד שם במקום הנקב. משא"כ בשריפה שאחר השריפה שוב א"צ להפתילה של אבר

דיבמות לכאורה משמע הכוונה דמייתי לחיובא ובסוגיא דבישול לבד הבערה. אבל עכצ"ל כמש"ל דאלת"ה תיקשי על פי' התו' ובעה"מ בשבת שם. דהא חד לישנא הוא הכא והתם. והא דגרס שם רב אשי והכא רב ששת. הוא רק שינוי גירסא לא שיהא מאמר אחר. וכ"נ דקאמר בשבת שם כדאמר. משמע דעיקרה במקום אחר. והיינו בסוגיין דיבמות. אלא דגם ביבמות קאמר ואמר ר"ש. וצע"ק בזה. וכה"ג הקשו התו' בחולין פ"ט ע"ב ד"ה ואמר ע"ש

ומה שיש להעיר בזה דבירושלמי פ' כלל גדול הל"ב אמרינן ר' אבוהו בשם ריב"ח המתיך אבר חייב משום מבשל הצולה והמעגן והשולק והמעשן כולהן משום מבשל וכ"ה ברמב"ם פ"ט מה"ש הל"ו שהוא תולדת מבשל וקשה לכאורה דת"ל דהוי במשכן ולא הוי תולדה רק אב. ולכאורה י"ל שאין ללמוד מזה לעשותו אב לחודה כדאמרינן ריש ב"ק ובשבת צ"ו ע"ב הך דהוי במשכן חשיבא קרי לה אב וכו' וכתבו שם התו' לחד פירושא דיש תולדות שהיו במשכן ומ"מ לא חשיבי והו"ל תולדות ושני הפירושים דשם נראה דתלו בפלוגתא דשבת מ"ט ע"ב אי ל"ט מלאכות כנגד מלאכות שבתורה או כנגד מלאכות שבמשכן דלמ"ד מלאכות שבמשכן עכצ"ל שלא היו יותר מלאכות מל"ט כמ"ש התו' דף צ"ו. ולמ"ד מלאכות שבתורה צ"ל שביררו החשובים. ולזה א"ש הירושלמי דריב"ח לטעמיה בירושלמי שם ריש הל"ב דס"ל כרבי דיליף מאלה הדברים ע"ש. וא"כ לא מצי למימני טפי מל"ט. וחושב החשובים שבהם. אבל ר"א דמחייב אתולדה במקום אב ע"כ ס"ל הטעם משום מלאכות שבמשכן. דאי נימא שהטעם משום דיליף מאלה הדברים דהוו ל"ט. א"כ עכצ"ל דנ"מ לענין חיוב וכמובן. ולישנא בתרא דקאמר האי דכתיבא קרי לה אב היינו כהנהו דס"ל דילפינן לה מקראי וכנ"ל. וע"ש צ"ז ע"ב דמוכיח מהא דרבי דלא ס"ל כהא דר"א. והיינו כמש"ל

וע"ש ע"ג ע"ב דקאמרינן דאף דאיכא דדמי לה מ"מ חשיב לה. וקאמר דכותש לא קחשיב משום שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ופי' התו' שם הכוונה דאפשר ג"כ גבי סמנים בלא כתישה ע"ש. אלמא כל דאפשר בל"ז לא קחשיב. וא"כ גם הכא י"ל דכיון דאפשר לסתום הקרשים בלא אבר רק באופן אחר. א"כ אין זה הכרח ולזה לא קחשיב לה. ובחי' הרמב"ן שם הביא בשם ר"ת לפרש דאופה הוי נמי במשכן גבי בדיקת תכלת. והא דקאמרינן שם למה נקיט אופה ושביק בישול סמנין דהוי במשכן. הכוונה דשביק מבשל דהוי לצורך עצמו ונקיט אופה דהוי רק משום נסיון תכלת ע"ש. ולפ"ז י"ל נמי דנקיט בישול סמנים דהוי צורך עצמו. ולא פתילת אבר דקרשים דלא הוי לצורך עצמו. אך ז"א. ובאמת צ"ע מסוגיין דדף ק"ו דמשמע דבישול סמנין נמי לא הוי לצורך עצמן כמ"ש התו' שם. ואפשר ס"ל דלא חשיב אב מהא דקרש משום דאפשר בלא"ה וכמש"ל שכן מפרש ר"ת ג"כ הא דכן עני אוכל פתו ע"ש ברמב"ן. ונראה ראיה דהא כל הראשונים נתקשו בדף ע"ד בהא דכן עני אוכל פתו בלא כתישה דא"כ לא ליחשוב מרקד שכן עני אוכל עיסה בלוסה ע"ש בתו'. ובחי' הריטב"א תירץ דבלא כתישה רוב בנ"א אוכלים ואין כותש רק המפונק משא"כ עיסה בלוסה אין אוכלים רק עניים ממש ע"ש. ולפ"ז תיקשי מאי קאמר בדף ק"ב ע"ב שכן עני חופר גומא להצניע פרוטותיו וכן אביי שכן עני עושה פטפוטי כירה. דמ"מ הא אין זה רק עניים ממש והיכי ילפינן מינה. ועכצ"ל דשאני לענין שיעורא דגילוי מילתא בעלמא הוא. וכן משמע דאפשר בלא אבר דגבי בעה"ב קאמר שם סתמא שסותמו ע"ש

שבת ע"ד ע"א בתוד"ה אע"ג שכתבו שמה שלגמרי בכלל מלאכה אחרת לא חשיב. וזהו כוונת רש"י ג"כ אהא דכן עני אוכל פתו כו' וכמ"ש בחי' הרמב"ן שם. ולא משני רק הא דלא נקיט כותש במקום בורר. ובתו' רי"ד שם הסביר יותר דכיון דאפשר בלא"ה לא חשיב לה יעו"ש. וכ"ה בירושלמי שם אר"ל יש דברים קרובים ורחוקים ע"ש. וא"כ לפ"ז א"ש בפשיטות דלא שייך למיחשביה בפני עצמו כיון דהוי בכלל מבשל לגמרי ובאמת בירושלמי י"ל דהא הא דאמרינן בשבת ק"ב שמטיף אבר היינו למצוא בנין כל שהוא במשכן. אבל בירושלמי בפ' כלל גדול הל"ב ופ' הבונה הל"ב משמע דכל שהוא לאו דווקא דמפרש שיעור לחרישה ע"ש. וא"כ לא ס"ל לירושלמי כלל טעמא דמטיף אבר. וכ"נ שם ר"פ הבונה דלא מייתי רק הא דבנין המשכן

ועפ"ז אפשר לישב פירש"י דף ע"ג ע"א ד"ה משכחת לה דכל המלאכות יש להם שיעורים. והקשה בשו"ת בגדי