דברי מלכיאל ג יז

דאינו ניכר שהוא מצד צה"פ רק הוי כמחיצה או כרשות בפ"ע וכדקיי"ל בסי' שס"ג סי"ב שלחי רחב ד"א אין סומכין עליו אם הוא עומד מאליו וע"ש בט"ז סק"ז. וכ"כ המקור חיים בתיקוני עירובין. רק שהוא כתב שם מצד לשון הש"ס לחי מכאן ולחי מכאן. והוא תמוה דהא לשון הש"ס בעירובין י"א ע"ב קנה מכאן וקנה מכאן. אכן לפמ"ש התו' בעירובין ו' ע"א סד"ה רב דבעינן שיהא הצוה"פ נראה לכל בני המבוי. משמע דבעינן בצה"פ שיהא בו היכר ג"כ וכמו בלחי וכ"כ התב"ש בחי' לעירובין. א"כ יש לפסול ברחב ד"א דלא הוי היכר וכמו בלחי כנ"ל. אבל באמת ז"א דהא שפיר יש היכר בקנה שע"ג הקנים וכ"כ הח"ס סי' צ"א והישועו"י, סי' שס"ג שקנה העליון הוי היכר אם אינו גבוה למעלה מעשרים. ועוד דבנ"ד שעל ההרים עומדים קנים. א"כ נהי שההרים אין בהם היכר. מ"מ יש היכר בקנים העומדים עליהם

ולכאורה יש להוכיח ממה שהקשו התו' בעירובין י"א דצה"פ ליהני משום לחי בלא קנה העליון. ואי נימא דמהני צה"פ בגוונא שבארנו. א"כ נימא דנ"מ בקנה העליון בכה"ג דלחי לא מהני. וזה יקשה על הח"ס ושאר אחרונים שכתבו שקנה עליון הוי היכר. אבל ז"א די"ל דבגוונא דנ"ד שמעמיד עוד קנה על הלחי הרחב ד"א מהני אף בלחי דקנה זה הוי היכר. ובגוף ההוכחה מתו' הנ"ל אף שהתב"ש הוכיח מזה דינים. לענ"ד אינה הוכחה דהתו' תרצו יפה בלא"ה וחד מתרי ותלתא תירוצי נקטו. והנה המג"א כתב סי' שס"ג סקכ"ח דכותלי המבוי לא הוי כצה"פ דא"כ כל קורה תיהוי כצה"פ שהרי מונחת על כותלי המבוי. וא"כ גם בנ"ד ההרים דינם ככותלים. אבל לבד דבגוף ראית המג"א יש לדון שאין ראיה מקורה דקורה כשירה אף שאינה מונחת ממש על הכותלים משא"כ בצוה"פ. הנה נראה שעיקר סברת המג"א היא שאין עושין צוה"פ מהכותל עצמו וכמו גבי מזוזה דבעינן מזוזות ומשקוף ע"ל סי' ט"ז בזה. אבל בנ"ד נראה שההרים אין נמשכים בכל אורך המבוי רק בקצה המבוי נמצאים הרים מהצדדים. וא"כ אין זה כותל המבוי רק הוי צוה"פ שהקנים עומדים מאליהם. ובנ"ד שמעמידים ג"כ קנים על ההרים. בודאי ש"ד. אבל אם ההרים נמשכים בכל אורך המבוי והו"ל ככותלי המבוי. קשה לסמוך עליהם משום צוה"פ. דעל הקנים שעל ההרים לבדם אין לסמוך דא"כ הפתח שיעמידו בין הקנים תהא גבוהה. מהקרקע ג"ט והוי מחיצה שגדיים בוקעים בו. וכ"כ הרב"ש דצה"פ שגבוה ג"ט מהקרקע פסול. וראיתי מי שרוצה להכשיר בזה ודבריו תמוהים לדעתי. וע' עירובין י"א ע"ב דבעינן שג"ט על הקרקע יהא בו תורת פתח גמור ע"ש ויש לדחות. והא דאיתא בירושלמי פ"א דעירובין ה"ז שעושין צה"פ על המים. היינו כמ"ש התו' בעירובין פ"ו ע"ב דבקיעת דגים לא הויא בקיעה. ואקצר באשר כבר בארנו דבנ"ד מעיקר הדין א"צ לצה"פ

ובכ"ז טוב שיעמידו על ההרים קנים להיכר עד היכן מותר לטלטל. ואף דלא קיי"ל כהמ"מ שכתב שצריך לעשות צוה"פ שמא יטלטלו להלן וכמ"ש המג"א סי' שס"ג סקל"א. בכ"ז הסברא נכונה שצריך לעשות היכר. וכמו שמצינו בכמה מקומות בתחומין שצריך לציין. ולאו כ"ע דינא גמירי לדעת שהשיפוע כמחיצה. ובאמת י"ל שהנהר כמחיצה. רק באשר לא ידעתי איך הולך הרחוב עד הנהר ומהו שם בצדדים וטיב הנהר. לא אדבר בזה. וקצרתי באשר בימים הקדושים הללו קשה להאריך וכת"ר ביקש להשיב לו תיכף. וע"ל סימן י"ד מ"ש בזה בס"ד

יא

ע"ד אחד היה לו בית שדרו בו הרבה דיורים וביניהם גם א"י אחד. ואח"כ מכרו לא"י באמצע השנה שהשכיר הדירות לדיורים הנ"ל. והא"י הקונה אינו דר שם רק בכפר הסמוך לעיר נראה שעד כלות הזמן שהשכיר להא"י השוכר שדר שם א"צ לשכור רשות ממנו. דהא קיי"ל ר"ס שפ"ב שישראל שהשכיר בית בחצירו לא"י א"צ לשכור רשות כי לא השכיר לו על אופן שיאסור עליו. ואף שהאבן העוזר מפקפק שם וכן הגר"א ר"ס שפ"ד כתב דזה רק אם יכול לסלקו. בכ"ז שאר אחרונים פסקו למעשה שאף אם השכיר להא"י על זמן וא"י לסלקו ג"כ אינו אוסר. ובש"ע הגר"ז מלאדי זצ"ל חילק בסי' שפ"ד בין אכסנאי לשוכר על שנה יעו"ש. וא"כ בנ"ד הנה מהקונה א"צ לשכור דהא אינו דר שם וכדקיי"ל בסי' שע"א ושפ"ג שאנו מקילים שלא להצריך שכירות בכה"ג. ורק צריך לשכור מהא"י שדר שם בשכירות וכדקיי"ל בסי' שפ"ב סי"ח. אכן זה שייך רק כששוכר מהא"י בעל החצר. אבל בנ"ד שעדיין דר שם מכח שכירות ששכר מהישראל המוכר ואז לא השכיר לו רק באופן שישאר לו הזכות בחצר שלא יצטרך לשכור ממנו. וא"כ עתה כשמכר להא"י. ג"כ נשאר הזכות להדיורים ששכרו מהמוכר כפי השכירות ואין יכול הקונה לגרוע זכותם. וה"נ כבר יש זכות להישראלים שדרו שם שא"צ לשכור מהא"י השוכר וע"י המכירה לא נגרע זכותם. ובפרט שהמוכר בעצמו דר ג"כ שם בחצר ההוא. ועוד דהמוכר לא יוכל לגרוע זכות הישראלים ששכרו ממנו. ואז לא הוצרכו לשכור רשות החצר ועתה יצטרכו לשכור. ולזה ע"כ צ"ל שמכר ע"מ שלא יצטרכו לשכור ממנו עד כלות זמן שכירותם

ובח"ס חא"ח סי' צ"ב כתב לצדד שאף במוכר בית לא"י נימא שלא מכר לו ע"מ שיאסור עליו רק דמסיק שם שאין לסמוך ע"ז משום דבמוכר תלוי גם בדעת הקונה וכמ"ש התו' בכתובות מ"ז ע"ב. ודבריו צ"ע דהא גם בשוכר שייך זה שאין הלוי במשכיר לבדו רק גם בשוכר וכ"כ המחנה אפרים בהלכות שכירות סי' ה' דגם בשכירות אמרינן סברא זו שכיון שתלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא ע"ש שכ"כ בשם הרשב"א דס"ל שאם מת השוכר מ"מ חייב לשלם דמי השכירות. והכא דין זה שהא"י השוכר מישראל אינו אוסר הוא ג"כ מהרשב"א הובא בהה"מ פ"ב מה"ע והביאו הח"ס שם. ועכצ"ל דבכה"ג לענין שכירות רשות שאין נ"מ כ"כ להא"י שאין זה שיור זכות בגוף השכירות. אינו מקפיד ע"ז. ולזה סגי באומדן דעת המשכיר לבד. וכעין מ"ש התו' בב"ק ק"י ע"ב לענין יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דהיכא דלא איכפת להקונה אמרינן אומדנא בדעת המוכר בעצמו או בדעת הקונה בעצמו ע"ש. וה"נ לא איכפת ליה אם לא יצטרך לשכור אצלו לשבת. ואף שיוכל ליקח בעד זה דבר מועט. ודאי לא קפיד ע"ז. כי הלא אפשר שישכרו משכירו ולקיטו או משר העיר וכדקיי"ל בסי' שפ"ב סי"א שמותר לשכור מהם אף בע"כ של בעה"ב ועמל"מ פ"ו מה' מכירה שהאריך בענין זה ולפ"ז ה"ה בנ"ד במכר ג"כ לא איכפת להא"י הקונה אם ישייר המוכר הזכות שלא יצטרך לשכור רשות מהקונה. אך זה שייך רק אם המוכר יש לו בית בחצר או מבוי ההוא. אבל אם המוכר מסתלק משם ודאי דלא שייכא הך סברא. ואף דבמשכיר לא"י כתבו הברכי יוסף סי' שפ"ב והח"א כלל ע"ה בנ"א שם שאף אם הישראל בעצמו אינו דר שם ג"כ אינו אוסר. היינו משום דמ"מ לא ניחא לו שיוגרם ע"י רעה ליתר הישראלים הדרים בחצר ההוא כיון שהוא עודנו בעה"ב שם. אבל אם מכר החצר עם הבתים לא"י ונסתלק לגמרי ודאי דלא שייך זה. דהא ביד הא"י להשכיר לדיוים אחרים כל הבתים אשר לא ידעו כלל שמקודם היה שייך לישראל. וממילא דבנ"ד שהמוכר נשאר לדור שם עד כלות השנה י"ל ג"כ שלא מכר לו ע"ד שיאסר עליו עד עת שיצא המוכר משם

אכן בנ"ד א"צ לזה דהא הא"י הקונה אינו דר שם. והא"י שדר שם בשכירות כבר בארנו ששכר רק ע"מ שלא יאסר על הישראלים. אכן הרי לחצר הנ"ל פתוחה ביהכ"נ וא"כ י"ל שלא מכר לו ע"מ שיאסור. דהא הביהכ"נ משותפת