דברי מלכיאל ג קעח

מקודם משום דלשון ואשיאנה משמע שהכוונה ליבם. דלשוק הו"ל לפרושי בלא חליצה או לכהן. ומדנקיט סתמא משמע דאיירי ליבם. ומשני אימא ואשאנה והיינו כמש"ל שזה היה בעת שקידש ג' מאות נשים. ואמר שאם תבוא לידו צרת הבת היה ג"כ מקדשה אף שהוא כהן להורות הלכה וכנ"ל וע' תו' ב"מ ל"ז ע"ב שהיו גורסים הכא אמר ר"ע והוכיחו מזה שהוא מתלמידי ב"ה. ותמהני דהא אדרבא משמע הכא שהיה מתלמידי ב"ש מדמוכיח הש"ס מזה שעשו ב"ש כדבריהם ודחי אימא ואשיאנה. ובתו' ב"ב קנ"ח ע"ב הביאו ראיה מדף ט"ז דמשמע שם דס"ל לר"ע כב"ה. ולפ"ז אי גרסינן הכא ר"ע א"א לפרש כפירושינו דהא ר"ע לא היה כהן וכמבואר בפ"ה דמע"ש ובכ"מ אבל דברי התו' תמוהים דאדרבא משמע הכא דהוי מתלמידי ב"ש דהא מוכיח הש"ס מזה שעשו ב"ש כדבריהם. וכן מוכיח הש"ס שם אח"כ מהא דנהג ר"ע שני עישורים שעשו כדבריהם ובתו' בב"ב קנ"ח ע"ב הוכיחו דר"ע מתלמידי ב"ה מהא דיבמות דף ט"ז דמשמע שם דס"ל כב"ה בצרת הבת ושהיה מתלמידי ב"ה. ודדייק בדף ט"ו מהא דנהג ב' עישורין. י"ל דס"ד שר"ע רצה להחמיר כב"ש לפי שהם עשו כדבריהם. ומשני שאף להחמיר לא רצה לחוש לדברי ב"ש

ולענין מש"ל דתוספתא דסוטה מיירי שמצפה לשם תאוה נראה להוכיח כן מהא דאיתא ביבמות ל"ד ע"ב דבת ר"ח אמרה לרבא דלהכי ילדה אף ששהתה יותר מעשר שנים בלא בעל מפני שדעתה היה להנשא לו. וכתבו התו' שם שהיה לרבא אשה אחרת ושהתה מלהנשא לאחר לפי שהיתה מצפה שתתקיים נבואתה שתהא אשת רבא כדאיתא בב"ב י"ב. הרי מפורש שהיתה מצפה למיתת אשת רבא. ועכצ"ל כמש"ל שכיון שלא היה זה בשביל תאוה מותר. אך יש לדחות ששם לא היתה מתאוה לו רק המתינה לזה באשר היה קבוע בלבה שתתקיים נבואתה. ועוי"ל דהנה בקדושין פ"א ע"ב איתא שבת ר"ח נתקדשה כשהיתה קטנה מאד ע"ש. והיינו לרמב"ח שהיה בעלה הראשון כפירש"י ביבמות שם וכדאיתא בב"ב י"ב ע"ב. וא"כ י"ל שרמב"ח נפטר כשהיתה קטנה עדיין ולזה י"ל שבקוטנה היה דעתה על רבא לפי שזכרה את נבואתה שהגידה בקוטנה כדאיתא בב"ב שם. וכשהגדילה וידעה להזהר שלא להרהר ולצפות ע"ז שוב לא עברו עשר שנים עד שנשאת לרבא. ועוד נראה שא"צ כלל לומר שהיתה לרבא אשה. כי התו' הוכיחו זה ממה שלא נישאת לו תיכף. ולפמ"ש שהיתה קטנה י"ל שהמתינה עד שתגדל לפי דאיתא בקדושין שם שרב חנן בר רבא תמה על ר"ח שקידשה בעודה קטנה ולזה נזהרה בזה אח"כ. וכשגדלה י"ל שאיזה שנים היתה מניעה מצד רבא שהיה עדיין בבית רבו וכדומה. וע' קדושין כ"ט ע"ב בתוד"א הא לן שלדעת ר"ת בבבל היו ע"פ רוב לומדים קודם נשואין. ונראה שבזה פליגי תרי לישני שבכתובות ס"ג יונתך או זוגתך (כן גירסת המהרש"א ומהרמשי"ף שם) דמ"ד זוגתך ס"ל שהיה זה אחר נישואין. ומ"ד יונתך ס"ל שהיה זה קודם נישואין רק שכבר היתה מיוחדת לו והמתינה עליו כיונה זו שאין לה אלא בן זוגה וכמש"ש במהרש"א ואקצר

סימן קכה

בע"ה טבת תרל"ה

ביבמות קי"ב ע"ב תנן דחרש זוקק ליבום. ולכאורה קשה למה היבמה זקוקה להחרש עד שכונס ואינו מוציא לעולם. הא מצות יבום היא מצות עשה וכיון שחרש אינו בר דעת ופטור מכל המצות האמורות בתורה. הרי אינו מצווה על מצות יבום. ומה שייך לומר שחזקק לו כיון שלא הטילה התורה המצוה עליו. וגם בקטן יש להקשות ל"ל קרא למעוטי מיבום תיפוק ליה שפטור מכל המצות. ואף דביאה א"צ דעת כדקיי"ל ר"פ הבע"י. מ"מ כ"ז בגדול בר מצות אבל לא בקטן וחרש. ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש בהפלאה בכתובות כ"ד ע"ב דגם האשה מצווה על מצות יבום. א"כ י"ל שהיא זקוקה לו מצידה שאינה יכולה להנשא לאחר כיון שיש לבעלה אח כל דהו. ואין להקשות מקטן וקטנה דשניהם אינם בני דעת דלא מיבעיא למ"ד אשה בין גדולה בין קטנה אלא אף למאן דממעט קטנה י"ל דשאני קטנים דאתו לכלל חיוב וגם דהא מרבה לעיל קי"א ע"ב מכי ישבו אחים יחדיו אפילו בן יום אחד ע"ש. וצ"ל שם דגם ביבמה מרבינן הכי דא"כ אכתי תקשה קושיית הש"ס גבי יבמה קטנה. ונראה דיבמה יליף מיבם כמ"ש התוס' לעיל כ' ע"א ד"ה יבוא דלהכי מיבמין קטן וקטנה דאתו לכלל הקמת שם ע"ש. ולכאורה קשה מנ"ל לחדש טעם דהא מקרא ילפינן קטן הכא בסוגיין ולא מסברא אבל דבריהם ברורים דהא אכתי קשה מקטנה כנ"ל וטכצ"ל דקרא גלי לן בקטן משום דאתי לכלל הקמת שם וילפינן מינה גם לקטנה כנ"ל וכדאשכחן סברא זו בגיטין פ"ה ע"א ובכ"מ

ורק דלפ"ז תקשה למה תלי ליה התם בהקמת שם ולא בהא דאינו בר מצוה ונראה דמהא דאינו בר מצוה פשוט הסברא דמ"מ זקוקה לו לכשיגדל כיון דאתי לכלל ביאה אלא שעיקר הקושיא האיך מותר לגדולה להבעל לקטן דקאמר תגדלנו כיון שאינו בר הקמת שם והו"ל אשת אח שלא במקום מצוה, וע"ז יליף אביי מיבמה יבוא עליה ורבא מכי ישבו אחים יחדו שאפילו בן יום אחד נמי מותר ליבם ולבוא עליה וה"ה לגדול בקטנה דילפינן זה מזה וכמש"ל מהתו' דדף כ'

אלא שלפ"ז חרשת שהשיאה אביה או פקחת לפקח ואח"כ נתחרשה ונפלה ליבום לפני חרש תהא זיקתה מדרבנן כיון ששניהם אינם בני דעת ואף דקדושיה הראשונים קדושי תורה. ועפ"ז אפשר לבאר הירושלמי בפרקין הל"ב דקאמר סבר ר' חנניה מימר בפקחת שהשיאה אביה ונתחרשה ר' יוסה סבר מימר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה אר"י לית כן על ראשה אית כן על סופה מה אית כן על ראשה כשהיה חרש בעל החרשת פקח בעל הפקחת אבל אם היה חרש בעל הפקחת פקח בעל החרשת הדא הוא דתנינן דבתר דבתר דבתרה ע"כ. והוא תמוה ונדחקו המפרשים מאוד והגיהו לפי דרכם. ונראה דקאי אמתניתין דבתר הכי וכן צ"ל. ר"ח סבר מימר וכו' והשיאה אביה לאו דווקא וכמ"ש המפרשים שם ר"י סבר מימר בקטנה שנתחרשה והשיאה אביה. והכוונה דהנהו חרשת דתני הכא במתניתין הוו מפרשי בקדושי תורה ור"ח הוי מפרש בפקחת ואח"כ נתחרשה ור"י מפרש בחרשת שהשיאה אביה וכמש"ל. והיינו משום דס"ל כרבה בש"ס דילן ק"י ע"א דבחרשת מעיקרא מהני חליצה דכי היכי דעל הכי נפק ולזה הוצרכו לאוקמי מתניתין בפקחת ואח"כ נתחרשה כדאיתא בש"ס דילן שם. ולזה אוקמא ר' יוסי בקטנה חרשת כי היכי דלא תיקשי קושיית הש"ס דילן שם חרשת דומיא דחרש דהוי מעיקרא וסיפא דומיא דרישא ע"ש

ולזה קאמר ר' יוחנן דלית כן על ראשה ואית כן על סופה וכדאיתא בש"ס דילן שם דמקשה עלה מבבא דאחד פקח ואחד חרש נשואים לב' נכריות פקחת וחרשת דכונס ואינו מוציא לעולם ואוקמא בפקחת ואח"כ נתחרשה. אבל רישא בבא דאחיות מוכיח בש"ס שם דאיירי בחרשת מעיקרא ואיתותב שם רבה מזה דסיפא דומיא דרישא ע"ש. והיינו דקאמר נמי ר' יוחנן דרק אסיפא בבבא דנכריות צ"ל כן אבל באחיות אין לומר כן. ואח"כ קאמר מה לית כן על ראשה כשהיה פקח בעל חרשת פיקח בעל פקחת אבל אם היה חרש בעל החרשת פקח בעל החרשת לא הדא הוא. כן צ"ל לענ"ד: