דברי מלכיאל ג קעז

מהמנהג וגם לצאת ידי כל הדיעות. לכרוך הרצועות לאחורי הרגל תחת החריץ התחתון על העור של המנעל. ומשם יכרוך אל פני הרגל תחת הקרס התחתון. הרי כריכה אחת שלימה ואח"כ יכרוך לאחורי הרגל לתוך חריץ התחתון. וחוזר וכורך אל פני הרגל לבין הקרס התחתון לאמצעי. הרי שתי כריכות ויכרוך לתוך חריץ העליון. ומשם לבין קרס אמצעי לעליון הרי שלש כריכות. ומשם לאחורי רגל למעלה מחריץ העליון ומהעור שעל החריץ. ומשם אל פני הרגל למעלה מכל הקרסים הרי ד' כריכות. וחוזר וכורך לאחורי הרגל. ומשם אל פני הרגל. הרי ה' כריכות. ושם קושר שני קשרים ועונב. ובזה יצא ידי כל הדיעות

וע"ד הקרסים והלולאות הנה בכנה"ג ובפ"ת הביאו שהקרסים יהיו לצד שמאל במנעל של ימין אבל בס' זכור לאברהם ח"א הביא דיעות דס"ל שהקרסים יהיו בצד ימין וכן בנעלי חליצה שבפה תפורים הקרסים מימין. וכן נכון כי הלא אף האחרונים שכתבו לעשות הקרסים משמאל כתבו שאם מנהג הרצענים לעשותם מימין יעשו מימין. ואצלינו המנהג במנעלים שעושים עם קרסים לעשות במנעל הימיני הקרסים מימין ובהשמאלי משמאל. ולזאת נכון לעשות כמנהגינו בזה

סימן קכד

הנה שמעתי מפי הגאון החסיד מהרא"ש זצ"ל אבד"ק איישישאק שהיה חושש לכל החליצות בשביל שאין קוראים הפסוקים כהוגן שהרי יש חילוק בהברה בין חית לכף שהחית הברתו קרובה להברת הא וכן בין ויו לבית רפויה כי הוא קיבל מהגה"ח מהרד"ט זצ"ל מד"א דק"ק מינסק אשר הברת הויו היא ע"י השינים עם שפה התחתונה. והברת בית רפויה היא ע"י שתי השפתים. והנה פרשת חליצה היא בלה"ק לעיכובא כדאיתא בסוטה ל"ב. א"כ כיון שאין קוראים הברת האותיות כהוגן הרי אין זה לה"ק רק כלשון אחר משובש. ולזה היה הוא זצ"ל מצוה ללמד היבם והיבמה לקרוא הברת החית והויו באופן הנ"ל. והנה לענ"ד עדיין אינו מספיק כי הלא בודאי יש חילוק גם בין כף דגושה לקוף ואין אהנו יודע ההפרש בזה. וא"כ לפ"ז אין לנו חליצה כהוגן. ועוד דלפ"ז אין אנו יוצאים לעולם במצות נשיאת כפים שהברכה היא בלה"ק כדאיתא בסוטה שם וחלילה לומר כן וכן בקריאת המגילה שאנו קוראים בלה"ק כדי להוציא אף אותם שאינם מבינים. דבשאר לשונית אין יוצאים רק כשמבינים אותו הלשון כדאיתא במגילה י"ח ובש"ע סי' תר"צ. וקשה הרי אין הקוראים בקיאים בשינוי ההברות וחלילה לחשוב שאלפים מישראל א"י בקריאת המגילה. וכן יש להעיר מקריאת התורה

אבל לענ"ד בשביל שאין מוציאים הברת האותיות כהוגן לא מיקרי זה לשון משונה. ונראה ראיה מהא דאיתא במגילה כ"ד ע"ב חיפני ובישני לא ישא את כפיו מפני שקורין לאלפין עיינין וכו'. ובכ"ז כתב הרדב"ז ח"א סי' שצ"ד שבמקומם היו נושאים כפיהם לפי שכולם קורים כן ע"ש והובא במג"א שם סקמ"ו. וקשה דהא נ"כ הוי דווקא בלה"ק כדתנן בסוטה ל"ב. ועכצ"ל דבשביל שינוי ההברה לא מיקרי זה כלשון אחר והכל יודעים שכוונתם לאות זה. וכ"כ הט"ז בסי' קכ"ח סקל"א להדיא שאצלינו שאין יודעים ההפרש בזה שפיר דמי. ונראה ראיה להרדב"ז מהא דאיתא במגילה שם תנ"ה אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולפיינין אלפין. וקשה טובא דתלי דתניא בדלא תניא דהא תפלה נאמרת בכל לשון כדתנן בסוטה ל"ב. והטעם שאין מורידין הוא רק מפני כבוד הציבור שלא ישמעו גמגום לשונו. והרי לעצמם בודאי הם מתפללים אבל נ"כ הוי דווקא בלה"ק ופסולים לנ"כ מן הדין. וא"ל שמביא ראיה שהברתם היתה כך. ז"א דעל מציאות אין שייך להביא ראיה מברייתא. ועכצ"ל כדעת הרדב"ז שאינו פסול עצמי רק בשביל הציבור וכהא דזבלגן ושארי מומין דחשיב הש"ס שם. אבל לה"ק מיקרי אף בכה"ג שהברתם אינה כהוגן. ולהכי שפיר מייתי ראיה מהא דאין מורידין לפני התיבה. לפי שבזה טעמם שוה. ולזה במקום שהברת כולם כן שפיר דמי כמ"ש הרדב"ז. וכ"ה דעת הפר"ח שכתב בסי' קכ"ח דבדיעבד אם עלה לא ירד. וקשה דכיון שאינו יכול לברך בלה"ק הוי ברכתו על נ"כ ברכה לבטלה. ומוכח דס"ל כמ"ש דגם בכה"ג מיקרי קורא בלה"ק. וכן מוכח מפירש"י שם שפירש מפני שמהפכין הברכה לקללה. וקשה דתיפוק ליה שאינו לה"ק. ומוכח דהוי לה"ק. וע' טו"א שם דמוכח דס"ל ג"כ דהוי לה"ק. וכ"כ במהרי"ט חאה"ע סי' ט"ז שאם היבם א"י לבטא האותיות כתיקנם יכול לחלוץ כיון שדרכו בכך אנו יודעים שזוהי אמירתו והביא ראיה ג"כ מנ"כ דודאי בבית שאן היו נושאים כפיהם ע"ש. ורק מש"ש ראיה מהא דגבי נדרים הוי נדר בלשונות נכרים אף דכתיב לבטא בשפתים. הוא תמוה לענ"ד דהא נדרים ושבועות הם מדברים הנאמרים בכל לשון וכדתנן בסוטה ל"ב בשבועת העדות ושבועת הפקדון. אבל בגוף הדין כבר בארנו שדעת הרדב"ז ופר"ח וט"ז ומג"א וכל האחרונים כהמהרי"ט דמיקרי לה"ק בכה"ג ושכן מוכח בש"ס ופירש"י וכן מוכח מקריאת המגילה ונ"כ שבכל תפוצות ישראל. ובודאי נכון ללמד היבם והיבמה לבטא הברת האותיות כראוי בכל האפשר אבל אינו מעכב. ובמהרי"ט שם משמע שהיה אפשר ללמד את היבם לבטא כראוי ובכ"ז לא הקפיד ע"ז. דהא כתב לבסוף שם דהוי ראוי לבילה כיון שע"י טורח אפשר ללמדו שיבטא כהוגן ואין בילה מעכבת בו. הרי שא"צ לטרוח ללמדו אפילו אפשר ללמדו. וגוף דברי מהרי"ט בזה קשים לענ"ד דכיון שסומך על ראוי לבילה א"כ א"צ להקרותו כלל דהא בלא קראו קיי"ל דהחליצה כשירה היכא שראויים לקריאה כדאיתא ביבמות ק"ד. וצ"ל כוונתו שצריך להקרותם משום דהוי קריאה מעלייתא. ואף אם נחוש שאינה קריאה. מ"מ לא גרע מלא קרא כלל דכשר משום שראוי לקריאה. ועכ"פ למדנו מדבריו דבנ"ד י"ל שא"צ לטרוח כ"כ ללמדם ההברה הנכונה

ואגב אזכיר מה שנ"ל ביבמות ט"ו ע"א דמייתי שם הש"ס ראיה שב"ש היו מיבנים. צרת ערוה מדתניא אר"ט תאבני מתי תבוא לידי צרת הבת ואשאנה ופירש"י צרת הבת מאחי ואייבם אותה. והדבר נפלא שיצפה ר"ט למיתת אחיו כדי שייבם אשתו. וכבר אמרו בתוספתא דסוטה פ"ה שהמצפה שתמות אשתו שישא אחותה ואשה המצפה שימות בעלה ותשא אחר או קוברה או קוברתו. ומכ"ש בכה"ג שמצפה שימות איש אחר וישא אשתו. ואף דאפשר דלאו דלא תחמוד לא שייך הכא לפי שרצה זה לשם מצוה ולא לתאוה ח"ו. מ"מ קשה לומר שר"ט יאמר כן. ועו"ק דמאי מייתי הש"ס ראיה מזה דילמא הכי קאמר שתאב שיזדמן לידו צרת הבת של אחרים וישאנה כדי להורות הלכה שהצרה מותרת לשוק כב"ה. וע"כ איירי בלא חליצה דהא ר"ט היה כהן. וזה לא מיקרי שמצפה למיתת אחר. כי בכלל ישראל א"א שלא תמצא צרת הבת בזמן מן הזמנים. ולמה להש"ס לשנויי אימא ואשיאנה דמשבש הברייתא. ויותר נראה להטעים פירוש זה ע"פ מה דאיתא בתוספתא פ"ח דכתובות שר"ט קידש שלש מאות נשים בשני בצורת כדי להאכילן בתרומה. ואמר אז שתאב הוא שיזדמן אז לפניו צרת הבת דעלמא והיה נושאה ג"כ כדי להורות הלכה כב"ה וכנ"ל. וגם דקשה לפי תירוץ הש"ס אימא ואשיאנה. וקמ"ל שהיה משיאה בלא חליצה לאפוקי מדריב"נ ע"ש. דא"כ הו"ל למימר להדיא ואשיאנה בלא חליצה או לכהונה. ובירושלמי ובתוספתא הגירסא באמת ואשיאנה לכהונה

ולולא שאינני כדאי להגיה הייתי אומר לגרוס בש"ס להיפוך מעיקרא ואשיאנה ואח"כ ואשאנה. ומייתי ראיה