דברי מלכיאל ג קעג

בלא עדים. ומצאתי מפורש בכנה"ג סי' כ"ח בהגב"י אות ל"ד דאף שאומרת שנתרצתה לא הוי קדושין. והטעם כמש"ל דהוי קדושין בלא עדים ולא מהני הודאתה. וגם דהוי דברים שבלב כיון שאין מוכח לכל העולם שנתרצתה וכמ"ש התו' בגיטין ל"ב ע"א. וממילא דה"ה כשאומרת שידעה שלא תתחייב באחריות ג"כ לא מהני. ואף אם אנו יודעים שידעה דין זה. מ"מ י"ל כיון שאין ידוע בבירור מחשבתה אם נתרצתה ויש מקום לעדים לחשוב שלא נתרצתה ורק ששכחה הדין בשעת מעשה מרוב ההתפעלות וחשבה שתתחייב באחריות. ממילא ליכא עדים על הקדושין וגם הוי דברים שבלב. ולפ"ז אף אם זרקה אחר כ"ד אין זה הוכחה שמקודם נתרצתה כיון שאפשר לומר שאח"כ התבוננה שלא תתחייב באחריות או שנמלכה כי טוב לה אף להתחייב באחריות כדי לבזות אותו ולהשליך קדושיו בפניו וע' כתובות דף ל"ג ע"א. ממילא לא הוי עדים על הקדושין. ואף אם האמת שנתרצתה בלבה וגם תודה ע"ז מ"מ הוי רק דברים שבלב וגם ליכא עדים כיון שאין מוכח לכל העולם וכנ"ל. ולא שייך בזה אנן סהדי ממה שעשתה אח"כ ולא ידענו טעמה ומכ"ש אם אומרת שלא נתרצתה מקודם ושלא זרקה תיכף היה מפני שנתבהלה ולא ידעה מה לעשות או שלא התבוננה עדיין אם היה ענין קדושין או לא. שע"פ רוב כן הדרך בדבר כזה הנעשה פתאום. בודאי אינו קדושין וא"צ שתאמר דווקא שחששה שתתחייב באחריות. ובזה מיושב הא שלא הביאו הפוסקים סברא שלא זרקה בשביל חיוב אחריות. כיון דאין נ"מ לדינא. והש"ס נקיט רק סברא שאפשר לתלות ומה שלא זרקה וממילא אין עדים על הקדושין וגם הוי דברים שבלב כנ"ל

עוד כתב הח"ס שם שאם שם על אצבעה ולא הסירה תיכף אמרינן שנתרצתה דאי לא זרקה מצד שחששה שתתחייב באחריות הוי לה עכ"פ להסירו מאצבעה שלא תתקשט בטבעת שלו שהוא על אפה וחמתה ולהחזיקו בתוך ידה. ולענ"ד קשה לחדש סברא כזו. ואדרבא בידה קשה לשמור כראוי ועל אצבעה בנקל לשמרו. וכן דרך לישא טבעת. וכעין הא דאיתא בשבת דף ס"ב שהמוליך טבעת לאומן לתקנו מניחה באצבעו עד שמגיע אצל האומן. אף שאין דרך איש ללבוש טבעת מ"מ נושאו באופן זה שיותר נקל לשמרו. וכן איתא שם באשה גזברית שנושאת טבעת שיש עליו חותם והוי דרך הוצאה בכך ע"ש. וע' ר"ן ר"פ במה אשה מ"ש על הירושלמי בהא דר"ג יצא במפתח של זהב בידו וצריך לחלק בין טבעת למפתח ואכמ"ל בזה

ועוד דהא העדים מכחישים זא"ז כי הלא אנשיל לא הזכיר שנתן לה להוליכו לאמה לקנותו. ודוד ויחיאל אמרו שנתן לה להוליכו לאמה והויא הכחשה בחקירות בגוף העדות וע"א בהכחשה ודאי לאו כלום הוא. ואף שכתב המהריב"ל ח"ג סי' פ"ד לדון בהכחשה אי הוי לאחר מתן מעות שלא תינשא לכתחילה. היינו רק שם דאיירי בנתן לה סתם. ולזה יש לחוש דטעי בזה ע"ש. אבל בנ"ד שלפי דברי דוד ויחיאל אמר לה בפירוש שנותן לשם פקדון. לא שייך סברא זו. ובלא"ה הסכימו האחרונים בנידון המהריב"ל שתנשא לכתחילה ע' רשד"ם סי' י"א ובכנה"ג סי' כ"ח בזה. וגם דהכא הוי שני עדים. וגם בין העד דוד להעד יחיאל יש הכחשה שדוד אמר שאחר רגע אחת מהקדושין השליכתו. ויחיאל אמר שאחר מינוט או חצי אחר צעקת מז"ט השליכתו. וכבר הוכחנו דע"כ מה שאמר דוד רגע הוא פחות מחצי מינוט ממה שדקדקו מקבלי העדות לכתוב כאן רגע אחד וכאן מינוט או חצי מינוט. וגם דאם היה הפסק גדול כ"כ בין צעקת המז"ט לההשלכה לא היה דוד מזכיר המז"ט אחר ההשלכה ועוד יש הכחשה דלדברי אנשיל ודוד אמרה סתם איני רוצה ומשמע שאין רצונה בקדושין וכ"נ יותר מדברי אנשיל שאמרה זה כששמעה צעקת מז"ט. ויחיאל אמר שאמרה אמי לא תרצה לקנות. ונ"מ טובא בזה. כי לדברי אנשיל ודוד מוכח שהבינה שקידשה. ולדברי יחיאל מיוח שלא הבינה שקידשה. וכיון שהעדים מכחישים זא"ז א"כ אין ממש בקדושין הללו ואין לומר דכיון שיחיאל אמר שלא ראה הנתינה כראוי אינו עד קדושין ואין נ"מ לנו במה שאמר שזרקה אחר כ"ד. דז"א דכיון שראה מקודם את הטבעת ביד המקדש ואח"כ ראה שזרקתו הוי אומדנא דמוכח שמידו באה לידה וכמ"ש הפוסקים בסי' מ"ב דבאומדנא גמורה אזלינן בתר ידיעה בלא ראיה ועוד דנראה שלא ראה רק את ראשית הנתינה אבל שפיר ראה כששם לה על אצבעה דהרי העיד שלקחה הטבעת ואח"כ שם לה על אצבעה ואיך יגיד אח"כ שלא ראה הנתינה ומכחיש א"ע. ועכצ"ל לפרש דבריו שגוף הנתינה לא ראה רק אח"כ ראה ששם לה על אצבעה והיה נראה לו מתנועת גופו שמקודם נתנו לה ואח"כ שם על אצבעה. וכ"כ בחמדת שלמה סי' מ"ח. וא"כ הרי ראה ששם על אצבעה. ועכ"פ כיון שמכחישים זא"ז בטלה העדות. ובפרט להפוסקים דס"ל דעידי קדושין בעי דרישה וחקירה. וגם דיש לתפוס ענין כזה לדין מרומה דבעי לכ"ע דו"ח דהא יש בזה מעשה רשע לקדש בתולה

ולכאורה יש לדון גם מצד שיטת הפוסקים והובאו בסי' כ"ח ס"ד וסי' ל' ס"ו שאם לא דברו אודות קדושין וגם לא אמרה הן וזרק לה קדושין לא הוי קדושין אף אם לא זרקתן. ואף המחמירים שם הוא רק מצד ספק דאמרינן בש"ס דף י"ג חושו לה. אך נראה דמה ששם על אצבעה והיא הניחתו זה מיקרי קבלה ממש שא"א שלא תסייע קצת בשעת מעשה ולא גרע מניקף ומקיף דאמרינן במכות דף כ' שעושה קצת מעשה. ועכ"פ היתה יכולה שלא להניחו לשום על אצבעה. וע"כ צריך לדון מצד שנתן לה בפקדון וכנ"ל. רק אם אמר האמ"ל אחר שכבר נתן לה הטבעת בזה יש לדון מצד שתיקה לאחר מתן מעות דהוי רק ספק קדושין לדעת הרבה פוסקים. ובנ"ד נראה שאמר לה אחר נתינה שכן העידו דוד ויחיאל וכדי שלא יכחישו זא"ז צריך לפרש כן גם את דברי אנשיל וא"כ הוי ס"ס ספק שמא זרקה תכ"ד ולא הוי קדושין לכ"ע ואף אם זרקה אחר כ"ד שמא לא הוי קדושין בשתיקה לאחר מתן מעות

ועוד יש לדון בזה מצד שאומרת שלא הבינה שהוא לשון קדושין. ואף דמדברי העד אנשיל נראה שהבינה. שהרי זרקה ואמרה איני רוצה. אבל לפי דברי יחיאל שאמרה שאמה לא תרצה לקנות שפיר י"ל שלא הבינה. ואף שבארנו שלזה אמרה שלא תרצה בשביל שקידש אותה בו. מ"מ י"ל שלא הבינה שהוא קידשה רק כיון שצעקו מז"ט חשבה שמה שנתן לה הטבעת יש בזה איזה ענין קדושין. וסברא זו י"ל גם לדברי אנשיל. ועוד דבאמת אין זה מוכרח רק י"ל שבלעדי זאת התבוננה שלא תחפוץ אמה לקנותו. וגם י"ל שמקודם לא הבינה רק כשצעקו מז"ט התבוננה מה זאת ועלה ברעיונה שאפשר אמר ענין קדושין ולזה זרקתו. וכבר כתב הנו"ב סי' נ"ט שהעיקר שנאמנת לומר שלא הבינה ועמש"ל סי' צ"ב בזה ועכ"פ הוי ספק דהא העדים אינם יודעים אם הבינה והוי ס"ס שמא לא הבינה ואף אם הבינה שמא זרקה תכ"ד ואף אם זרקה לאחר כ"ד שמא אמר האמ"ל אחר שכבר נתן לה בתורת פקדון. ולבד כל זה הרי העדים מכחישים זא"ז וכמ"ש המהרי"ט ס' ל"ח וסי' מ"ג והח"ס סי' פ"ד להתיר בשביל טעם זה לבד ומכ"ש בנ"ד שיש כל הנהו טעמי להתירא. ונלענ"ד להסכים עם הדר"ג להתיר הבתולה בלי גט. וכן ראוי לצדד להתירא שלא יהיו בנות ישראל כהפקר: