דברי מלכיאל ג קעא

דבריהם כן. וגם כי העד יחיאל אומר אחר מינוט והעד דוד לא הזכיר מינוט רק רגע משמע שכוונתו ממש רגע כמימרא. ומה שאמר שצעקו מז"ט נראה ג"כ שזה לא היה אחר השלכתה רק בשעת השלכתה והיה בבת אחת שבשעה שצעקו השליכה. ומה שהזכיר את הצעקה אחר ההשלכה י"ל דהיינו משום שא"א לומר שני דברים כאחד והוכרח להקדים בהגדתו אחד לחברו וכעין הא דתנן בתמורה כ"ד. כן יש לפרש דברי העד שלא יכחיש דברי העד אנשיל. ולכאורה יש עדיין הכחשה ביניהם בזה כי בדברי אנשיל מבואר שהשליכה כששמעה שצועקים מז"ט הרי מפורש שהתחילו לצעוק קודם ההשלכה. ובדברי דוד מבואר שעכ"פ היו ההשלכה והצעקה ברגע אחד דבלא"ה הו"ל להקדים הצעקה לההשלכה. ואי"ל שהצעקה מז"ט אינו מענין הקדושין כלל והוי הכחשה בבדיקות דהעדות קיימת וזה הוי עוד פחות מבדיקות כגון מנה שחור או לבן. דהכא אינו מהקדושין כלל דז"א דקדושין דינו כדיני נפשות שפסולים אף בהוכחשו בבדיקות וכ"כ המהרי"ט ח"ב סי' ל"ח וסי' מ"ג. ועוד דהכא נ"מ טובא דאם השליכה כשצעקו י"ל שמקודם לא הבינה שהוא עסק קדושין לזה שתקה רק כשצעקו מז"ט הרגישה שהוא ענין קדושין לזה השליכה. אבל אם הצעקה וההשלכה היו בבת אחת ומכ"ש אם הצעקה היתה אחר ההשלכה. הרי מוכח שהבינה בשעה שקידשה שהוא עסק קדושין. וא"כ למה לא השליכה תיכף רק אחר רגע. ומוכח מזה שנתרצתה ואח"כ נמלכה וחזרה בה. ובכה"ג א"י לחזור בה דבקדושין קיי"ל בנדרים פ"ז דליכא דין דתכ"ד וכ"מ בח"צ סי' קט"ו. ואף שכתב הרעק"א סי' צ"ז שאף שאומרת שנתרצתה בלבה יכולה לחזור תכ"ד וכ"כ בס"ד בחיבורי ח"א סי' פ"ד. וא"כ אין נ"מ לדינא בהכחשתם. מ"מ הוי הכחשה בחקירות בזמן גילוי דעתה שאינה רוצה שזהו עיקר הדבר. אך י"ל דאינם מכחישים זא"ז. רק דוד מספר דבר בפ"ע שצעקו מז"ט ולא פירש אימתי. וממילא מוכח שצעקו תיכף אחר שאמר לשון קדושין ולא אחר ההשלכה כי למה ימתינו מלצעוק עד שהשליכה. ולא סיפר כסדר באשר רצה להגיד מקודם גוף ענין הקדושין שע"ז נשאל בב"ד. וע' מהרי"ט סי' ל"ח שכתב לתרץ דברי העדים בדוחק גדול ויש שם סברא כעין הא דנ"ד. ומה שמכחישים זא"ז שזה אמר שתיכף השליכה וזה אמר אחר רגע. י"ל דלא הוי הכחשה שכן קוראים בנ"א תיכף אף שהיה הפסק רגע. וכן מצינו בש"ס וכמה לאלתר בגיטין כ"ז ע"ב ע"ש בתד"ה איזהו וע' ירושלמי רפ"ב דברכות ופ"ז דדמאי ה"ו כמה על אתר כדי דיבור. ובנדה ט"ו פירש"י על אותיום מיד. וע' ר"ש פ"י דטהרות מ"ד דאיכא תנאי דס"ל דכל היום מיקרי מיד. וביאור לזה דורש אריכות ואכ"מ. וכן גבי תיכף לסמיכה שחיטה כתבו התוס' בסוטה ל"ט שיש הפסק מהלך כ"ב אמה וכ"כ הפוסקים לענין תיכף לנט"י ברכה. ואף שאין לדמות לשון בנ"א ללשון הש"ס. מ"מ ידוע שאין בנ"א מדקדקים כ"כ בלשונם ובפרט בנ"ד שצריך לפרש לשון העדים שלא יכחישו זא"ז. וגם דמוכח כן מדבריו שכבר התחילו לצעוק מז"ט. ובאמת לא דקדקו הב"ד מקבלי העדות כראוי. כי היה להם לחקור מהעדים על כל פרט מפרטים הנ"ל ולהעמיד הדבר על בוריו

עכ"פ לדברי שני העדים השליכתו תכ"ד. ואף אי נימא שכבר גמרו לצעוק מז"ט. מ"מ הוי תכ"ד דהא תכ"ד קיי"ל דהוי כדי שאילת תלמיד לרב. ואין לנו לחוש שהיה הפסק קצת בין הקריאה לההשלכה כיון דמדברי העדים מוכח שלא היה הפסק ואדרבא משמע קצת שבעוד שצעקו השליכה. [ומז"ט נראה דהוי כתיבה אחת ולא כשתי תיבות דהא בשלום עליך יש חמשה הברות עם תנועות ובמז"ט יש רק שלש כמו בתיבת עליך. וגם ההמונים אומרים אותו ביחד כמו תיבה אחת בלי שום הפסק בין תיבת מזל לתיבת טוב וא"כ אף אם היה הפסק כדיבור תיבה אחת בין המז"ט לההשלכה ג"כ הוי תכ"ד] וכבר כתב הח"צ סי' קט"ו דהא דלא מהני בקדושין חזרה בתכ"ד היינו רק שידוע שנתרצתה מתחילה. אבל היכא שקיבלה סתם וזרקה תכ"ד הוי זה כגילוי דעת שלא נתרצתה מעולם להתקדש ולא הוי קדושין. ויותר מזה בארנו בחיבורי ח"א סי' פ"ד שאף שאומרת שנתרצתה בשעה שקבלה מ"מ לא הוי קידושין אם זרקה תכ"ד דהוי קידושין בלא עדים וכ"מ ברעק"א סי' צ"ז וא"כ אין ממשות בקדושין הללו

אבל עדיין יש להסתפק בדברי העדים אולי היה הפסק בין הקדושין להזריקה יותר מתכ"ד כיון שהדיינים שקבלו העדות לא דקדקו היטב לדרוש מהעדים על זה. וכמש"ל שלשון תיכף י"ל גם על הפסק של מהלך כ"ב אמה. וכעין זה כתב הרעק"א ס"ס צ"ז שיש להסתפק בלשון העדים אם באלד ותיכף הוא תכ"ד או לא ע"ש. ויותר מזה כתב הח"ס בסי' ק"א שא"א להעמיד על דברי העדים לענין תכ"ד שהוא שיעור מועט. ונהי שאם היו העדים מעידים בפירוש שהיה תכ"ד יש להאמינם דהיכן מצינו שלא נאמין לעדים בכגון זה. וע' בחיבורי ח"א סי' מ"ג שבארנו דבעדים לא שייך סברא מילתא דלא רמיא אם מעידים שיודעים בבירור. אבל אכמ"ל בזה דבנ"ד שלא הגידו בפירוש שהיה תכ"ד ודאי יש לחוש שמא היה לאחר כ"ד כיון שהב"ד שגבו העדות לא דקדקו בזה. ואין לומר דנוקמא בחזקת פנויה. דכיון דאפשר לברר עתה לשאול שנית את העדים לא שייך זה. ואף אם יאמרו העדים שאינם זוכרים נראה דהוי ספק קדושין כיון דעכ"פ היה כאן עסק קדושין ואיתרע חזקת פנויה וכמבואר סברא זו ברשב"א רפ"ב דנדה ובכמה ראשונים ובתו' כתובות דף כ"ג ע"א. וצריכה גט עכ"פ מדרבנן כדין תרי ותרי שצריכה גט לכ"ע רק יש מחלוקת אי דאורייתא או דרבנן. ולכאורה י"ל דהכא עדיף טפי דהא הי' קדושין רק יש ספק אם חזרה תכ"ד. אבל ז"א דבאמת בכה"ג לא מיקרי גמר קדושין עד שיראו העדים שלא השליכה תכ"ד וכמ"ש הרעק"א בסי' צ"ז. וגם א"ל דכיון שאינם יודעים אי הוי תכ"ד או לא הוי כקדושין בלא עדים. דז"א דהא בשעת מעשה ראו מתי זרקה רק עתה אין זוכרים. והוי ספק קדושין. ולדעת הרשב"א אף אם היה ספק להעדים בשעת מעשה הוי ג"כ ספק קדושין ע' נו"ב מ"ק סי' נ"ח

ואין לדון מצד מ"ש הקהלת יעקב דנימא הוכיח סופו על תחילתו אף לאחר כ"ד דז"א וכבר בארנו למעלה בסי' צ"ג] שהעיקר דרק בתכ"ד מהני ושאפשר גם כוונת הקה"י הוא כן. ומ"ש המרדכי בפ' האומר סימן תקל"א דנימא בקדושין הוכיח סופו על תחילתו ומדזרקה מוכח שלא נתרצתה לקדושין ושם איירי אחר כ"ד ע"ש. שאני התם שבשעת נתינה לא אמר לה שום לשון קדושין. ורק אחר הנתינה אמר להעדים הוו עלי עדים שקדשתיה. ואז אמר לה אחד מהעדים השליכי כי לקדושין נתן לך והשליכה. וא"כ עיקר החשש הוא מצד שאמר הוו עדים שקדשתיה. ויש לחוש שהבינה שנתן לה לשם קדושין והוי כאומדנא דמוכח. וכמ"ש במרדכי שם לבסוף דדנין בקדושין ע"פ אומדנא כהא דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ולזה מהני הוכחה דלבסוף שמקודם לא הבינה שנותן לשם קדושין שהרי כשהגיד לה שהוא ענין קדושין השליכה. והיינו רק כשהשליכה תיכף כששמעה שהוא ענין קדושין. אבל בנ"ד הרי לדברי העד יחיאל השליכה אחר כ"ד מאמירת מז"ט ובארנו שיש לצדד שגם כוונת העד דוד הוא כן. וא"כ נראה דודאי ל"א הוכיח סופו בכה"ג וכ"כ הח"ס בסי' פ"ב שאין לומר גבי קדושין הוכיח סופו ע"ת רק בתכ"ד. ובנ"ד בלא"ה נראה דלא שייך סברא דהוכיח סופו ע"ת דהא אמרה איני רוצה משמעותו שעכשיו אינה רוצית ולא למפרע. ורק בתכ"ד הוי כמו אמרה בשעת מעשה ממש. והקה"י איירי שזרקה סתם או שאמרה לשון דמשמע למפרע

אבל העיקר בנ"ד להקל מצד דהא לדברי העד דוד קבלה מקודם הטבעת להראותו לאמה שתקנהו. ואח"כ שם אותו על אצבעה וא"כ הוי שתיקה לאחר מתן מעות לשם פקדון