דברי מלכיאל ג קע

וב"ש ואקצר. עכ"פ בנ"ד יש להתירה לינשא בלי שום פקפוק. אם לא שיתברר שהוחזקה כל השתי שנים לנשואה ממש בלי שום ספק וערעור וכמש"ל בשם הרדב"ז

סימן קכא העתק הגב"ע עדות הנער אנשיל בן איצק כהן

הנער בעריל קרא אותי מן השוק לחדר לשתות שכר ושלחנו נער קטן לקנות איזה פלעשליך שכר אצל שמואל ליב והנער לא היה בכחו לישא אותם לכן הביאה הנערה חיה בת שמואל ליב את השכר ושם היה ג"כ הנער דוד והנער בעריל והנער יחיאל. וראיתי שזה בעריל נתן לה טבעת של זהב ואמר לה האמ"ל בט"ז כדמו"י ותיכף השליכה לארץ כששמעה שצועקים מז"ט ואמרה איני רוצה וזה המעשה היה בעש"ק לערך שעה ב' או ג'. עוד העיד דוד בן אהרן הבתולה חיה בת שמואל ליב באה והביאה שכר ושאל אותה הנער בעריל אם אמה תרצה לקנות עבורה זה הטבעת. ולקחה ממנו ושם הטבעת על אצבעה ואח"כ אמר לה האמ"ל בט"ז כדמו"י. ואחר רגע א' השליכה לארץ ואמרה איני רוצה וצעקנו מז"ט. ובעריל אמר לי שאהיה עד בדבר וכן ראיתי והמעשה היה בעש"ק אחר חצות היום. עוד העיד יחיאל בן געצל בעש"ק אחר חצות היום היינו יחד והנער האופה [הוא בעריל] היה שם ואמר להילדה חיה אולי תקנה אמה את הטבעת ולקחה את הטבעת ממנו ואח"כ שם לה על אצבעה ואמר לה האמ"ל בט"ז כדמו"י וצעקנו מז"ט וכששמעה אומרים מז"ט זרקה לארץ במשך מינוט או חצי מינוט ואמרה אמי לא תרצה לקנות. בנתיים אמר זה העד שגוף הנתינה לא ראה בטוב. עוד אמר זה העד הנער האופה אמר לנו שזה הטבעת הוא שלו וקנה אותו ב"ב. ונתן עבורו שלשה רו"כ. שוב העיד מאיר כהן זה הנער דוד בן אהרן הנ"ל נשבע לשקר עלי בסאנד ששברתי את חלונותיו של ר"ש ושברתי כלי עם ששה עשר קווארט שומן. וכל אותה המעשה היה שקר והיה ניכר לכל שהוא שקר שהמעשה היה בימות הקיץ וכמעט אין בנמצא אצל בעל הבית שיהי' לו שומן מרובה ובכלי כזאת. ע"כ היה ניכר גם להשופט שהוא שקר

העיד ר' חיים בר"י על הנער דוד ששבועתו היה נראה לכל שהוא שקר שהיה באותו פעם בסאנד והיה ידוע לכל ליהודים וא"י שזה נשבע לשקר מפני השומן. ואעפ"כ אין אני יכול לומר בתורת עדות שנשבע לשקר. אך זאת אני יכול לומר בתו"ע שכל השלשה אלו היו אצלי פעם אחת ביום השבת שקודם וטלסלו לעיני דברים של מוקצה. כששאלו הב"ד את זה הנער דוד אם אמת הדבר שנשבע לשקר השיב שהיה מוכרח לעשות כן כדי להציל את גיסו שלא ישלם קנס. ובשנה דאשתקד אמרו העדים הראשונים שהטבעת לא היתה של המקדש אלא של האשה אשת יחיאל בעקר שהיא קנתה את הטבעת כדי לקדש את הנערה. עוד אמר ר"א אפענהיים בשם אשת ר"א בלעכארז שזה הנער דוד אכל ביוהכ"פ. עוד אמרו ר"ק בשם ר"א בלעכארז ורח"ב בשם ר"י עפשטיין שזה העד דוד חלל שבת במלאכה דאו'. הילדה חיה בת רש"ל אמרה שמעולם לא שמעה קידושין ואיננה יודעת מה הם קידושין לפי שדרים בכפר ואצל חופה לא היתה מעולם ומכחשת כל המעשה לגמרי

כבוד הרב הגאון וכו'

ע"ד הקידושין באשר אנכי עוסק ברפואות כעת והנני רפה אונים מאוד ההכרח עלי לקצר וארשום רק קוטב הדבר מה שנלע"ד בזה. ולכאורה יש לדין בנ"ד לבטל הקדושין משלשה טעמים. א' מצד שהעידו שהטבעת לא היה שלו רק של האופה. ב' מצד שהעידו על העד דוד שנשבע לשקר והודה בעצמו על זה ושחילל שבת. וא"כ הוא פסול לעדות וממילא בטלה כל העדות כדין נמצא אחד מהם פסול. ג' מצד שזרקה הקדושין ואמרה איני רוצה. אבל כד מעיינינן ליתא בהו ממשא בכל הני טעמי. דמצד שאינו שלו. הלא העידו שהאשה קנתה אותו כדי לקדש האשה וא"כ נתנה לו גמירות אדעתא דהכי. ואף אם עשתה זה בלא דעת בעלה. מנא לן שאין לה בסך כזה שהרשה לה בעלה לעשות כרצונה. וכ"כ הרמב"ן בתשובה סי' קמ"ד הובא להלכה באה"ע סי' כ"ח סי"ט. ועוד דמאי לימא לן שעשתה זה בלי ידיעת בעלה דהא העדים לא העיד זאת. ואוקמא אחזקת כשרות שלא גזלה משל בעלה ועוד יש לדון שכיון שקנתה בפירוש הטבעת לתתו להמקדש לקדש ב' וע"כ צ"ל שכיונה לתת לו במתנה כמ"ש הפוסקים באה"ע שם שהשואל לחבירו חפץ לקדש בו כוונתו שאם אין מועיל בחזרה שאלה יהי בתורת מתנה. ובנ"ד שלא הודיעה שהוא שאול ע"כ צ"ל שהיה בתורת מתנה יעו"ש בפוסקים שמתבאר כן. וא"כ כיונה לגזול המעות משל בעלה ולקנות לעצמה והרי נקנה לה הטבעת כי המוכר מקנה להקונה ולא לבעל המעות ע' ב"ק ק"ג ע"ב ובח"מ סי' קפ"ג קפ"ד ובפוסקים שם. אך י"ל דמ"מ יש רשות הבעל עליה. וגם כי המוכר לאשה י"ל שמקנה לבעלה מצד שידוע שע"פ רוב היא קונה משל בעלה ומדעתו וע' ב"ש סי' פ"ה ס"ק כ"ז כ"ח ובח"מ ס"ק כ"ט ובאחרונים ויש להאריך בכל פרט אך אין בי כח. ועכ"פ יש לחוש לקדושין כמש"ל. ובלא"ה לא נתבאר בגב"ע מהיכן ידעו העדים זה. ואם הוא מצד שהאשה הגידה להם. לאו כלום הוא דהיא א"נ ע"ז שהיא נוגעת בדבר. וע' אחרונים סי' כ"ח שנחלקו אם המקדש בעצמו נאמן לומר שאינו שלו. ובגב"ע לא נזכר מה אומר על זה. ואקצר בזה אחרי שלא נתבאר בגב"ע מניין ידעו יתר העדים מזה. וגם אולי קנתה האשה במעות של המקדש שנתן לה לקנות. או שקנתה על חשבון שכר פעולה שלו כי כפי הנראה מהענין המקדש עושה במלאכה אצל יחיאל האופה. ובכל אלה לא דקדקו מקבלי העדות לברר הדבר כראוי. ועוד יש לדון מצד דבר שמינו מצוי בשוק לקנות ואקצר

ומה שהעידו שנשבע לשקר. בשביל זה לא נפסל דהא הגיד שהיה מוכרח להציל גיסו. וי"ל שהיה סבור שמותר לעשות כן והוי רק כשוגג. ודמי להא דהנהו קבוראי. ולא נפסל כדקיי"ל בח"מ סי' ל"ד ס"ד. ויש לדון בנ"ד עוד מצד שבועה דלהבא ע"ש סעיף ה' אך א"צ לזה. ובלא"ה בנ"ד אין שני עדים ע"ז. וגם האחד הוא נוגע בדבר שאפשר רוצה לתבעו שישלם לו מה שגרם לו היזק ע"י עדותו ואקצר. וכן על החילול שבת אין כאן עדים. ורק על בדרבנן יש ע"א וידוע דלא מהני. וגם הגיד העד שהיה זה בשבת הקודם ולא נתברר אם שקודם הקדושין אי שקודם הגדתו כי מלשונו נראה שהיה בשבת שקודם הגדתו. וזה היה אחר הקדושין כי הקדושין הי' בע"ש. ובע"ש לא גבו העדות

אכן מצד מה שזרקה הטבעת יש מקום להקל בזה. דהנה העד אנשיל העיד שתיכף השליכה הטבעת לארץ ואמרה איני רוצה משמע שהשליכה תיכף ממש בלי שום שהייה. ואף שאמר כששמעה שצועקים מזל טוב. מ"מ נראה שבשעה שצעקו מז"ט השליכה ולא אח"כ. מדלא אמר שתיכף אחר שצעקו מז"ט השליכה. ועכ"פ הוי תכ"ד. והעד דוד העיד שאחר רגע אחת השליכה לארץ ואמרה איני רוצה וצעקו מז"ט. משמע מזה שהשליכה קודם שצעקו מז"ט. ועכ"פ גם הוא אומר שהשליכה תיכף. ורגע אף שבלשון בנ"א י"ל שרגע הוי מינוט דהוי הרבה יותר מכדי דיבור. מ"מ יותר נראה לפרש דבריו רגע כמימרא כדי שלא יכחיש דברי העד אנשיל וכדקיי"ל בפסחים דף י"א וסנהדרין מ"א שכל מה שאפשר להשוות דברי העדים מפרשין