דברי מלכיאל ג טז

לעירובי תבשילים ובו יהא שרי ליה וכו'. ומדקדק זה מלשון הדין עירובא דמשמע שהוא לפניו. וחלק שם על מי שהתיר לעשות כן. ולענ"ד דבריו צ"ע דהא גם בעירובי חצירות צריך לומר בהדין עירובא. ומ"מ יכול לעשות עירוב אף במק"א וכדקיי"ל בעירובין דף ע"א ובסי' שס"ו שיכול לסמוך על מה שיש לו בבית של חבירו משום עירוב. ואפשר כוונתו דכיון שהטעם הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת לזה צריך שיהא העירוב לפניו. אבל זה דחוק דהא גם כשאינו לפניו הרי הוא יודע ומכיר באותו תבשיל כשאומר פת ותבשיל פלוני. ומה יתרון לנו בראות עיניו כעת וגם הא לא גרע ממזכה לאחרים שסומכין על זה אף שהרי בודאי לא ראה ואינו יודע איזה תבשיל עשה לע"ח. ועוד דהא כתבו הפוסקים דקיי"ל כרב אשי בביצה ט"ו ע"ב שהטעם שלא יאמרו שאופין מיו"ט לחול. ובזה ודאי אין לומר שצריך דווקא שיקח בידו. דהא הוי רק להכירא בעלמא. וכ"נ מלשון הש"ס בביצה ט"ז ע"א עדשים שבשולי קדירה סומך עליו משום ע"ת משמע דסגי בסמיכה בעלמא וא"צ שיקחנו בידו. ואף שיהא לפניו א"צ. וכ"נ להדיא בט"ז שם סק"ז בשם הב"ח ויש"ש. והש"ך בסקכ"ג חולק על היש"ש רק בהא שצריך לומר בהדין עירובא. אבל שיצטרך להחזיק בידו לא מצינו. ובאמת אם אמירת הדין עירובא מעכב. יש מקום לומר דתלי בפלוגתא דרבא ור"א בטעם ע"ח אי משום כדי שיברור מנה יפה לשבת או משום שלא יאמרו שאופין מיו"ט לחול ואכמ"ל בזה. ובמג"א סי' תקכ"ז סק"א משמע קצת כהחיים שאל שהרי כתב שם שאם הוא בביהכ"נ ואינו יכול לילך לביתו לעשות ע"ת יכול לסמוך על גדול העיר. וקשה הלא יכול לעשות ע"ת בביהכ"נ וליחד פת ותבשיל שבבית. ומוכח שאסור לעשות כן. ויש לדחות דאפשר איירי שאינו יודע מה ליחד. או שאין לו תבשיל מוכן שיוכל להשאירו על שבת. ואין לומר שאסור לברך בלי מעשה. ולזה אין לעשות ע"ת רק כשיקח בידו. דהא כבר כתבנו בסי' ו' דבכה"ג דבדיבורו או במחשבתו עביד מעשה שפיר הוי מעשה וגם אין לחוש שמא נאכל או נאבד התבשיל. דהא קיי"ל בגיטין דף ל"א שמפריש בחזקת שהן קיימים ע"ש. ולזה נלע"ד שיש מקום להקל לעשות ע"ת בשעה"ד באופן כזה

סימן ט

והנה יש אנשים שדרים בחצר אחד. וכל אחד עושה עירובי חצירות ומזכה ע"י אחר. והוא ברכה לבטלה דכיון שכבר עשה אחד. שוב אין לחבירו לעשותו. דהא הראשון בודאי לא ניחא לו לבטל עירובו שכבר עשה. וממילא אינו זוכה בזיכוי של חבירו דהא גלי דעתיה דלא ניחא ליה בזה ועוד דעי"ז מבטל גם העירוב הראשון שהרי מגלה דעתו דלא ניחא ליה לקנות דירה בבית שנעשה העירוב הראשון וחוזר בו ורוצה שהעירוב יהי בביתו. וכ"כ הח"צ בס' קי"ב שאם עשו עירוב בשני בתים אסור לטלטל בכל החצר או המבוי ע"ש. ובדברי הח"צ הנ"ל יש מקום לדון לענ"ד דשם משמע דאיירי ששני העירובין נתקבצו מכל דרי העיר ומונחים בשתי בתי כנסיות וא"כ הרי עכ"פ יש לכולם בית דירה אחת. ואף שיש כאן שנים או שלשה. מ"מ אינו מזיק דהא בלא"ה יש לכל אחד בית ודירה בפני עצמו ובכ"ז אמרינן שהדירה היא גם במקום העירוב וע' שע"ת סי' שס"ו. אכן בנ"ד שהשני מזכה העירוב לכולם בביתו הרי מגלה דעתו שחפץ שהעירוב יהא בביתו ושם תהא דירתו העיקרית וחוזר בו מהעירוב הראשון. אך י"ל שדעתו ג"כ שתהא דירתם בשתי הבתים וכנ"ל. ועכ"פ ברכה לבטלה הויא ולדעת הח"צ בטל העירוב כנ"ל. אך י"ל שאין העירוב בטל דהא קיי"ל ס"ס שס"ז שיכולים לכוף זא"ז לעשות עירוב וא"כ הכא כיון שכבר זיכה אחד ונעשה מצות עירוב. וע"י מה שיעשה גם השני יתבטל העירוב מכל וכל. יכולים האחרים למחות על ידו מלבטל העירוב כיון דקיי"ל דהוי זכות וזכין שלא בפניו. והיה לו לגלות דעתו מקודם לפני ע"ש שחפץ שהעירוב יהא בביתו או שיקבצו העירוב מכל אחד. וע' בפוסקים סי' תקכ"ז ובמאירי רפ"ב דביצה שכתבו שאם עשה ע"ת ונאבד יוכל לסמוך על גדול העיר משום דניחא ליה גם בעירובו של גדול העיר שמא יאבד זה וא"כ גם בנ"ד י"ל שאף שעשה אח"כ ע"ח בביתו. מ"מ ניחא ליה שלא יתבטל הראשון כדי שיוכלו לטלטל בחצר. ועכ"פ צריך למחות בזה שלא יעשו שנים בחצר אחד. ובתחילה אם נחלקו בני החצר אצל מי יהא מונח העירוב. נראה דהוו להו כשותפים לענין זה. ויעשו כל ע"ש בבית אחד וחוזרים חלילה כדין כל חלוקת שותפין בדבר שאין בו דין חלוקה. ובית מי יקדם. יעשו ע"פ גורל ע' ח"מ סי' קע"א. ואף דקיי"ל בגיטין נ"ט שאין לשנות בית שמערבין בו. היינו כשכבר הוחזק. אבל לכתחילה נראה שיוכלו לעשות בכל שבת בבית אחר כנ"ל

סימן כבוד ידידי הרב הגאון וכו'

ע"ד מבוי אחד שהולך לנהר ומשופע באופן שמתלקם יותר מעשרה מתוך ד'. ובכ"ז צריך צה"פ לפי דרבים מבטלי מחיצתא שנוסעים שם תדיר. אבל א"א להעמיד שם כי העו"ג אין מניחים. וההכרח להעמיד ממרחק במקום שדרים שם ישראלים. ושם צריך להעמיד על שני הרים גבוהים שמתלקטים י' מתוך ד' וא"כ אין מגיעים הקנים של צה"פ לארץ

הנה לא אאריך בזה באשר כי לענ"ד א"צ צה"פ שם. דהא אנו נוהגים כשיטת הפוסקים דר"ה מיקרי רק בס' ריבוא כידוע שע"ז נבנה כל היתר עירובין אצלינו. וא"כ גם לענין לבטל מחיצתא צריך ס"ר כמ"ש המג"א ס"ס שס"ג וכ"כ הכנ"י סי' ב' עד סי' ז' והשאילת יעב"ץ ח"א סי' ז' ועוד כמה אחרונים ובר מן דין הכא דלא ניחא תשמישתא לא מבטלי רבים מחיצתא אף במחיצה בידי שמים וכדמוכח בסוגיא דעירובין כ"ב ע"ב גבי תל המתלקט וכ"כ בכנ"י ושאילת יעב"ץ שם

ואף שהרבים משתמשים בתוך העיר ושם ניחא תשמישייהו ודמי למ"ש התו' בעירובין כ"ב ע"ב דמבטלי במחיצה בידי שמים. הנה דברי התו' שם אינם מוכרחים כי הרבה ראשונים כתבו לתרץ קושייתם שצריך שהמחיצות יהיו סמוכים באופן שתהא נראה כמחיצה למקום ההוא ועוד תירוצים ע"ש וע' במשכנות יעקב חא"ח בארוכה בזה. ועוד נראה שזה שייך רק כשאין שם מחיצות דאורייתא בידי אדם. אבל כאן שכל העיר המחיצות ביד"א ורק צד אחד יש לו מחיצה בידי שמים. נראה דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. ורק בדאורייתא אמרי הכי רבנן ולא בדרבנן. והטעם נראה דהא רבנן ילפי זה מדגלי מדבר שהיו מוקפין בענן ובכ"ז היה שם ר"ה. ושם לא היו כלל מחיצות בידי אדם. אכן דעת השאילת יעב"ץ שם שמבטלים אף אם מחיצה אחת ביד"ש

ובעיקר הדבר נראה דבכה"ג הוי צה"פ. דודאי אף אם הקנה מחובר בגובהו משנים או שלשה שפיר מהני. דהא אף לחי הנעשה מכתיתין כתבו התו' בעירובין פ' ע"ב דמהני כיון שאינו ניטל ברוח. וה"ה הכא. ונראה שאף אם אינו מחובר ממש רק עומד קנה ע"ג קנה ג"כ מהני וכ"כ הח"ס סי' צ"א וצ"ו. ונראה שאף אם עב והעליון דק ג"כ מהני. דהא בכל קנים הכשירו אף אם הוא עב מלמטה ודק מלמעלה. ושפיר יוכלו לעשות דלת באופן כזה שיוכלו להשימו על צוה"פ זה וממילא ה"ה בנ"ד שהקנים עומדים על הרים כיון שהרים הם מחיצות הוי כקנה עב. אך י"ל שאם ההר רחב ד"א יהא אסור