דברי מלכיאל ג קסד

בו שם לעז אין חילוק בין לעז לחוד לשם עברי עם לעז. ואף שבאחרונים לא משמע כן. מ"מ סברא זו נכונה לענ"ד וגם דהא דעת הג"פ סי' קכ"ט ס"ק פ"א וס"ק פ"ז שאם הכל קורים אותו בשם לעז כותבין הלעז קודם. ורק היכא דכי הדדי נינהו מקדימין העברי. וכבר האריכו האחרונים בזה. ועפמש"ל יש לישב מה שהקשה בשו"ת שואל ומשיב מ"ק ח"ב ס' נ"ו על המג"ש שכתב בהא דאיתא בגיטין דף ל"ה אנא אחא בר הדיא דמתקרי איה מרי דאיה הוא שם הקודש כמ"ש ואיה וענה. ומרי הוא שם תרגום של אדון. וכתב זה לישב דלהכי כתבו דמתקרי ולא המכונה. והקשה השו"מ דא"כ הו"ל להקדים שם הקודש אף אם הרוב קראוהו בשם הדיא. ולפמש"ל א"ש דכיון שהוא מורכב עם שם תרגום שוב אין לו דין קדימה דשם הדיא הוא ג"כ שם תרגום. ובאמת בלא"ה לק"מ דהא אפשר שהיה חותם ונקרא בפי כל בשם הדיא דבזה כ"ע מודו שכותבים שם הלעז תחילה כמבואר באחרונים ואכמ"ל

ושם הענך נלע"ד לכתבו בלא ויו אחר הנון כיון שבהברתינו נרגש כמו פתח בנון. ואף שבב"ש כתב לכתוב בויו אחר הנון. נראה ברור שכן היתה ההברה במדינתם נוטה למלאפום או חולם. אבל אצלינו שההברה בפתח אין לנו לכתוב בויו אחר הנון. והט"ג כתב שם בשא"ה ס"ק י"ג הטעם משום שהענוך הוא כינוי לחנוך שבחנוך יש ויו אחר הנון. וטעם זה אינו שייך בנ"ד שאין ידוע כלל אם נקרא מעולם בשם חנוך. ולבד זה נלע"ד שדברי הט"ג צ"ע דהא בעצמו כתב שם שהענוך הוא כנוי ג"כ לחנן. ובכ"ז הביא שם שנכתב בויו אחר הנון והרי בחנן אין בו ויו. וע"כ צ"ל שהעיקר הוא שהברתם היתה במלאפום או בחולם כמו חנוך. וכ"כ הט"ג בשא"י ס"ק ל"ב בשם יוחנן המכונה יחנא שקורין בפתח על היוד אין כותבין ויו אחר היוד כמו בשם יוחנה. וכן מצינו בכמה מקומות שהולכים אחר הרגש ההברה ולא אחר מקור השם אם לא שחותם כן אז אזלינן בתר החתימה כמבואר בב"ש ובשארי אחרונים. ועט"ג בשנ"ד סק"ט בשם דונא ודאנא. וכ"כ הב"ש בשם נעכא שצריך לכתוב כפי המבטא וע"ש בט"ג מ"ש בזה. ועט"ג שא"מ ס"ק ט"ו שהחליט ג"כ שצריך לכתוב כפי הרגש המבטא. וכ"כ הב"ש בשם גאלדא וגולדא ובט"ג שם סק"ב שהעיקר הוא כפי המבטא במדינה. וז"ב לענ"ד דצריך לכתוב הענך בלא ויו במדינתינו שקורין הענך בפתח או בסגול. ומכ"ש בנ"ד שאין ידוע כלל אם נקרא מעולם בשם חנוך. ורק אם חותם בויו אזי ראוי לכתוב כפי שחותם

וע"ד האשה שנקראת מושא ואמרו שקראו אותה בשם זה בשביל אחד מקרוביה שנקרא משה. ולזה נסתפק מעכ"ת אם לכתוב באלף או בהא. לדעתי צריך לכתוב באלף כי שם מושא מצוי בנשים והוא שם בפ"ע. וכעין זה יש בג"פ שם מוסא. וביומא דף ד' ע"ב איתא שם רבי מוסיא ונראה שהוא שם אחד. וזה שקראה בשביל שם משה. אין זה מצד ששינה ממשה למושא. רק בירר לה שם שנופל על לשון משה שיהי לזכרון לקרובו. אבל לא עלה על דעתו לשנות בשביל זה אופן כתיבת שם מושא. ובב"ש בשנ"מ הובא שם מעשא וכתבו ג"כ באלף. וא"ל דנכתוב בהא דבזה יצאו ידי שניהם דהא אף בשם לעז אם כתבוהו בהא כשר. ז"א דהכא יתראה כשם משה. ואף שמשה נכתב בלא ויו. בכ"ז יאמרו שנכתב בטעות מלא וראיתי באיזה תשובות מובא דרך אגב שם מושא באלף וקשה עלי החיפוש כעת. וע' בט"ג בשא"מ ס"ק כ"ג בשם מושנא מאשנא שכתב שצריך לכתוב באלף לבסוף ועמש"ל סי' קי"א. וע' בשו"מ מהדו"ק ח"ג סי' פ"ה בשם הפמ"א סי' פ"ח שאין תולים שם נקיבה בשם של זכר. וע"ל ס"ס ע"ה

סימן קיד

הנה שם יצחק יש לו כינוי איצא ומובא בב"ש סי' קכ"ט ושארי אחרונים. אכן אצלינו קורין אותו בצדי שבורה איטשא ולא ראיתי באחרונים שיזכירו זאת לכתוב איטשא בטית שין. וכן ראיתי גיטין מאיזה רבנים גדולים שכתבו ג"כ איצא ולא איטשא. אכן לענד"נ שצריך לכתוב איטשא וכמו שמצינו בשם בטשולקא ובצולקא שכתב הב"ש שניהם בשא"ב וכן געטשליק געצליק וטשארנא וטשיזא. ובשו"ת איתן האזרחי סי' ל' דעתו באשה שקצתם קורים אותה ציזא וקצתם טשיזא שיכתבו שני גיטין. הרי דס"ל שאם נקראת טשיזא ונכתב ציזא פסול הגט והגאון בעל מג"ש ס"ל שם דכיון דרוב קראוה ציזא יכתבו ציזא דמתקריא טשיזא. עכ"פ מודה דשני שמות הם. ובאיתן האזרחי שם כתב דאם כתב ציזא לחוד כשר בדיעבד ורק לכתחילה בעי ב' גיטין. ואפשר שאם רובם היו קורים אותה טשיזא היה פוסל אם נכתב ציזא לחוד. ושם איירי שרובם קרו ציזא ע"ש

ולפ"ז קרוב הדבר לפסול אם נכתב איצא ולא איטשא. ועכ"פ לכתחילה וודאי שצריך לכתוב איטשא. ובגט עיקר היסוד לכתוב כפי שהוא נקרא במקומו באותה הברה בלי שינוי. והב"ש שכתב איצא י"ל שבמדינתו היתה ההברה כן וכן יש הרבה שמות שאצלינו נקראים באופן אחר מכפי שהובאו בב"ש. וכאשר החילותי לסדר גיטין נזדמן לי שם איטשא. ובאשר הוא דבר חדש שלא הובא באחרונים שאלתי אז את הגאון הצדיק בעהמ"ח שו"ת עונג יו"ט זצ"ל. והשיב כי הוא כותב איטשא בטית שין ושכן צריך לכתוב. וכ"כ בשו"ת הרב סי' ל"ח לכתוב אמטשיסלאוו ולא אמציסלאוו

ובא לידי שם שינטשא וכתבתי ג"כ בטית שין. ואף שכתוב בט"ג שנ"ש סק"ג בצדי. היינו מפני שכן היתה ההברה אצלם. משא"כ אצלינו וכמש"ל שהכל תלוי כפי ההברה. והרי כתב שם ביו"ד אחר הצדי. ואצלינו אין נרגש בהברה יוד. וכבר כתב הט"ג בשנ"ה ס"ק י"ז בשם הענא והעניא ובשנ"ר סק"ג בשם ריזא וסק"ה בשם ריבציא ועוד בכ"מ ובשנ"ש סק"ז בשם שאסיא שאם אין נרגש בהברה יוד וכתב בגט יוד פסול הגט וכ"כ בשנ"צ סק"ה שכ"כ בשו"ת ב"א סי' ק"ח ע"ש. הרי מבואר שהב"ש והט"ג כתבו רק לפי ההברה שהיתה במקומם והכל תלוי בהברת המקומות. ובזה נכשלים כמה מורים שרואים רק מה שכתוב בספר וא"י לכתוב כפי הברת מקומם. וכן ראיתי מורים שטעו וכתבו שינציא בצדי וביוד לפי שראו כן בט"ג סק"ג ולא הרגישו שאצלינו אין נקרא כך ולדעת הט"ג בעצמו הוא פסול כמש"ל. וכ"כ הט"ג בשנ"מ סק"י גבי שם מינצא שבמדינתו נרגש יוד אחר הצדי בהברה וכ"כ שם בסק"ג לענין שם מיכליא וכ"כ בשנ"ו סק"ד בשם וויטא ובשנ"ק ס"ג בשם גוציא וקוציא ושם כתב בסק"ט דהיכא שקורים מינטשא בטית שין אין מרגישין הברת יוד ויש לכתוב בלא יוד וכ"כ בשנ"צ סק"ו לענין שם טשיטשא וציציא. והיינו כמו במקומותינו שכל השמות כמו אלה שארטשא שינטשא מינטשא דבורטשא ודומיהם נקראים בטית שין ובלא יוד וכן צריך לכתוב בגט וז"ב. וע' שא"י סק"ז [ושם דבורטשא כתב בט"ג שנ"ד סק"ב שא"צ לכתוב רק שם דבורה ולענ"ד אם נקראת בשם דבורטשא וגם בשם דבורה בודאי צריך לכתוב שניהם כמ"ש הב"ש בשנ"ב לענין שם שרה שארטשא ע"ש ואכמ"ל בזה]

ובגוף מ"ש הט"ג לפסול בדיעבד אם כתב ביוד במקום שאין היוד מורגש. ע' שו"ת עין יצחק השני סי' כ"ג שהחמיר מאוד בכגון זה אף במקום עיגון ע"ש בהשמטות. ובשו"ת שם אריה סי' פ"א הצריך ג"כ גט אחר בדיעבד ורק במקום עיגון צידד להקל מצד שהטעות הוא בשם הכינוי ולא בעיקר השם. וכ"כ כמה אחרונים לצדד להקל בטעות שיש בכינוי השם. ולענ"ד צ"ע דכיון ששם הכינוי נכתב בטעות הרי הוא שם אשה אחרת לגמרי ועמש"ל בסי' ק"י. ואכמ"ל דבנ"ד בלא"ה יש