דברי מלכיאל ג קסא

והעיקר נראה למעשה כמש"ל. ולפלא על הט"ג שלא הרגיש בזה. ושם אליקא שכתב בב"ש בשא"א באלף לבסוף. י"ל ג"כ כעין מש"ל שלפי שכתב שם שא"צ לכתוב אלקנה המכונה אליקא לזה לא דקדק בזה. אבל העיקר נראה שבזה צריך לכתוב באלף לפי שנשתנה הרבה משם אלקנה וכעין מש"ל לענין שם דאברושקא. וגוף הדין מ"ש שא"צ לכתוב המכונה אליקא צ"ע וע"ש בט"ג ואכמ"ל בזה. עכ"פ וודאי שצריך לכתבו באלף. וממה שבארנו יוכלו להקיש על כל השמות אם לכתבו באלף או בהא. ובשם מיכלה נראה שצריך לכתוב באלף ומצאתי בפ"ת בקוה"ש שהביא בשם ספר מעין גנים ס"ס קכ"ט שכתב ג"כ לכתוב באלף. ואין ספר זה ת"י. וע' בס' עזרת נשים בשם אסתרולה

[יח] נשוב לנ"ד דהנה שם נטע יש מחלוקת בין האחרונים אם הוא שם קודש או לעז. עט"ג שא"נ סק"י באורך בזה. ואם אין ידוע איך חתימתו יש מחלוקת אם לכתוב נטא או נטה ע"ש. והנה בנ"ד אף שא"י לחתום מ"מ נראה לכתוב נטע בעין. ואף שממה שקוראים אותו לתורה נתן נטע אין ראיה שהוא שם הקודש. כי כמו כן קוראים בשם אריה ליב שלמה זלמן ועוד כאלה שם הקודש והלעז יחד. בכ"ז כיון שעכ"פ הוא ספק אם הוא שם הקודש כמ"ש הט"ג. לזה יש לדון שהוא שם הקודש ע"י שנקרא לס"ת כן ונראה שהיה כן שמו מעריסה. אבל באמת אין ראיה כי זה מסור לההמון ואין יודעים לדקדק בזה אם הוא שם קודש או לעז. ולכאורה כיון שכבר כתבו האחרונים שבספק יש לכתוב בסופו הא כמו בשם הקודש. כי בשם הקודש שכתב אלף בסופו פסול. א"כ יש לכתוב בנ"ד נאטקה בהא לבסוף. אבל ז"א דכיון שאנו נוהגים לכתוב נטע בעין לבסוף א"כ צריך לכתוב נטקע בעין וכמש"ל שאם יש הא לבסוף אזי אף כשמוסיפים לגעגועים ג"כ כותבים הא לבסוף. א"כ ה"ה בנ"ד במקום שיש עין לבסוף צריך לכתוב גם אחר ההמשכה עין. ואף דבשם הושע כתב הב"ש לכתוב הושקא באלף ע"ש בשא"ה ובט"ג שם סק"ז ובט"ג בשא"י סק"י וכ"כ בט"ג שם בשם שיקא מיהושע. הרי שכותבין אלף אף שבעיקר השם סופו עין. מ"מ לא דמי דשם העין הוא בפתח. ולזה בכינוי הושקא ושיקא לא שייך זה. אבל בנ"ד קורין נטע בסגול הטית וכן בנאטקה קורין בסגול הקוף

[יט] אבל ז"א דעיקר נראה דבמקום שכותבין נטע בעין הוא לפי שתופסים זה לשם הקודש והוא מלשון נטיעה כמ"ש הט"ג בשא"נ דאם הוא שם לעז הו"ל למיכתב נטא באלף. ובשם הקודש יש פתח תחת הטית כידוע. ורק שממשיכין השם בהברת סגול תמורת הפתח והעין נשאר במקומו. אבל בשם נאטקע שתחת הקוף אין שייך הפתח שבשם נטע. ורק הסגול כמו בכל שם לעז שממשיכין מחמת געגועין. והסגול הזה הוא ממשיך אחריו או אלף או הא וכהסכמת הפוסקים לפי שהוא באמת כמו קמץ. וכן אנו קוראים שרה ג"כ בסגול תחת הריש. וממילא אין שייך כלל להשאיר העין בשם נאטקע וצריך לכתוב נאטקא באלף אחר הקוף וכמש"ל שבכל שם הקודש שאין בסופו הא יש לכתוב בסוף המשכתו אלף. ובנ"ד נראה שאין לכתוב הא לכו"ע כי יחשבו שאין זה משם נטע רק משם נטה שהובא ג"כ בט"ג בשא"נ. ולזה נראה עיקר שצריך לכתוב המכונה נאטקא. ולא מצינו בשום מקום בשמות בגיטין שיכתבו עין בסוף התיבה בנח נסתר. ואחר הנון פשוט שצריך לכתוב אלף כמ"ש האחרונים גבי שם שארקא וראחצא ודומיהם שכיון שמבמא השם הוא כמו בלשון לעז צריך לכתוב אלף כדי שלא יקראוהו בפתח כדרך כתיבת שמות לעז שבפתח אין כותבין אלף. וה"ה הכא בלא אלף יקראו הנון בפתח. ובפרט שיש שקוראים לנתן נטא בפתח תחת הנון והובא בט"ג ג"כ. ולזה צריך לכתוב נאטקא בשני אלפין. וא"ל שלא לכתוב כלל שם נאטקא. דהא נקרא לס"ת נתן נטע בשניהם יחד וא"כ צריך לכתוב שם שהכל קורין בו. ואצלינו שהמנהג לכתוב אף קיצור השם או אריכות מגיעגועין בלא"ה פשוט שצריך לכתב ומטרדותי ההכרח לקצר

סימן קיב כבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' מו"ה הלל ג"י הרב דק' לאפי

מכתבו היקר הגיעני ובאשר אינני במצב בריאותי ל"ע אשיב בקוצר. ע"ד הגט שנשלח מקאליפארניא שנכתב בו שם המגרש משה אליהו ואח"כ נתברר שנקרא בפי כל במקום הכתיבה מאריס שהוא כינוי למאיר. ולא ביאר המסדר אם נקרא שם לס"ת משה אליהו או לא. וכתב כתר"ה לדרוש ע"ז מהמסדר ונראה מדברי מעכ"ת שבמקום הנתינה ידוע ששמו משה אליהו

והנה אם יתברר שנקרא לס"ת במקום כתיבה בשם משה אליהו פשוט דכשר הגט וכמ"ש גם מעכ"ת ובפרט שהוא במקום עיגון כמ"ש כת"ר דהא קיי"ל בסי' קכ"ט ס"א שאם כתב שם העיקר לבד כשר בדיעבד. ואף בכתב שם הטפל לחוד דעת הש"ע שם להכשיר אם ניתן ורק האחרונים פקפקו בזה ומ"מ הסכימו להכשיר במקום עיגון ושעה"ד בדיעבד אף בשם הטפל לחוד ע' ג"פ שם ושאר אחרונים. ובנ"ד יש לדון ששם משה אליהו הוא העיקר שהוא שם הקודש ושם הלידה וכהחלטת הרמ"א בסי' קכ"ט סט"ז. וכ"כ הכנסת יחזקאל סי' ס"ד ששם הלידה הוי עיקר אף אם מיעוט קורים בו וכ"ה במהרי"ק שורש פ"ו. ואף שכתבו קצת אחרונים שאם חותם ג"כ בשם לעז יש לתפוס שם הלעז לעיקר. מ"מ אין זה רק לכתחילה. אבל לא להחמיר בדיעבד במקום עיגון והרמ"א כתב סתם ששם העברי עיקר. ולזה אף אם בנ"ד חותם בשם מאריס. הוי העיקר שם קודש שלו. ומכ"ש אם אינו יכול לחתום. ואף שהגט מקושר כתב שאם רוב קורים אותו בשם הלעז וכתב שם העברי לבדו גם הרמ"א מודה שדינו כדין כותב שם הטפל לבד. ורק לענין קדימה כתב הרמ"א ששם הקודש העיקר והובאו דבריו בפ"ת. לענ"ד אינו מוכרח דשפיר ידוע שכל שם לעז יש לו שם הקודש. ולזה אף הקוראים אותו בשם הלעז יכירו הגט שהוא שלו שיבינו שכתבו בגט שם הקודש שהוא עיקר. ואף דבנ"ד שם מאריס הוא כינוי למאיר ולא למשה. הנה הם מכנים למשה מאריץ. ומאריץ ומאריס עבידי דמיחלפי ואין העולם מרגישים בזה כ"כ

ועוד דהא הכא בלא"ה שם דמקום נתינה עיקר כדקיי"ל בסי' קכ"ט ס"א והיה צריך לכתוב משה אליהו המכונה מאריס. וא"כ הרי כתב שם העיקר לבד וכשר. ורק מדרבנן צריך לכתוב שם מקום הכתיבה שלא יוציאו לעז שהמגרש הוא איש אחר וכמבואר בפוסקים. אבל הכא שנקרא לס"ת בשם משה אליהו גם במקום כתיבה. אין לחוש ללעז כי הכל יכירו שזהו המגרש וכתבו שם הקודש שלי. וכן מוכח ממ"ש התו' והרא"ש בגיטין ל"ד ע"ב לפרש הא דקאמר רב אשי דאתחזיק בתרי שמי היינו בכל מקום שם אחד. ורק שבמקום כתיבה יודעים שיש לו עוד שם במקום נתינה. וכתבו שאין לפרש שהוחזק בשניהם במקום כתיבה דא"כ סגי בשם אחד לחוד ע"ש. וקשה דילמא לעולם איירי שהוחזק במקום הכתיבה בשניהם. רק שם מקום הנתינה הוחזק פורתא במקום כתיבה ושם השני הוחזק ברוב. וקמ"ל דאף דבעלמא אם הוחזק בשני שמות במקום כתיבה ונתינה כשר הגט אם נכתב שם שהרוב קורין אותו בו. מ"מ בכה"ג צריך לעיכובא לכתוב שניהם. שם מקום כתיבה משום דרובא קרו ליה הכי. ושם מקום נתינה