דברי מלכיאל ג קס

מן חשוב. ושם ד' ח' הצובבה נראה שהוא מן צובב ושרשו מן צבה או בצבים. ושם ד' י"ד עפרה מן עפר. ושם ד' כ"א לכה ולעדה. ושם ד' ל"ד אשה. ושם ד' ל"ו יעקבה מן יעקב ושם ט' י"ב יחזרה מן יחזר. וע' בעזרא י' כ"ג קליה הוא קליטא וזה מפורש כמש"ל שהשמות בעזרא באלף לבסוף הם משמות שקראו בבבל. שהרי הכא מפרש שעיקר שמו בלה"ק קליה וכינויו קליטא. ושם קליטא נזכר בעזרא ונחמיה איזה פעמים וזה ראיה למש"ל באות ט'. ובשרשי לה"ק ידוע שיש כמה תיבות נמשכים עם הא לבסוף בלי הכרח כמו ואוכלה ואשימה ואתנה ואביטה ודומיהם. ונראה שאף שהמשכה ההיא נעשית בארץ שמדברים בה ארמית או לעז. מ"מ אם אין שם שם כזה בלשונם וודאי כותבים בהא כיון שההמשכה היא בלה"ק. ואף שכתבתי למעלה שמן יתר נמשך יתרא. י"ל שגם בלשון ישמעאל היה להם שם יתרא וכן עזרא מן עזר. ואינך שמות שבעזרא כמו חטיטא לבנא חגבא נקודא עזיזא עדנא סיעא ציחא חטיפא עזא חשופא פרידא יעלא ודומיהם בעזרא י' ונתמי' ז' ע"ש. י"ל שכל אלו השמות היו קוראים גם בבבל. ויותר נראה כי אף שלשון ארמי בלא"ה הוא מורכב מלה"ק הרבה כידוע וכמש"ל. בכ"ז כשגלו ישראל לבבל והחלו לדבר ארמית ועד כה הורגלו לדבר לה"ק עירבו עוד יותר לה"ק בלשון ארמי והרכיכום בתיבות והברות שונות וכידוע טבע הלשונות המתבוללים זה בזה וכמו שמדברים כעת בלשון לעז בלול בכמה מיני הברות. ולזה קראו השמות אז כפי דיבורם וסדר הברתם. וכענין מ"ש מדברים חצי אשדודית. ואף שי"ל שההמשכה שהיתה בבבל משמות לה"ק כולם באלף. בכ"ז נראה יותר כמש"ל שזה שייך רק כשרוצים לקראו ע"ד קריאת ארמית ולא בתורת המשכה. כי בתורת המשכה יש מקום לטעות בעיקר השם כמש"ל שבלה"ק יש חילוקים בין אלף להא. וכשיכתבו ההמשכה באלף יסברו שהוא שם אחר בפני עצמו ולא נמשך כלל משם הקודש

[יד] אלא שלפ"ז היה נראה שזה שייך רק כשההמשכה היא בדרכי לה"ק כמו בהוספת הא ודומיהם. אבל כשההמשכה היא בדרך שארי לשונות כמו אצלינו שקורים מן שרה שארקה ואברהם אברמקא. והוספת קא. הוא ענין קטנות וגטגוע כידוע. וז"א רק ע"ד לשון לעז ולא בלה"ק. וא"כ בזה י"ל שצריך להיות אלף לבסוף כיון שז"א מלה"ק ולא שייך החשש לטעות. אולם הט"ז והב"ש וכל האחרונים כתבו שגם בכינוי היוצא משם הקודש צריך לכתוב בהא לבסוף עי' ט"ז ס"ס קכ"ט ובב"ש בקונטרס השמות במקומות רבים. וצ"ל שדעתם שאף שההמשכה הוא בדרך מבטא שארי לשונות. בכ"ז כיון שהמקור מלה"ק אזלינן בתר עיקרו. ואדרבא עושים כן שלא יטעו לומר שהוא שם לעז לגמרי וכמש"ל כעין זה

[טו] אולם ראיתי מבוכה בזה דהנה הט"ז כ' בשם בנימין המכונה בינא שצ"ל באלף לפי שאינו רק כינוי ואין שם זה עצמו לה"ק. ובשם ריסה כתב שכיון שיוצא משם רבקה צ"ל בהא כדין שם קודש ע"ש. והוא נפלא דמאי שנא. וטפי נראה שם בינא יוצא מבנימין והראיה שכ' שם שא"צ לכתוב המכונה בינא דהוא קיצור השם. ושם ריסה וודאי צ"ל המכונה ריסה כי אינו נופל לומר שהוא קיצור השם כמובן. ואולי כוונת הט"ז על מי שעצם שמו נקרא בינא ואינו כינוי לבנימין וקצת משמע כן שם בלשונו. אכן הב"ש כתב בשם מהרש"ל שאף כשכותבין המכונה בינא כותבין באלף. ובאמת לדינא צדקו דברי מהרש"ל דאין שייך לומר שהוא המשכה משם לה"ק כי הוא כשם חדש ורק שמקורו משם לה"ק. וכן בשם ריסא נלע"ד לדעת המהרש"ל הנ"ל צ"ל ג"כ באלף ריסא כיון שאינו המשכה מרבקה ומשונה הרבה. וביש"ש כתב הטעם דבינה בהא הוא מלשון חכמה ובינה. ובאמת אינו רק קיצור מבנימין ושם לעז לו לזה צ"ל באלף. נראה כוונתו שזהו להיכר שלא נחשוב שהוא שם בפ"ע. וכעין זה כ' בט"ג שא"ב סק"ד ע"ש. עכ"פ נראה דעתו דאף שצומח משם לה"ק מ"מ כיון שההברה כולה הוא בלעז נכתב באלף וע' ביש"ש באות ה' שכ' דמ"ש הר"י מינץ שבספק כותבים בהא הוא בשם הקודש ולא בשם ארמי ולעז. ונעלם זה מהכנה"ג סקי"ט בהגב"י שנסתפק בכוונתם ע"ש]. וגם מזה ראיה למש"ל שהיכא שיש מקום לטעות במקור השם אין לשנות מאלף להא או להיפוך ויש בזה חשש פסול. ובבינא הכשיר רש"ל שם דיעבד בהא משום דכיון שכותבו אצל בנימין ממילא מובן שהוא נמשך מבנימין וע' בקה"ש בב"ש בשם גרשון בשם הס"ש דבאותיות המתחלפים כשר בדיעבד אף היכא שיש שינוי במשמעות בשעת הדחק. ואם יש שני שמות בכה"ג אף דיעבד פסול ע"ש. הרי דבשינוי משמעות לא הכשיר רק בשעת הדחק

[טז] ועוד יש להקשות בשם בצלאל בצולקא וכו' באלף ע"ש בב"ש וכן בשם דוד דוודקא באלף ומדבורה דאברושא באלף. וע' ביש"ש אות ד'. וכן יהושע הושקא אברהם אברמקא אלקנה אליקא יוסף יאסקא ויקותיאל קוסקא וכן נחמנקא סענדערקא שלומקא מן שלמה ומן שלום ע"ש. וע' בעזרת נשים ובט"ג בשם שלמיא שתמהו עליו. ותמהני דהא הוא מפורש בש"ס רב יימר בר שלמיא בכמה דוכתי]. וכן מן שמואל שמולקא שמעלקא ע' ט"ז. ומרים מירושקא. וע' בט"ג שנ"מ סק"א בשם מהרי"ט מ"ש בשם מירא. ועכ"פ יש סתירות בזה דהלא בשם שארקה וסאייה והנלה וחנולה ודומיהם כתבו בהא לבסוף. וכן בשם בוליסא אם המקור מתיבר בול בלה"ק צ"ל בהא ע"ש בב"ש בקה"ש. ואפשר לומר דשם שבסופו הא אף שמכניסין באמצע שארי אותיות כדרך ההמשכה בכ"ז נשלם ההא לבסוף כמו שרה שארקה חנה חנולה ודומיהם. משא"כ בשמות שאין הא לבסוף כמו יוסף יאסקא בצלאל בצולקא ודומיהם. ומצאתי בפ"ת בק"ה בשם חנה שהביא בשם מהרי"ש שפירא חילוק זה לענין שארצה וראחצא. לפי ששרה סופה הא משא"כ רחל. אבל עדיין יקשה משלמה שלומקא וכן מאלקנה אליקא דבורה דאברושקא שכולם סופם הא. וכן קשה מה שהוצרך המהרש"ל ושאר אחרונים לתת טעם בבינא מן בנימין שנכתב באלף וכן מה שנתקשה הב"ש בבוליסא כמש"ל. וכן מיכל מיכלה ע"ש בב"ש שכל אלו אין מסיימים בהא ובכ"ז כתבו שצריכים הא בסוף

[יז] והנראה עיקר בזה דהיכא שבשם הקודש יש הא לבסוף אזי אם יכתבו שם הקטנות באלף כמו שרה שארקא יסברו שהוא שם לעז בפ"ע כיון שנשתנה כ"כ. ואתי למיטעי להחמיר אם לא כתבוהו וכדומה. לזה כותבין בהא לבסוף. וזה רק אם ראשית השם הוא נקרא כפי השם הקודש ולבסוף ממשיכים בדרך געגועים כפי מבטא של לעז וכנ"ל אות י"ד. אכן אם יש שינוי בהברה בראשית השם כגון מן דבורה דאברושקא שבכינוי קוראים הדלת בקמץ. אזי כותבין באלף לבסוף. לפי שכינוי כזה הוא כמו שם לעז בפ"ע כיון שנשתנה לגמרי משם הקודש. וכ"כ הט"ג בשנ"ש סק"ז בשם שאשא שהוא כינוי לשם שרה מ"מ כותבין באלף לפי שנשתנה הרבה ואינו דומה כלל לשם שרה ע"ש באורך בזה. אכן שם הקודש שאין הא בסופו וקוראים אותו בהמשכה במבטא של לעז. אזי כותבים באלף לבסוף דהכא לא יטעו לומר שהוא שם לעז בפ"ע. דשפיר ידעו שההמשכה היא של לעז וכמו מן אברהם אברמקא אברושקא וכמבואר בקה"ש שא"א וכן מן נחמן נחמנקא וכן הרבה. ולפ"ז נראה שמי שנקרא שלמה וקוראים אותו שלומקא השין בשוא אם רוצה או צריך לכתבו צריך לכותבו בהא. ואף שהב"ש בשא"ש כתב בשם מהרש"ל שלומקא באלף נראה שלפי שכתב שם שא"צ לכתוב שלומקא לזה לא דקדק בזה לכתוב בהא. וכעין זה כתב הט"ג בשנ"ד סק"ג שכתב הב"ש שא"צ לכתוב דינה המכונה דינקא. וכתב הט"ג שצ"ל דינקה בהא. רק לפי שכתב שא"צ לכותבו לזה לא דקדק בזה אכן שלום שנקרא שלומקא בקמץ תחת השין אזי כותבין באלף לבסוף ואף שבט"ז בסי' קכ"ט והובא בב"ש בקה"ש משמע שאף שלמה שלומקא כותבין באלף. נראה שלא ירד לדקדק בזה