דברי מלכיאל ג טו

של הבעה"ב. שלא מצינו חילוק בזה. דעיקר הטעם הוא דעירוב משום דירה כדאיתא בעירובין דף מ"ט. והדירה הוא במקום פיתא כדאיתא בדף ע"ג. וכיון דפיתו מונח בבית זה אין נ"מ אם הוא מונח על השולחן או ביד אדם אחר. וכן גבי עירובי תחומין לא בעינן שיניח בקרקע וכדאיתא בעירובין דף ל"ג דסגי שיתננו בכלכלה ורק שיוכל ליקחנו בשבת ע"ש

מסקנא דמילתא שהעיקר להלכה לברך בעירובי חצירות ובעירובי תחומין קודם הזיכוי רק בשעה שהזוכה עומד מוכן לפניו ויודע שמברך על העירוב בשביל שרוצה לזכות על ידו. ומתרצה לזה. והמזכה יחזיק הלחם בידו קודם הברכה וכמ"ש הפוסקים בסי' תרנ"א ע"ש בט"ז סק"ה דלא מסתבר לברך כשהוא בכלי. ובעירובי תבשילין יברך אחר הזיכוי כמפורש בטוש"ע. ומאן דמברך גם בע"ת קודם הזיכוי לא משתבש דכ"כ בברכי יוסף סי' תקכ"ז בשם ספר טור ברקת לברך מקודם ואין ספר זה ת"י לדעת טעמו. וטעמו נראה משום דס"ל כהפוסקים דגם בע"ת אין מעכב אמירת הדין עירובא. ואף להפוסקים דמעכב. מ"מ שרי לברך קודם הזיכוי ולא הוי עובר דעובר לעשייתן. כי הלא עיקר העירוב הוא בשעת הזיכוי ואמירת בהדין עירובא בא רק לגמור המצוה. והויא כמצוה נמשכת שיש לה שני פעולות דודאי מברכין קודם התחלת עשיית המצוה. וכמו להפוסקים דס"ל דמברכין על התפילין ברכה אחת דמברך קודם שמניח תפילין של יד. ובד' מינים שמברך לאחר שנוטל הלולב קודם שנוטל האתרוג כמ"ש הט"ז בסי' תרנ"א סק"ה. היינו כמש"ש הטעם שאין סברא לברך בעוד שמונחים הד' מינים בכלי וכמו בתפילין דקיי"ל בסי' כ"ה ס"ח שיברך אחר ההנחה קודם ההידוק. אבל בנ"ד שפיר יחזיק בידו העירוב ויברך ואח"כ ימסור להזוכה.. וגם בד' מינים יש לדון בזה ואכ"מ וע"ש במג"א ואחרונים. ועכ"פ בנ"ד לענ"ד הדרך היותר נכון לעשות כדעת טור ברקת לברך קודם הזיכוי אף בע"ת. אך מי ירום ראש להכריע נגד הטוש"ע וכל האחרונים אבל ודאי דעביד הכי לא משתבש וכמש"ל שפשוט דלא מיקרי קודם דקודם. וגם דבזה יצא ידי הפוסקים דס"ל דהדין עירובא אינו מעכב גם בע"ת. אכן בע"ח פשוט שצריך לברך קודם הזיכוי ודלא כמ"ש הגאון יעב"ץ וכדמוכח משינוי לשון הטוש"ע וכמש"ל

וראיתי בפרי עץ חיים, שער השבת פ"ד ובסידור האר"י זצ"ל ובספר נגיד ומצוה בדיני ע"ח שכתבו שיערב תחילה בעדו ויברך על מצות עירוב ויאמר בהדין עירובא ואח"כ יתן ליד אחר שיזכה לכל בני החצר. ובפע"ח שם ובנו"מ הלשון כי כן הדין שאחר שמערב בעדו יזכה לאחרים. והדברים נפלאים דמה שייך בע"ח לערב בעדו דכיון שהוא מזכה משלו לכל בני החצר א"כ העירוב מונח בביתו. והבית שהעירוב מונח בו א"צ לערב כדקיי"ל בעירובין מ"ט ובש"ע סי' שס"ו. וגם מה שייך בעירובי חצירות שיערב בעדו מקודם. דהא בע"ח אין יכול אחד לערב בעצמו רק כל בני החצר ביחד. ורק כשגובה העירוב מבני החצר שייך לומר שיתן הוא בעצמו מקודם. וצ"ל כוונתם לפי מנהגם שהיו מניחים העירוב בביהכ"נ כדאיתא בסי' שס"ו ס"ג. לזה כתבו שמקודם יזמין מה שהוא נותן לעירוב ואח"כ יזכה לאחרים. אבל עדיין לא ידענו מנ"ל זה. ובפרט מ"ש הנו"מ שכן הדין. ואולי הוציא זה מלשון הפוסקים שכתבו שיברך בשעה שמקבץ העירוב. ומפרש הכוונה בשעה שכבר נתן בעצמ' אבל בעירובי תבשילין י"ל סברא זו דהא צריך לעשות בעצמו ע"ת ולברך עליו. וזה א"צ זיכוי. ושפיר יברך מקודם דהא עושה ע"ת לעצמו. ויזכה אח"כ לאחרים. וכ"כ בסידור האר"י זצ"ל גבי ע"ת שיברך מקודם ואח"כ יזכה לאחרים ע"ש. והסברא ברורה דבע"ת יברך קודם שיזכה מטעם הנ"ל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שאיזה מתלמידי הר"י זצ"ל שמעו ממנו לענין ע"ת שיערב תחילה בעדו ויברך ואח"כ יזכה. וכתבו זה לענין ע"ח. אף שבאמת גבי ע"ח לא שייך זה כמש"ל. ועכ"פ זכינו לדין דבין בע"ח ובין בע"ת צריך לברך ואח"כ לזכות. רק שבע"ת ראוי שבשעה שלוקח בידו הפת והתבשיל יכוין לעשות ע"ת בשביל עצמו וע"ז יברך תיכף

ולכאורה קשה על מש"ש הר"י זצ"ל שיאמר בהדין עירובא ואח"כ יזכה. דכיון שעדיין לא זיכה איך יאמר בהדין עירובא יהא שרי לנו ולכל הדרים בעיר הזאת. ובע"ח לכל הדרים בחצר זה. וצ"ל בדעתו דאמירת בהדין עירובא הוא רק להוציא בפיו כוונת ותכלית עירובו. וזה אין נ"מ אם אחר הזיכוי או קודם הזיכוי. דכיון שמזכה תיכף הרי ידענו שמזכה להם על דעת דבריו שאמר מקודם. ובכ"ז נלע"ד שבזה אין לשנות מלשונות הפוסקים. ויאמר בהדין עירובא אחר הזיכוי והברכה קודם הזיכוי כמ"ש האר"י זצ"ל וכמש"ל

סימן

והנה הרעק"א בס"ס שס"ו הביא בשם מהר"מ די בוטון סי' ל"ח שאם מניח ע"ח ועירובי תבשילין ביחד מברך על מצות עירובין וכ"כ בשע"ת סי' תקכ"ז. והנה בגוף הדין יש לדון הרבה מצד אין עושין מצות חבילות. וגם דלא שייך לכלול מצות שונות בברכה אחת כדאיתא בסוכה דף מ"ו. ובירושלמי פ"ה דדמאי ה"ב נחלקו אם לכלול תרומה ומעשר בחדא ברכה ומאן דשרי שם היינו משום דבני חדא ביקתא נינהו. אבל לא במצות שונות. וע' ריב"ש סי' שפ"ד בענין זה. ועוד דלשון עירוב דחצירות הוא לשון עירוב הדירות. ולשון עירוב בעירובי תבשילין הוא לערב מה שמכין מעיו"ט עם מה שמכין ביו"ט ע' רמ"א ר"ס תקכ"ז בזה. וא"כ איך שייך לצרפם ביחד ואטו שם עירוב גורם הברכה. וזה כמה שנים שראיתי בשו"ת בנין עולם שדיבר בענין זה ואינו ת"י כעת ולזאת אקצר. אכן לפמש"ל בלא"ה אין שייך לצרפם דהא על ע"ח מברך קודם הזיכוי. ועל ע"ת מברך אחר הזיכוי. ואם אינו מזכה רק עושה עירובי תבשילין לעצמו. בזה אין שייך עירובי חצירות כלל. דע"ח א"א בלי זיכוי רק כשמקבצים מכל אחד. ואז המקבץ מברך כדקיי"ל ס"ס שס"ו. ועוד דבע"ת המנהג כשמזכה לזכות לכל בני העיר ושבתוך תחום העיר כדאיתא בסי' תקכ"ז ס"ח. וע"ח מזכים רק לבני החצר. וא"כ איך שייך לעשותם ביחד. ואף במקום שמערבין לכל העיר. מ"מ אין מזכים לאותם שחוץ לעיר ובתוך התחום. ואף שי"ל שמה שמזכה גם לבני חצר אחרת אין קפידא ואין אוסר בזה על בני חצר זה. כיון שאינו דר שם. מ"מ אין שייך לזכות ביחד. דע"ח הוא משום דירה. וע"ת הוא רק כדי לעשות זכר לשבת בעי"ט. ולזה נלע"ד העיקר לעשות ע"ח בפ"ע וע"ת בפ"ע שבזה יצאו כל הדיעות. ומובן שצריך לעשות ע"ח מקודם דע"ח תדיר וע"ת אינו תדיר. ואף שי"ל דע"ת יש להקדים משום דהעירוב חל תיכף. ובע"ח העירוב קונה ביה"ש. מ"מ נראה שיש להקדים ע"ח דהמצוה נעשית תיכף כמ"ש בסימן הקודם. ורק הקנין נגמר ביה"ש. וי"ל דכיון דהכנת מאכל לשבת הוא קודם להתר טלטול. לזה יש להקדים ע"ת לע"ח. ובמהרי"ל הלכות ע"ת מפורש שיעשה ע"ת לבד וע"ח לבד. ואיתא שם להקדים ע"ת לע"ח. ושם עשה הע"ח לכל העיר כמו ע"ת ע"ש. ובכ"ז לענ"ד מאן דמקדים ע"ח לע"ח לא משתבש וכנ"ל

סימן ה

וראיתי בשו"ת חיים שאל ח"א סי' כ"ט שכתב שע"ח אין לעשות רק כשמחזיק בידו את התבשיל של העירוב אבל כשהוא במקום אחר אינו יכול לומר שתבשיל פלוני יהא